התובע בילה בפארק המים שפיים בשלהי קיץ 2015 ובעת יציאתו מהבריכה, מסר את האבוב, עלה על מדרגה ונפצע ברגלו.
בתביעה שהגיש ב-2017 נגד החברה שמפעילה את הפארק הוא טען כי על המדרגה הייתה רשת ניקוז מפלסטיק. לדבריו, הרשת הייתה שבורה ורגלו נכנסה דרכה ונפגעה ממסמר. הנתבעת טענה מנגד כי התובע, שהינו כבד גוף, ניסה לדלג והפעיל על הרשת לחץ שגרם לשבירתה. היא חיזקה את טענתה בכך שביקורת יומית לא גילתה שהרשת שבורה, ובכך שלא נפגעו מבקרים נוספים.
משכך טענה כי במידה והתביעה תתקבל יש להפחית 50% רשלנות תורמת של התובע מכל סכום שיתקבל. התובע הכחיש את הטענה שקפץ והפעיל כוח על מכסה הרשת.
השופט נווה קיבל את גרסתו של התובע בנוגע לנסיבות הפגיעה. הוא ציין שאמנם לא ניתן לקבוע אם הרשת כבר הייתה שבורה או שהתובע שבר אותה, אך להתרשמותו התובע לא קפץ או הפעיל עליה לחץ בלתי סביר, ועצם העובדה היא נשברה מלמד על אחריותה של הנתבעת. יחד עם זאת, בשל הספק, השופט הטיל אשם תורם בשיעור 20% על התובע.
על מנת לחשב את סכום הפיצויים דן השופט בשאלת בסיס השכר של התובע, שהינו רופא שיניים ומרצה. התובע טען כי הועסק בחמישה מקומות עבודה והשתכר כ-25 אלף שקל בחודש אולם לא סיפק לכך הוכחות. לצורך החישוב שכרו הועמד על 10,000 שקל בלבד, בהתאם לשכרו הרבעוני טרם התאונה על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי.
בסך הכל, בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות בעבר, הפסד השתכרות בעתיד והפסד פנסיה ותנאים סוציאליים, עזרת צד ג' בעבר ובעתיד ונסיעות, פסק השופט לטובת התובע פיצוי של 224,032 שקל, בצירוף 20% שכר טרחת עו"ד ומע"מ.