פרק ראשון: בומבי

איפה אפשר לרכוב על פיל, לקנות עשרה צמידים בשבעה שקלים, לנסוע בריקשה ממונעת, לטייל עם קופים ולשתות חלב ישר מהקוקוס? 20 המועמדות הסופיות בתחרות מלכת היופי עשו את כל זה במסע הגדול להודו שארגנה למענן חברת "דיזנהויז"

לפני הכל, להודו יש ריח. הוא מקדם אותנו בשדה התעופה, מלווה בדרך החוצה, מתעבה, מתחזק, מוסיף גוונים ותת-גוונים, משתנה מעט לפי העיר והאזור, אבל תמיד נמצא שם. לריח של הודו, כך נדמה, יש נוכחות משלו. שבוע שלם אנסה לפענח אותו (ניחוח של תבלינים מעורבים, קטורת מבושמת וחומרי חיטוי חריפים, בעיקר ליזול), ורק כשאחזור הביתה אגלה שאני בעצם מתגעגעת אליו.

 

בומבי

 

טיסת הלילה (שבע שעות וחצי מנתב"ג) נוחתת בבומבי, שדה תעופה גדול, חף מכל נוי או קישוט. ביציאה מן השדה מתקבלות הבנות במחרוזות של פרחים כתומים – וגם בקבוצה של ילדים הפושטים יד לנדבות, שכמוהם נראה אחר כך עוד מאות ואלפים במשך כל השבוע. זוהי בדיוק הודו, ארץ של ניגודים מדהימים, שמקרבת ומרתיעה ומבלבלת ומקסימה כאחת. מכאן והלאה יעמוד כל הטיול שלנו, אותה בנתה מחלקת סיורי התמריץ של "דיזנהויז", חברת הנסיעות המארחת את המועמדות, בסימן הקטבים האלה.

המפגש עם הכרך הגדול בומבי (השם הרשמי הוא בעצם מומבי) הוא הלם עצום. עיר ענקית, סואנת, צפופה, זזה ורוחשת כל הזמן. מבעד לחלון האוטובוס הממוזג שלנו עושה רושם שכל 15 מיליון תושביה נמצאים ברחובות. הולכים, רצים, מדלגים מעל האנשים היושבים או ישנים על המדרכות, נתלים על האוטובוסים העמוסים להתפקע, נוסעים בריקשות ממונעות (תוק-תוק, כמו שהישראלים נוהגים לכנות אותן), בטוסטוסים, וספות, אופניים ומכוניות ישנות (אגב, בהודו נוהגים מצד שמאל של הכביש, מורשת מימי השלטון הבריטי). כולם צופרים, הכבישים פקוקים, עוקפים מימין ומשמאל, נדחקים רכב אל רכב, שום חוק תנועה לא קיים פה.

ביקור במוזיאון הנסיך מווילס (פסלים ומיניאטורות) עובר די בשקט (אולי בגלל העייפות), אבל האתר הבא משאיר את כולנו המומים. ה"דובי גאט" היא מכבסה ענקית הנמצאת מתחת לכיפת השמיים. מאות עובדיה, כולם גברים, עומדים מול שקתות מאבן מלאות במים ובסבון, והם חובטים בכבסים עד זוב כל לכלוך וכתם. אחר-כך הם תולים אותם לאורך קילומטרים של חבלים גבוהים – כבסים לבנים ליד כבסים לבנים, כבסים אדומים ליד כבסים אדומים וכך הלאה. על הבגדים אין שום סימון, אבל לא צריך לדאוג – אף אחד מהם לא ילך לאיבוד. כל אלפי הפריטים יושבו לבעליהם באורח פלא.

אחר הצהרים יוצאת המשלחת בטיסה לאודאיפור, המכונה ונציה של המזרח. המלון המדהים שלנו, "שיב ניוואס", הוא חלק מארמונו של המהרג'ה המקומי. שוכן לחופו של אגם פיצ'ולה, בין גנים ירוקים, מבנים בצבע דבש וחצרות פנימיות שעוצבו וטופחו במשך מאות שנים, הוא מותיר את כולנו פעורי פה.

גם קבלת הפנים המצפה לנו היא מלכותית. הבנות מתקבלות בפתח הארמון בנגינת סיטאר ובמטר של עלי ורדים, ואת ארוחת הערב העשירה לצד הבריכה מלווים נגנים מקומיים ורקדנים הנושאים על ראשם קדרות ומרקדים על חרבות וזכוכית. את המופע הצבעוני הזה חותמות הנציגות שלנו ורד וחגית, המצטרפות אל הרקדנים ומראות להם חוש קצב ישראלי מהו. יולי, נרגשת מכל היופי הבלתי יאמן, אומרת: "אני מרגישה כמו באגדות הילדות שלי, עם האגם הכחול והיופי של הטבע", ונינה מוסיפה: "אולי מי שכתב את סיפורי אלף לילה ולילה ביקר קודם בהודו".

 

על המסע לאודאיפור ולג'איפור - בכתבת ההמשך.