התובעים סיפרו שהחברה התחייבה למסור את הדירות עד יוני 2018. במועד שבו ביקשה החברה למסור להם את הדירות הם ערכו בדיקה ושלחו לה דו"ח המצביע על ליקויים אותם יש לתקן בטרם המסירה, שכללו תיקוני שיפוע במקלחונים. אף שהליקויים לא תוקנו, בדצמבר 2018 שלחה להם החברה את המפתחות בטענה כי מבחינתה מצב הדירות מאפשר את מסירתן לפי ההסכם.
התובעים הוסיפו כי בעקבות הודעת הנתבעת הם בדקו שוב את מצב הדירות. התברר להם כי בדירות בוצעו תיקונים מסוימים אך נותרו עדיין ליקויים שיש לתקן. רק בינואר 2019 ביצעה הנתבעת את רוב התיקונים המהותיים והדירות היו מוכנות וראויות למסירה. התובעים דרשו פיצוי על איחור של יותר משישה חודשים במסירה. אזורים טענה להגנתה כי מדובר בתביעת סרק שכן דירות התובעים היו מוכנות עוד בטרם מועד המסירה הקבוע בהסכמים. לדבריה, היא זימנה את התובעים להגיע למעמד המסירה ולקבל את המפתחות לדירותיהם, אולם הם, בחוסר תום לב, סירבו להגיע בטענות שונות.
היא הוסיפה כי הליקויים שבגינם טוענים התובעים כי לא יכלו לקבל את הדירות הם קלים, ובוודאי שלא מנעו שימוש סביר.
השופט עזריה אלקלעי ציין כי בין הצדדים נחתם נספח שינויים ובו סעיף הקובע כי ככל שיידרשו עבודות השלמה הכוללות פתיחת קירות או הרמת מרצפות, הקונה יהיה רשאי לסרב לקבל את הדירה. תכלית הסעיף היא לחרוג מהסעיף הקבוע בהסכם הראשי שלפיו הקונה יקבל את הנכס גם אם יוותרו עבודות השלמה לביצוע.
במקרה זה אין ספק שהעבודות שנדרשו לתיקון הליקויים כללו הרמת מרצפות במקלחונים והחלפתן. בנסיבות אלה, התובעים היו רשאים לסרב לקבל את הדירות. השופט הדגיש כי מדובר בליקוי זניח למדי ומינורי, שמוערך ב – 2,500 שקל לכל דירה. את התיקון ניתן היה לסיים ביום עבודה אחד.
כמו כן, התובעים עמדו כל העת על תיקון הליקוי תוך הדגשת הסעיף המאפשר להם להימנע מקבלת החזקה. למרות זאת, אזורים נמנעה מלבצע את התיקון חרף פניות חוזרות ונשנות של התובעים אליהם, ועיכבה את ביצוע התיקון. מדובר ב"התעקשות בלתי סבירה בעליל, הגובלת בזלזול", כתב השופט.
הוא חייב את החברה לשלם לתובעים פיצוי על שכר דירה בששת חודשי האיחור, 27 אלף שקל לכל דירה ובסך הכול 108 אלף שקל בתוספת הוצאות של 5,616 שקל ושכר טרחת עו"ד בסך 15 אלף שקל.