מדובר בתביעה שמתנהלת בבית המשפט למשפחה בתל אביב. התובע הוא אזרח זר שנמצא בישראל מ-2013. הוא ביקש מבית המשפט להצהיר כי תינוק שנולד בינואר 2020 הוא בנו. הוא סיפר שבדצמבר 2018 הכיר את הנתבעת, אם התינוק, בהמשך הם החליטו למסד את מערכת היחסים וב-2019 שכרו דירת חדר משותפת שבה גרו שמונה חודשים.
לאחר תקופה זו הם החליטו להיפרד. זמן קצר לאחר מכן היא הודיעה לו שהיא בהיריון וכי הוא האב. ואולם, בסמוך ללידה חסמה הנתבעת את כל דרכי התקשורת עמו. רק באוקטובר 2020 היא יצרה עמו קשר ושיתפה אותו כי ילדה בן אך התנגדה שיבקר אותו. התובע ציין כי הוא רוצה להסדיר את עניין האבהות אך האם אינה משתפת פעולה ולכן הוגשה התביעה. האם הכחישה באופן גורף את הטענות וציינה שמעולם לא קיימה יחסי מין עם גבר בהסכמה והקטין נולד כתוצאה מאונס.
היא הוסיפה שהתובע כלל אינו מוכר לה, היא לא התגוררה מעולם בדירה שבה הוא טוען שהתגוררה עמו והיא מתנגדת לעריכת בדיקת רקמות בבנה. אבל בית המשפט למשפחה קיבל את התביעה של הגבר ונתן צו המורה על בדיקת רקמות.
אולם ערעור שהגישה האישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב התקבל והצו בוטל. החלטת בית המשפט למשפחה בוטלה לא בגלל משהו שהיה בה – אלא בגלל מה שלא היה בה. חוק מידע גנטי, שמכוחו ניתנים צווים לבדיקת רקמות להוכחת קשרי משפחה, קובע תנאי מהותי שלפיו בכל בקשה לבדיקת רקמות בקטין שלא נותן הסכמתו לכך, יש למנות לו אפוטרופוס לדין או ייצוג משפטי לצורך אותו הליך.
דרישה זו של המחוקק פשוט נשכחה במקרה הזה. מי שתרם למחדל הייתה דווקא המדינה (היועץ המשפטי לממשלה) שלא ציינה דרישה זו כשנתנה את עמדתה.
מפסק הדין שכתב השופט שאול שוחט עולה כי הדרישה שקבע המחוקק למינוי אפוטרופוס לדין או עורך דין לייצוג קטין במקרה שבו מבוקש לערוך לו בדיקה גנטית ללא הסכמתו אינה דרישה טכנית אלא מהותית ונועדה לאפשר לקטין להישמע.
השופט הוסיף כי יש לבטל את הצו למרות שבמקרה זה מדובר בתינוק בן שנה וחצי ולא יכולה לצמוח כל תועלת ממינוי אפוטרופוס לדין או עורך דין כי הוא ממילא לא יכול באמת לתקשר עם התינוק. זאת, מכיוון שהחלטת בית המשפט למשפחה התעלמה מדרישה זו של המחוקק ללא כל הסבר, לא ניתן להכשיר אותה.