הצילי את עצמך

השירים של קים אדוניציו הם בדיוק מה שנחוץ היום לשירה הישראלית

מה להציל מהשריפה // קים אדוניציו - תרגום: רעות בן יעקב - טנג'יר - 71 עמ'

 

 

 

למשוררת האמריקאית קים אדוניציו יש אובססיה למרובה, למה שחוזר על עצמו כמו בלולאה, קורה שוב שוב לאדם אחד — בעיקר לאישה אחת — אבל גם לנשים רבות ולאנשים רבים. בשיר 'מה להציל מהשריפה?' (שהעניק למבחר שיריה הראשון בעברית את שמו), אדוניציו הולכת לכאורה לכיוון ההפוך ושואלת, מהו הדבר האחד והיחיד שיש להציל כאשר האש מאיימת לכלות את הכל. השאלה זוכה לסדרה של תשובות כושלות־במכוון: אולי יצירת אמנות יקרת ערך, כמו הפיקסו שסבתא הורישה לך? ציירת אותו בעצמך כשהיית בת שש. ואולי את בתך? המחשבה עצמה מצחיקה — בתך כבר בגרה והיא דואגת לעצמה, חיה חיים אחרים ומתגוררת בבית אחר. אז אולי משהו שיזכיר לך את מה שאבד, נניח: יומנייך? העולם יסתדר גם בלי השאריות הללו של עברך. התשובה, בסופו של דבר, כמעט מובנת מאליה — הצילי את עצמך. הצילי את עצמך כדי שתוכלי להשתוקק שוב, לבעור שוב, להינצל שוב מהאש.

 

וכאן בדיוק מתגלה הצד האובססיבי, המופלא והמבעית כאחד, בשירתה של אדוניציו — בהבנה שזה בדיוק מה שאנחנו: מין עופות חול שקמים שוב ושוב מאפרם, מאבלם, מהאסון שפקד אותם. זה מקורו של המרובה: במאבק האינסופי, הלולאתי, בין חיים ומוות, תשוקה ואובדן, שכולנו לכודים בתוכו, לחוצים בין מוות שמכה שוב ושוב לחיים שמתעקשים להיוולד שוב ושוב. ומה אם פעם אחת ויחידה לא נצליח לחמוק מהשריפה, מהמגפה, מאימת המוות? השיר לא ייכתב, מערכות הגוף יקרסו בזו אחר זו, אולי כוכב הלכת כולו יעלה באש, אבל בינתיים, עד שהמאבק יסתיים, לא נפסיק להיכשל ולקום.

 

קים אדוניציו, שנולדה בוושינגטון הבירה ב־1954 ומתגוררת בקליפורניה, פירסמה עד כה 14 ספרי שירה ופרוזה. היא בתה של הטניסאית המצליחה פאולין בטס ואמה של השחקנית איה קש (המגלמת את גיבורת סדרת הטלוויזיה You're the Worst ששווה לראות את שתי העונות הראשונות שלה). רגישותה המיוחדת של אדוניציו למרובה, ובעיקר לכוחו המשחזר והמשכפל, מעמידה אותה במקום מיוחד במסורת השירה: היא מאפשרת לה לחרוג מסולם הערכים הגברי בעיקרו של השירה שקדמה לה — סולם שנוטה לא פעם לקדש דווקא את הייחוד (ייחוד האל, האהובה, האני) — ובה בעת מחדדת את כישרונה לשחזר ולשכפל את יופייה ואת חוכמתה של השירה ההיא, שירת העבר, זו שהיא מתריסה כנגדה. התוצאה היא שירה משוכללת מאוד ועם זאת מלאת הומור, קצבית, מעודכנת, כמעט פופית.

 

השילוב הזה נחוץ מאוד לשירה הישראלית, שנוטה לברוח אל הקצוות — להיות מסורתית במודגש או פופית במודגש — במקום לחתור כמו אדוניציו לנקודה שבה הקצוות מתאחדים. לכן יוזמתה של חוקרת הספרות רעות בן יעקב, לתרגם משיריה של אדוניציו לעברית ולכנס אותם בספר, ראויה לכל ברכה. מה גם שהתרגומים מצוינים: הם משחזרים בהצלחה את הפריכות הלשונית המיוחדת של שירת אדוניציו, שמקורה ברצון לשלב תחכום ואירוניה עם ישירות ונגישות.

 

למקומה המיוחד של אדוניציו במסורת השירה יש היבט משמעותי נוסף: נאמנותה לרצון המודרניסטי להתבונן במציאות במבט אלכסוני, מהצד, ממרחק, רצון שהיא מטמיעה בכישרון רב באופייה הכמו־וידויי של שירתה. כמעט בכל שיר שלה אפשר לזהות את הצורך בזרות: לא רק בשירים שחוגגים את המרובה באמצעות רשימה או קטלוג (כל הדרכים לא לאהוב, כל הזיכרונות הרעים, כל סוגי המאהבים, טובים ובעיקר רעים), אלא גם בשירי האהבה שלה — לאמה, לבתה, לגברים בחייה — שתמיד יש בהם יסוד מודע לעצמו של שכחה, התעלמות או הכחשה: אולי כי בלי מרחק, בלי מידה של זרות, ריבוי או מוות, אין מקום לכלום. גם לא לאהבה. •