התובע עבד בחברה העוסקת בהתקנת מסתורי כביסה. במאי 2015 הוא נשלח מטעמה להתקין מסתור כביסה בפרויקט דיור בנשר, במסגרת הסכם בין החברה לבין קבלן הבנייה. התובע הגיע לאתר הבניה ביחד עם שני עובדים נוספים. בזמן שביצעו את העבודה על פיגום מאולתר בגובה 4-3 קומות החזיק התובע במעקה שבדיעבד התברר כי היה משוחרר, נפל ארצה ונחבל.
הוא טען שהמעסיקה והקבלן נושאים באחריות מלאה לתאונה מכוח עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. לטענתו, הם לא דאגו לסביבת עבודה בטוחה, לא בדקו את בטיחות הפיגום ולא סיפקו אמצעי מגן. החברה המעסיקה טענה בין היתר שיש להטיל את כל האחריות על הקבלן, שהעבודה בוצעה לפי שיטת עבודה מקובלת, שהתובע קיבל הדרכות לעבודה בגובה ושהקבלן לא בדק את תקינות הפיגום.
הקבלן טען לעומת זאת שיש להטיל את מירב האחריות על המעסיקה שלא הנחתה את העובד שלה, לא פיקחה ולא הנחילה שיטת עבודה ברורה. לחילופין טען הקבלן שגם אם יחויב לפצות את התובע, הוא זכאי לשיפוי מהמעסיקה מכוח סעיף בהסכם ביניהם. המעסיקה טענה בתגובה שמדובר בהסכם סטנדרטי שנוסח על ידי הקבלן ולא מדובר בהתחייבות שלה לבטח את אחריותו האישית.
ביטוח לאומי, שהצטרף להליך כתובע, הכיר באירוע כתאונת עבודה. הוא טען שיש להטיל את מירב האחריות על הקבלן ותבע לקבל ממנו החזר על גמלאות ששולמו לתובע.
השופטת רגד זועבי ציינה שהתובע נפל מגובה של 4-3 קומות ללא רתמת בטיחות, ומדובר ברשלנות של המעסיקה, שלא סיפק אמצעי הגנה ולא הדריכה את העובד לגבי אופן ביצוע העבודה.
בנוגע לקבלן נקבע שגם הוא הפר את החובות המוטלות עליו מכוח החוק בנוגע לאספקת אמצעי מיגון, מינוי מנהל עבודה, פיקוח על העבודה ובדיקת הפיגומים. בשל היותו בעל השליטה באתר נקבע כי יש להטיל עליו את מירב האחריות, ונקבע כי הוא יישא ב-60% מהאחריות והמעסיקה ב-40%.
הצדדים הסכימו שהפיצוי לתובע יעמוד על 435 אלף שקל, לא כולל תשלומים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי. בהתאמה נקבע שהמעסיקה תשלם 174 אלף שקל והקבלן 261 אלף שקל. בנוסף ישלם הקבלן לביטוח לאומי 72,424 שקל בגין התגמולים ששולמו לתובע, ושכר טרחת עו"ד בסך 17 אלף שקל.
בכל הנוגע לטענה החוזית נקבע שלפי הוראות ההסכם לא ניתן לקבוע שהמעסיק קיבל על עצמו לשפות את הקבלן בנזק שייגרם לצד שלישי בשל רשלנותו של הקבלן או אחריותו.