מחץ הדלתא

בפרוס עלינו הגל הרביעי של הקורונה, כבר ברור מה הלקח שכולנו צריכים ללמוד

נפתח בסקירה קלילה עבור מי שכמוני נוטה ללכת לאיבוד בפרטים, אבל אנסה לפשט את הדברים כדי שגם טיפוסים עם יכולת ריכוז של דג נא יוכלו להבין. אז ככה: עד לפני חודש וחצי חשבנו שנתנו לקורונה נוקאאוט עם החיסונים. דיברנו על המגפה כמו משהו שהיה בעבר. והנה, הגיע הדלתא המזוין, והבהירה לנו שבזכות החיסונים ניצחנו אמנם במערכה וקיבלנו כמה חודשים כיפיים, אבל הקרב התחדש ביתר שאת כעת, ובעל כורחנו נגזר עלינו לנהל אותו שוב, עד שיחלוף מאליו, או עד שיגיע בוסטר חדש מפייזר, שיזיין גם לדלתא את הצורה.

 

לקח לנו שבועיים־שלושה לעבור את השלבים הנדרשים, בהתחלה הכחשנו אחרי זה כעסנו, אבל נדמה כי האירוע הופנם. הבנו שהקורונה חזרה לחיינו, והבנו גם שיש מחלוקת עקרונית בין המומחים. יש מי שאומרים – נקרא להם "קבוצת פרופ' ברבש" – שעם כל הכבוד לחיסון, אנחנו חווים גל חדש, והוא בסך הכל מתנהל כמו שזכור לנו מהעבר: מספר המאומתים גדל מעריכית ואיתו גם מספר החולים קשה, ושהדרך לתפוסה מלאה בבתי החולים ולסגרים היא אולי איטית יותר, אבל כנראה בלתי נמנעת. מנגד, יש מי שגורסים אחרת, להם נקרא "קבוצת פרופ' סגל". קבוצה זו טוענת כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה, והחיסונים, גם אם הם לא נותנים נוקאאוט לנגיף, מאפשרים לנו מרווח נשימה גדול יותר: גרף העלייה במאומתים יתנתק מתישהו מגרף העלייה בחולים קשה, ונוכל להתנהל בתוך האירוע בלי סגרים, אלא עם הגבלות קלות יותר. עד כאן בערך המחלוקת, ומי מהצדדים צודק נדע בתוך שבועות ספורים. הדברים, אגב, נכתבים ביום שלישי, ובמגפה הזאת יכול להיות שבשעה שאתם קוראים את הטור, התחלואה קפצה כך שלא נותר הרבה מ"קבוצת סגל" ו"קבוצת ברבש" שולטת. או להפך. מי יודע. 

 

 

עכשיו, אחרי שיישרנו קו, ברשותכם, פנייה אישית ממני לתקשורת, לכבוד הגל החדש. חבריי בתקשורת. בואו ננסה להתנהל הפעם אחרת. בואו נאמץ הפעם קודים קצת יותר בוגרים בסיקור המגפה. אי־אפשר, באמת שאי־אפשר, להפנות את הזרקורים בעוצמה בכל פעם רק אל אלה שנפגעים מההחלטות, ולטעון שהואיל והם נפגעים, הרי שההחלטות שהתקבלו שגויות. זה לא עובד ככה.

 

מה שקרה בגלים הקודמים זה שבכל פעם שהממשלה הייתה סוגרת את המדינה, התקשורת החלה לסקר את הענפים שנסגרו, סיקור שהפך בהדרגה לקמפיין נגד ההגבלות. וברגע שהממשלה הייתה משחררת והתחלואה הייתה עולה, התקשורת הייתה נותנת דגש בשידורים לחולים ולמבשרי הרעות, ומסקרת בהבלטה יתירה כל מקרה תמותה. ואז בהדרגה הופך הסיקור למעין קמפיין שקורא לממשלה להגביל מחדש, ומגדיר את העובדה שיש חולים ומתים כמחדל מזעזע.

  

עכשיו תבינו, יכול להיות שזו טעות לסגור ויכול להיות שזו טעות לפתוח, אבל לא יכול להיות שאתה טועה בשניהם. הזרם המרכזי של התקשורת בישראל, כלומר רוח הדברים באולפנים, הייתה לאמץ בכל פעם את אלה שנפגעים מהמדיניות של הממשלה באותו זמן, ולתת לקולם להרעיד את הארץ, ובכך לעורר את זעמו של הציבור (ובהדרגה להביא לכך שקובעי המדיניות יאבדו גם שיווי משקל). זו התנהלות שניצנים שלה החלו לבצבץ גם כעת: ראש הממשלה ושר הבריאות נוטים בשלב זה לתת לחיסונים צ'אנס, ולכן הם לא מקבלים החלטות חריפות באופן מיידי. הם אומרים במפורש שתהיה עלייה במאומתים, אבל זה סיכון ששווה את החירות שלנו בשלב הזה. ומה עושה התקשורת? מסקרת על העלייה במאומתים בהיסטריה, ובעצם מסמנת את הנתון הזה כעדות לכישלון, למרות שההצהרה של הממשלה הייתה שמספר המאומתים אינו קובע.

 

זאת ועוד: התקשורת טוענת שהממשלה מהססת לקבל החלטות. עכשיו, יכול להיות שהממשלה מקבלת החלטות לא נכונות (כפי שאמרתי, יש מחלוקות), אבל מדוע להוביל מגבלות נקרא "לקבל החלטות", בעוד להחליט לא לסגור באחת את המדינה, נחשב ל"הססני"? האם אין יותר אומץ דווקא בניסיון לשמור על חיינו ופרנסתנו? האם לא קל יותר להטיל סגר גורף ולהוריד את התחלואה לאפס? 

 

שימו לב שאני לא מנסה לנבא מה יהיה בגל הזה ומי צודק. מי אני ומה אני שאעשה זאת, הרי רק אלוהים יודע כרגע מה באמת יהיה. אני רק אומר שהתקשורת חייבת להיות אמיצה מספיק כדי להחליט מה נכון מבחינתה, יען כי לשבת ביציע ולמעשה לקטר על כל החלטה שמתקבלת, לא משנה מה היא תהיה, זה לא רק חוכמה קטנה מאוד, זה גם פופוליזם לא אחראי.

 

בכל החלטה יש חסרונות ויתרונות, והתקשורת, במקום להסביר לציבור את התמונה המורכבת, הפכה לקמפיינרית של החסרונות של ההחלטה שמתקבלת, ולא משנה מה היא. אם הכיוון הוא הגבלות היא תסקר את הפגיעה הכלכלית הנגזרת מההגבלות כחזות הכל; ואם הכיוון זה לפתוח, היא תסקר את מדדי התחלואה העולים כאילו אין עוד מלבדם. זו תכונה שיש בה התפנקות ילדותית והיא כוללת כל מיני תופעות לוואי, כמו הזמנת מומחים סנסציוניים, שמפזרים פייק ופושים היסטריים מחוללי בהלה. אגב, מדכא לראות שגם אנשי רפואה ומדע שמוזמנים לאולפנים נופלים לפעמים בפוזיציה. אלה מהם שדוגלים בהמשך שגרת חיים ממעיטים לעסוק בנתונים המדאיגים; ואלה שבעד לסגור, ממעיטים להדגיש את הנתונים המרגיעים. זה במקום שאלה וגם אלה יודו שיש פה איזה מרחב של חוסר בהירות ושהתמונה מאוד מורכבת. 

  

אם כך, חבריי בתקשורת (לא כולם, כאמור. יש גם כל מיני נדב אילים, שבהחלט נותנים תמונת מצב מורכבת), בפתחו של הגל הרביעי, בואו ננסה לא להיות הפעם החבר המחמם הזה, שבא לספר לך מה מישהו אחר אמר עליך, ומיד רץ אליו בחזרה לדווח לו על תגובתך, והוא לא ינוח עד שכיסאות פלסטיק לא יעופו באוויר.

 

אי־אפשר לפתוח את החדשות עם "מחדל החתונות", ולהסביר שהחתונות מידבקות; ואז, כשסוגרים את הענף, לפתוח את המהדורה עם "זעקת בעלי האולמות", ולסקר באותה אמוציונליות את אלה שנפגעו מסגירת החתונות, מבלי לאמת אותם עם מסיבות ההדבקה שהיו אצלם. אי־אפשר גם לעשות כתבה נגד מפיצי הפייק־ניוז על החיסונים, וגם על מקרה יוצא דופן של מחוסן שהייתה לו איזו תופעת לוואי נדירה. ואי־אפשר לדבר על כמה אומללים הילדים שיושבים בבית, ואז להזמין את שר הבריאות ולשאול אותו איך הוא מסביר את העובדה שכל כך הרבה ילדים נדבקו בקורונה.

 

אם המציאות מורכבת, גם הסיקור צריך להיות מורכב. שבת שלום.