בנו של התובע נטל הלוואות בשוק האפור משני אנשים שעוסקים במתן הלוואות חוץ בנקאיות. בתחילת 2018, כדי להבטיח את תשלום החוב, הוא חתם מול אחד המלווים על הסכם שבמסגרתו מכר דירה שבבעלותו למלווה תמורת 400 אלף שקל. בהסכם ניתנה לו אפשרות לחזור בו בתוך ארבעה חודשים ולהשיב את התמורה.
בסמוך לאחר מכן, ובהמשך לדרישת המלווה, בוטל ההסכם ובמקומו נחתם הסכם זהה מול הנתבע, שלא נכח במועד החתימה. משחלף המועד לביטול ההסכם קיבל האב מכתב מהנתבע שבו צוין כי אם לא יחזיר לו את התמורה - יפעל להעברת הזכויות בדירה על שמו. בנוסף דרש ממנו הנתבע לפנות את הדירה. בנסיבות אלה דרש האב לבטל את הסכם המכר. לטענתו, לאחר שבנו לא החזיר את ההלוואות החלו המלווים ללחוץ עליו ועל בני משפחתו ואף ירו לעבר ביתו. מחשש לחייו הוא נכנע ללחצים והסכים לחתום על ההסכם. כמו כן, לדבריו, הוא לא חשב שבעקבות ההסכם הוא יאבד את הדירה ואלמלא היה במצוקה קשה לא היה חותם על המסמכים.
מנגד טען הנתבע שהאב חתם על ההסכם מתוך מודעות גמורה ורצון לסייע לבנו לשלם את חובותיו. לדבריו, אף שבהסכם ניתנה לו אפשרות לבטל את המכירה בתוך ארבעה חודשים - הוא ישב בחיבוק ידיים ורק כשהגיע מועד המימוש החל לפעול.
"לא לעתים, לא כאשר מתאים – אלא ככלל יש לקיים הסכמים", הבהיר השופט ג'יוסי. הוא ציין כי מחומר הראיות עלה בבירור כי אף שהבן היה הרוח החיה מאחורי ההסכמים, בעטיים של החובות שצבר ולא יכול היה לפרוע, האב הבין היטב את תוכנם של ההסכמים ואת השלכותיהם, לרבות העובדה כי במידה ולא תושב התמורה ששולמה לידיו במועד החתימה על ההסכם, תועבר הבעלות לידיו של הנתבע.
בפסק הדין נקבע כי גם אם תתקבל טענת האב, שלפיה לא חשב שתוצאת ההסכם תהיה העברת הבעלות בדירה לידי הנתבע, מדובר בטעות בכדאיות העסקה שאינה מצדיקה ביטול.
השופט ציין כי אף לשיטת האב ובנו, הנתבע לא איים עליהם בדרך כלשהי. הם גם לא הוכיחו שהגישו תלונה למשטרה או נקטו הליכים משפטיים חלופיים בנוגע לאותם האיומים שלטענתם הושמעו להם על ידי המעורבים בהסכמים.
השופט קבע שהתובע לא היה במצוקה, ומכל מקום לא במצוקה חמורה ומתמשכת, כדרישת הפסיקה: אין לו כל חולשה שכלית וגופנית, הוא אינו חסר ניסיון ומכר מקרקעין מספר פעמים בעבר. בנסיבות אלה דחה השופט את התביעה וחייב את האב בשכר טרחת עו"ד בסך 12 אלף שקל.