תקווה מחוץ לחומות

אלפי אסירים יוצאים מבתי הכלא בישראל בכל שנה וניצבים מייד בפני התמודדות חדשה: להשתלב בחברה ולמצוא עבודה. תוכנית מיוחדת של עמותת "קאמבק" מספקת אופק תעסוקתי למשוחררים ומונעת מהם לשוב אל עולם הפשע. כך הפך דוד למנהל סניף של רשת, כך מגשימה רוזה חלום ולומדת להיות קונדיטורית, וכך דורון מתחיל בקרוב לעבוד כשמאי רכוש

דוד כהן נעצר בפעם הראשונה כשהיה בן 24, בגין סחר בסמים. מאותו רגע הכניסות והיציאות מחומות הכלא הפכו שגרה בחייו: מרצה את חודשי המאסר, משתחרר, לא מצליח להתפרנס בכבוד, שב לגור ברחוב, חוזר לצרוך סמים ולסחור בהם – ונעצר. את המציאות הזו הוא חלם לנצח, וידע שיש רק דרך אחת לעשות זאת:למצוא עבודה. עשור אחרי, דוד חוזר אל בין חומות הכלא, אבל כדי לספר שם: ניצחתי.

 

דוד הגיע אל מחוץ לחומות כלא רמלה יחד עם רוזה ודורון, גם הם אסירים משוחררים שהצליחו להשתקם, למפגש מרגש עם האנשים שסייעו להם לצאת לדרך חדשה, אנשי עמותת "קאמבק". בהגעת השלישייה למקום, עוטפת אותם דממה. רגע לפני הם דיברו, צחקו, שיתפו בחוויות, ועכשיו הזיכרונות משתקים. כל אחד מביט למקום אחר: דוד לחלונות עם הסורגים, רוזה אל החומה הגבוהה ודורון אל השוטרים שנמצאים בעמדות השמירה.

 

"בגיל 15 ההורים שלי התגרשו ועברתי לגור עם אבא בירושלים", דוד בן ה־33 פותח עם סיפורו, "הייתי בכיתה י' והיו לי בעיות התנהגות. תמיד הייתי בטיפולים אצלי עובדים סוציאלים ורכזי שכבות. למרות הכל סיימתי 12 שנות לימוד והתגייסתי כלוחם בתותחנים. בשנה האחרונה בשירות הורידו לי פרופיל, בגלל התנהגות, והפכתי לג'ובניק. משם למעשה החלה ההידרדרות בניצול הפוטנציאל האישי שלי, ככה אני רואה את זה עכשיו, בדיעבד".

 

דוד מוסיף ומספר ש"התחלתי להיכנס לענייני סמים קלים. שימוש עצמי ואז זה נהיה יותר ויותר אינטנסיבי: שימוש בסמים קשים הרבה יותר והתעסקויות לא חוקיות. נעצרתי לראשונה למשך שלושה שבועות. אחרי חצי שנה נתפסתי שוב, על שתי עסקאות עם סוחר סמים שהתברר כסוכן סמוי. הודיתי בהכל, לקחתי אחריות ונכנסתי שוב לכלא. אחרי השחרור ניסיתי להתרחק מכל עולם הסמים, אבל זה החזיק למשך חצי שנה. שוב התמכרתי והתחלתי הכל מהתחלה. הרגשתי שהבעיה היא בעיר, ירושלים, אז ברחתי לאילת. גרתי שם שנתיים, עבדתי במסעדות בהמון תפקידים, מלצר, ברמן ומנהל משמרת, אבל עדיין העובדה שלא הייתה לי תעסוקה קבועה גרמה לי להמשיך להימלט אל הסמים והאלכוהול. גם בעיר הכי רחוקה בארץ נשארתי באותו לופ".

 

בהסתבכות האחרונה של דוד עם החוק הוא היה אמור לרצות מאסר של שנה. בזכות פשרה שהושגה בבית המשפט, הוא נשלח לשנת גמילה. מאז,לא השתמש בסמים.

 

"תפסו אותי באילת על סחר בסמים ולא יכלו לוותר ולתת לי עונש קל", הוא מספר, "הייתי כבר ילד גדול וחשבתי שזה הסוף שלי. במשך המשפט, עוד לפני שהודיתי, ביקשתי מהשופטת טיפול, גמילה, בקהילה סגורה. הבטחתי להשתנות. הייתי בכלא דקל בבאר שבע במשך שלושה חודשים ואז יצאתי למוסד גמילה. עברתי שם תהליך, לא ברחתי מהרגשות שלי, מה שהייתי רגיל לעשות כל חיי עם סמים, אלכוהול וכדורים".

 

לא מוותרים

 

אחרי שסיים את הטיפול ,נדרש דוד להתמודדות נוספת: ניסיון להשתלב בחזרה בחברה. "אחרי הגמילה התחיל המבחן האמיתי", הוא אומר, "בחזרה למציאות שלא מחבקת אותך. למזלי, הכרתי דרך הגמילה את עמותת 'קאמבק'. הכניסו אותי לתוכנית 'ניצוצות' לניהול עסקי וכלכלי של אסירים. שם התפתחתי והתקבלתי לעבודה קבועה, מנהל בסניף בית קפה. סיימתי את התוכנית בהצטיינות".

 

איך מעסיקים התייחסו לעבר הפלילי שלך?

 

"לפני הגמילה, כשחיפשתי עבודה, רוב המקומות דחו אותי. לא ראיתי איך אני יכול לשבור את תקרת הזכוכית. אחרי הגמילה התחלתי את החיים מחדש, כאילו אני ילד. לא היו לי חסכונות, לא הייתה לי אפשרות לקחת הלוואה מהבנק. בעזרת העמותה קיבלתי ליווי צמוד והכוונה, לא ויתרו עליי גם כשאני כמעט ויתרתי על עצמי. חודשיים לפני הקורונה 'קאמבק' סידרו לי ראיון עבודה כעתודה ניהולית ברשת 'קרביץ'. עשיתי מבחנים ולבסוף התקבלתי. עכשיו אני לומד להיות מנהל סניף. מקבל שכר ותנאים של מנהל. אני גם מארגן חתונה בו־זמנית, את ארוסתי הכרתי כשעבדתי ב'רולדין'".

 

על־פי דוח מבקר המדינה, 5,000 אסירים משתחררים מדי שנה בשנה מבתי הכלא, ומנסים להשתלב בשוק העבודה. 77% אחוז יוצאים ללא פיקוח או ליווי בקהילה ומידרדרים בדרך כלל בחזרה לפשע.

 

עמותת "קאמבק", שמובילים, מתן הלוי ואווה שוורץ, נפתחה לפני כשנתיים ומסייעת לאסירים משוחררים למצוא עבודה קבועה. "האסירים הם החצר האחורית שלנו", אומר הלוי, מנכ"ל העמותה, "המילה אסיר מפחידה אנשים, שלא לדבר על מעסיקים. כשאסיר משתחרר אין לו כתובת לפנות אליה. הרשות לשיקום האסיר יכולה לתת במקרה הטוב ליווי התנדבותי. בשביל לשבור את מעגל הפשיעה האסיר חייב יציבות כלכלית. אסירים לא רגילים לעבוד. רובם עשו בשעה 20 אלף שקל במזומן, ועכשיו הם צריכים לעבוד שמונה שעות ביום בשביל 6,000 שקל בחודש. המטרה שלנו היא למצוא להם עבודה מספיק טובה כדי שמראש ירצו לעבוד בה".

 

רוזה (33) היא אם לארבעה ילדים מרמלה. המציאות הכלכלית הקשה של משפחתה הכריחה אותה לפרוש בגיל צעיר מהלימודים. כסף היא מצאה בעולם הפשע.

 

"היו לי חיים ממש קשים" היא מספרת, "כשעלינו ארצה ההורים שלי היו מאוד מבוגרים ויכלו לעבוד רק בניקיון. בגיל 16 התחלתי לעבוד, כי לא היה לנו מה לאכול. אבא שלי הפך לאדם קשה ולא הרשה לי לצאת לשום מקום חוץ מלעבודה. בגיל 17 הכרתי את בן הזוג שלי. זו הייתה ההזדמנות שלי לברוח. הייתי הולכת עם כל אחד שהיה מבקש, רק רציתי לברוח מהמכות, מהיעדר הכסף, מהבדידות. אחרי שנה נכנסתי להריון והפכתי לאימא, כשאני בעצמי ילדה. עבדתי בכל מיני מקומות ואז ילדתי עוד ילדים. הכנסתי את עצמי לחובות, הייתי חייבת כסף לשוק האפור ולרשויות. גנבתי כסף והייתי אמורה להישלח לכלא, אבל החליטו לבנות לי תוכנית שיקום. עובדת סוציאלית ליוותה אותי ובאמצעותה הכרתי את 'קאמבק'. נורית, החונכת, לא עזבה אותי לרגע. בפגישה השנייה איתה כבר הייתי מוכנה להתחיל לעשות קורס בקונדיטוריה, שכל החיים רציתי. בשבוע הבא אני כבר מתחילה ללמוד בבית הספר של אסטלה מהתוכנית 'הקינוח המושלם'".

 

נורית מספרת את הצד שלה בעבודה המשותפת: "אנחנו מלווים אותם בבחירת מקום העבודה, בהכנה לראיון, במילוי טפסים. עם רוזה היה תהליך מאוד אפקטיבי. היא באה עם המון רצון. היינו ביחד כמעט שלושה חודשים, וממקום שאמרה 'איך אצליח' ו'למה אני צריכה את זה', היא סללה לעצמה דרך חדשה עם אופק".

 

המקום הכי שפל שיש

 

דוגמה נוספת להצלחת פרויקט הכשרת האסירים לשוק העבודה היא של דורון אברהם (55). לפני עשרים שנה הוא השתחרר מהכלא ולא הצליח למצוא את עצמו, עד שהכיר את עמותת "קאמבק".

 

"פתחתי עסק שלא הצליח", אברהם מספר, "נפלתי לחובות כבדים והגיעו אלי גובי חובות שלוויתי מהם כספים בשוק האפור. במקום לברוח מהם, הצטרפתי אליהם וגביתי גם אני חובות. הגעתי למקומות הכי שפלים שיש. תפסו אותו ונכנסתי לתקופה ארוכה בכלא".

 

אברהם מוסיף ומספר: "אחרי שהשתחררתי חייתי ברחוב. לא מצאתי את עצמי בשוק העבודה. הפחד הכי גדול שלי היה לחזור לפשע. רגע לפני שזה קרה החלטתי לעבור תהליך שיקום דרך עיריית רמלה ושם שמעתי על עמותת 'קאמבק'. הם התחילו ללוות אותי צמוד. ביום שני אני מסיים לימודי שמאות רכוש. המימון של הלימודים היה דרך ביטוח לאומי. אלה היו שלושה חודשים אינטנסיביים. אני מתחיל גם לעבוד ומאוד מתרגש. בשמאות יש המון אחריות ואתה צריך להוכיח את עצמך. אני צריך לבנות את עצמי בתחום".

 

איך היה לחזור לכלא רמלה, שבו ישבת לא מעט זמן?

 

"הייתי בחרדות. חזרתי עשרים שנה אחורה. לראות את הסוהר למעלה שצועק, את הכלא האפור. נכנסתי שוב לדמות האסיר. זה לא מקום שאני רוצה לחזור אליו. אבל גם אחרי השחרור למדינה לא אכפת מאיתנו. לא באמת רצו לעזור לי. אתה זה שצריך לקחת את עצמך בידיים, וזה מאוד קשה. כמעט בלתי אפשרי להשתקם במאה אחוז". •