העונג של החובבן

קוראיו האדוקים של פרימו לוי ימצאו עניין בספר המסות שלו, אבל לשאר מוטב לחזור ליצירותיו האלמותיות

מקצועות של אחרים // פרימו לוי  - תרגום: יונתן פיין - הספריה החדשה - 288 עמ'

 

 קראו את הספר באתר ''עברית''

 

קובץ המאמרים 'מקצועות של אחרים' לוקט על ידי לוי עצמו שנים ספורות לפני מותו — בנפילה או קפיצה — ב־1987. 51 המסות המאוגדות בו נכתבו בין 1969 ל־1985. רובן פורסמו במקומון רב־ההשפעה 'לה סטמפה' במסגרת טורו האישי. כיאה לטור אישי הן משתרעות על פני מנעד רחב מאוד: זיכרונות אישיים, ביקורות ספרים, אנטומולוגיה, אטימולוגיה, משחקי ילדים, האיום הגרעיני, יהדות, שאריות של מסטיקים והכתיבה עצמה.

 

"אני זוכר שלפני זמן רב קראתי מסה יפהפיה... היא נקראה 'בשבח הלא יוצלחים', והעלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט, את הגולש המסתכן בשלג מבלי שביקר בקורסים ומבלי שקרא במדריכים", כותב לוי, אך הוא אינו מסתכן בשלג, ולמעשה, בניגוד למשתמע אולי מכותרת הספר, הוא אינו מתנסה במקצועות של אחרים. הסופר הנערץ מטורינו, מעיד על עצמו שהוא "מקרה קיצוני של נייחות". ואכן, הוא חי 66 שנים באותו הבית (פרט לגיחה כפויה לאושוויץ כ"כתב המיוחד הטוב ביותר שהאנושות יכלה לשלוח אל הגיהינום ההוא", כפי שהגדיר אותו נשיא הוצאת הספרים האיטלקית אינאודי). חקירת העולם שלו מתבצעת בעיקר מחדר עבודתו, ממילונים, ספרים, מחשבה עמוקה וניסיונו הרב בעבודתו שלו.

 

לוי הוא סופר וכימאי, כימאי וסופר: כל דרך שתהפוך את ו' החיבור הזאת למשהו שיותר דומה להתכה. הוא מרבה לעסוק בשילוב הייחודי הזה, המאפשר לו להביט "בדברים טכניים בעין של איש רוח, ובענייני הרוח בעיניים טכניות".

 

'שקיעת הנביאים', אחת הרשימות היפות בספר, עוסקת בפחד העמום והלא־מיידי מאיום הגרעין. ניתן בקלות להשליכה גם על סוג החשש משואה אקלימית: "הפחד שלנו נשאר בגבולות נסבלים ומאפשר לנו לישון, לאכול, לעשות אהבה, להביא ילדים לעולם, להתעניין בליגת הכדורגל, לצפות בטלוויזיה ולצאת לחופשות... תקוותנו היחידה נשאבת מן המחשבה שהפוליטיקאים הגדולים אמורים להבין שגם הם יכחדו בכבשן". מאז ומתמיד ועד שנות ה־60, טוען לוי, לא היו בני האדם כה חסרי אונים, שכן הם חיו לפי מודלים אידיליים, מדינות או מנהיגים מדומיינים ורחוקים: "מחט המצפן שלנו הצביעה בכיוון מוגדר". כעת, הוא אומר, "אנחנו יתומים, ואנחנו חיים את אי־הנחת של היתמות... התעוררנו משינה ארוכה וגילינו שהמצב האנושי אינו עולה בקנה אחד עם הוודאות".

 

הרלוונטיות והיופי של הרשימה הזאת בולטים על רקע רבות מהשאר, שהזמן לא עשה עימן חסד. לוי כותב על עכבישים או על מדרכות. מניח עובדה זו ליד עובדה אחרת. יותר מדי הוא סומך על יופייה של האקראיות, על המשמעות הנולדת בהכרח מסמיכות. במובנים רבים, כידוע, עידן המידע ייתר את המידע, או את הכתיבה המידעית, גם כשהיא מלאת חן ותבונה כזו של לוי. אף אחד לא רוצה להיות הדוד שמביא לשולחן את האנקדוטה האקזוטרית מוויקיפדיה. התפיסה המרושתת של לוי הקדימה את זמנה — הוא גם היה מאמץ־מוקדם של טכנולוגיות — אך אם בכלל, עדיף לקבל אותה טרייה, מכותבי טורים מסוג זה בני ימינו.

 

הקטעים שהשתמרו טוב יותר הם האישיים יותר מחד והכלליים יותר מאידך, אך גם בהם נוטה לוי — וזה גם חינו, יאמרו — לערום הררי דוגמאות שלא בהכרח מאירים את השלם. הסופר וההומניסט שהוא מתגלה בעיקר בסיומי הקטעים, שכדרכם של טורי עיתונות מסוג זה, מסתכמים באמירה פיוטית, סימבולית, מהורהרת, סף־מסקנה שמעמיקה ומאגדת את כל שנאמר לפניה. אצל לוי, מן הסתם, סוג הסיומים האלו מוצלח במיוחד, ומעורר צער על שאין יותר מן האיכות הזאת. מעריציו ימצאו פה שלל, אבל לשאר מוטב לחזור ליצירות האלמותיות שלו.

 

ההקדמה המבטיחה לספר היא מעין כתב הגנה קצר על הרב־תחומיות ועל הסקרן הכרוני, החודר אל "מדעים שמעולם לא למדתי באופן שיטתי ובדיוק מסיבה זו הם מהלכים עלי קסם בל ימחה של אהבות נכזבות". עוד הוא מתייחס לנטייה זו במסה 'מאובנים מילוליים': "עלי להתוודות שאני מדבר כאן על חולשה ותיקה שלי, לעסוק במשך שעות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא־מוכתם של החובבן. אני מעדיף לצותת מאשר להקשיב, להציץ מחרכים מאשר לרחף מעל נוף רחב ידיים ומלא־הוד... אכן כן, אני מעדיף את הפרטיקולרי על הכללי, את הקריאה האקראית והחלקית על פני זו השיטתית". חבל שמת, היה כל כך נהנה מהאינטרנט. •