ים העצמאות

1949: האונייה "עצמאות" מגיעה לנמל חיפה עם 2,100 עולים - בהם לייבל'ה שוורץ בן השנה וחצי, שהחל את המסע במחנה עקורים בגרמניה ולאורך ההפלגה ישן בקופסת קרטון. 2021: לייבל'ה בן ה־73 מצטרף לצוות ספינת סער 6 החדשה והמתקדמת "אח"י עצמאות", שיצאה מגרמניה אל בסיס חיל הים בחיפה. כתבנו יצא אל הים כדי ללוות את סגירת המעגל המרגשת ואת המפגש בין מי שאביו איבד את משפחתו בשואה ובנה כאן בית חדש - לבין הלוחמים הצעירים, חלקם דור שלישי למלחמה, שמגינים על חופי ישראל

 

 

כשעליתי אל גשר הפיקוד של "אח"י עצמאות" ציפיתי למצוא שם את מפקד הספינה עומד ליד הגה גדול ומסוגנן מעץ, לבוש מדים צחורים ולראשו כובע של אדמירלים. בכל זאת, מסורת היא דבר חשוב בחיל הים. במקום זה פגשתי בעמדת ההגאי חייל צעיר, אפילו לא קצין, דניאל שוורצמן שמו, לבוש מדי ב' מגורזים, יושב מול מסך גדול ואוחז במשהו שנראה כמו ג'ויסטיק של קונסולת משחק. לצידו ישב חייל נוסף ותיפעל את הטרוֹטֶל, מין ידית ששולטת בארבעת מנועי הספינה. אם הבנתי נכון, התפקיד שלו הוא בעצם ללחוץ על הגז ולתת ברקס.

 

אבל לא הכל כזה הייטקי על אח"י עצמאות, אחת מארבע ספינות הסער 6 החדשות של חיל הים. ליד אחד מחלונות הגשר עמדה ולריה גלמן מחולון וצפתה במשקפת אל עבר נמל חיפה. "לא מוותרים על האדם בקצה שעומד עם משקפת ומסתכל החוצה, כי מכשירים תמיד יכולים להטעות", יסביר אחר כך סרן גלעד בן־יהודה מבית יצחק, קצין האלקטרוניקה של הספינה.

 

היו אלה המיילים הימיים האחרונים במסעה של אח"י עצמאות מהמספנות של חברת "טיסנקרופ" בגרמניה (כן, זו מפרשת הצוללות וכלי השיט) לבסיס חיל הים בחיפה; הפלגה של שבועיים דרך הים הצפוני, האוקיינוס האטלנטי והים התיכון, עם עצירה קטנה ביוון. 3,765 מייל ימי גמאה הספינה בדרכה לארץ, שזה כמעט 7,000 ק"מ. "זו ההפלגה הכי רחוקה שלי בשירותי בחיל הים, אבל לא הכי ממושכת", סיפר מפקד הספינה, סא"ל קובי עקיבא בן ה־34 מקיבוץ משמרות. את התשובה לשאלה מה בכל זאת הייתה ההפלגה הכי ממושכת שלו ולאיזו מטרה אפשר רק לדמיין.

 

אלעד הצלם ואני לא היינו האורחים היחידים על אח"י עצמאות. גם לייבל'ה שוורץ בן ה־73 זכה ללוות את הספינה החדשה לפני הגעתה לישראל. לפחות נחסכה ממנו החוויה המפוקפקת של שיט על מורנה – מין סירת מנוע להובלת לוחמים שמגיעה למהירות 75 קמ"ש וגורמת לך להרגיש כאילו הכניסו אותך למכונת כביסה והפעילו אותה על תוכנית סחיטה. מה שכן, יש רוח, דבר די נדיר בקיץ הזה. בעוד אנחנו, נציגי העיתון, הפלגנו על מורנה מבסיס שייטת 13 בעתלית כדי לפגוש את הפריגטה בלב ים ולטפס עליה בסולם חבלים של חמישה מטרים - שוורץ עשה זאת על גבי גוררת סולידית שיצאה מבסיס חיפה. בכל זאת הבחור כבר לא ילד. "חבל שלא הגעתי איתכם במורנה. אבל בסדר, אני לא מתלונן", אמר אחר כך.

 

מלך הבננות מאמריקה

 

שלוש ספינות ישראליות נשאו את השם "עצמאות". הראשונה הייתה ספינת מעפילים, שהמשיכה להביא עולים מאירופה ומצפון אפריקה גם אחרי קום המדינה. השנייה הייתה ספינת טילים מדגם סער 4, ששירתה בחיל הים בין השנים 2014-1979. הספינה החדשה מדגם סער 6 נקראת על שם שתיהן, והגעתה לארץ הייתה הזדמנות להפגיש בין שוורץ, שעלה ארצה על סיפון העצמאות המקורית, אל"מ סמיון גמבורג, המפקד האחרון של העצמאות הקודמת וכיום ראש מחלקה במטה חיל הים, וצוות הספינה החדשה.

 

"בן שנה וחצי הייתי כשעליתי באונייה עצמאות לארץ", סיפר שוורץ. "אבי, יעקב, איבד אישה ושלושה ילדים בשואה, וילד אחד - אחי הבכור שמוליק - הוא הצליח להציל. שנתיים רץ איתו על הגב בערבות אוקראינה. לצערי, שמוליק נפטר לפני שנתיים. נכדו ר' הוא חובל, סרן בחיל הים. לאחר המלחמה אבא פגש באימי, רחל, שהייתה צעירה ממנו ב־18 שנה. הם התחתנו והולידו שלושה ילדים. שניים נולדו עוד בחוץ לארץ ואחד בארץ. מיכה נולד ב־1946, אני ב־1947 וצביקה ב־1949".

 

לייבל'ה שוורץ נולד במחנה עקורים בגרמניה, סמוך לפרנקפורט. "בשלב מסוים הייתה תוכנית שניסע לארה"ב או לאוסטרליה, אבל אחרי המלחמה היו להוריי שני מאוויים גדולים: לעלות לארץ ישראל ולהקים משפחה מחדש. עשינו במשאיות את כל הדרך מצפון גרמניה למארסיי שבצרפת, ושם עלינו על האונייה עצמאות".

 

הרבה גלגולים עברה האונייה לפני שמשפחת שוורץ הפליגה עליה לארץ. שמה המקורי היה "פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent). היא נבנתה ב־1901 ברוד־איילנד שבארה"ב, שימשה כאוניית משא והובילה בעיקר בננות. הפאן קרסנט, ואונייה זהה בשם "פָּאן יוֹרק" (Pan York), היו בבעלותו של טייקון יהודי־אמריקאי בשם סמואל זמוריי, שהקים חברה להובלת פרי ונודע בכינוי "סם מלך הבננות". אחרי מלחמת העולם השנייה רכש ממנו המוסד לעלייה ב' בחשאי את שתי הספינות (ה"פאנים") בסכום כולל של 400 אלף דולר.

 

בחודש מאי 1947 הפליגו הספינות מניו־יורק לים התיכון עם צוותים אמריקאיים. פאן יורק עגנה במארסיי, פאן קרסנט נשלחה לוונציה ושתיהן עברו הסבה שתאפשר להן לקלוט 6,500 מעפילים כל אחת. בשלב זה גם הוענקו להן שמות עבריים –"עצמאות" ו"קיבוץ גלויות". הן המשיכו לנמל קונסטנצה שברומניה וב־29 בדצמבר 1947 הפליגו לארץ ישראל כשעל סיפונן כ־15 אלף עולים. מפקד המבצע היה יוסי הראל, מי ששימש חצי שנה קודם לכן כמפקד "אקסודוס".

 

מחשש לעימות אלים עם הבריטים, שיפגע בהישג ההיסטורי של החלטת כ"ט בנובמבר, הסכימה הנהגת היישוב שהספינות יורידו את המעפילים בקפריסין. ביולי 1948, לאחר קום המדינה, הועברו ארצה בשתי האוניות רוב משוחררי המחנות בקפריסין, והן המשיכו להביא עשרות אלפי עולים מנמלים באיטליה, בצרפת וביוגוסלביה.

 

על אחת ההפלגות האלה עלתה משפחתו של לייבל'ה שוורץ עם עוד 2,100 עולים, בהם כמאה תינוקות. "ההפלגה נמשכה עשרה ימים, מ־12 עד 22 באפריל 1949", משחזר שוורץ. "התנאים על האונייה היו מאוד קשים. אימי הייתה אז בחודשים הראשונים להריונה עם אחי הצעיר, ועם עוד שני ילדים קטנים: מיכה, שגדול ממני בשנה וחצי, ואני. ישנתי בתוך איזה ארגז, או קופסת קרטון. לא היה לא גן ולא גנון ולא שום דבר".

 

אתה בכלל זוכר משהו מהמסע לארץ? היית בן שנה וחצי.

 

"כל מה שאנחנו יודעים על ההפלגה זה ממה שסיפרו לנו, לא מזיכרון אישי. אחי הגדול מיכה מספר שהוא ראה בדרך דגים גדולים, אבל אני לא מאמין שהוא באמת זוכר".

 

הכמיהה העצומה להגיע לארץ, מספר שוורץ, ניצחה את התנאים הקשים. "רק דבר אחד עניין את ההורים שלי ‑ לראות את ארץ ישראל. כשנגלו לעיניהם האורות של חיפה, הייתה על האונייה התרגשות בלתי רגילה. הגענו לנמל חיפה, ירדנו לרציף ומשם ישר על המשאיות למעברת שער העלייה. לא חיכו לנו עם פרחים ולא עם שום דבר".

 

בזמן שלייבל'ה שוורץ סיפר על הגעתו לנמל חיפה באונייה עצמאות, נשמעו ברקע פקודות התמרון של הפריגטה עצמאות לתוך בסיס חיפה בתום הפלגה מהעיר הגרמנית קיל שלחוף הים הצפוני: "ימינה עשר!"; "ימין שתיים אחורה, שמאל אחד קדימה!"; "שמאל שתיים קדימה, ימין שתיים אחורה!"

 

בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מ־22 באפריל 1949 פורסמה ידיעה לקונית: "האונייה 'עצמאות' הגיעה הבוקר לחיפה ממרסל עם 2,100 עולים. הבאים נשלחו לאחר מיון למחנה העולים ב'סנט לוקס'". גם העיתון היהודי־אמריקאי "פארווערטס" דיווח על האירוע: "די שיף 'עצמאות' איז היינט אננקומען פון פראנקרייך קיין חיפה מיט 2,100 אימיגראנטען" (האונייה 'עצמאות' הגיעה היום מצרפת לישראל עם 2,100 מהגרים"). גזיר העיתון הזה שמור עד היום בקלסר אצל שוורץ, לצד מסמך של הסוכנות היהודית מאותם ימים ובו רשימת כל נוסעי האונייה, בהם בני משפחת שוורץ: ההורים רחל ויעקב והילדים שמיל (שמוליק), מיכואל (מיכה) ולייב.

 

שוורץ גדל במושב שדמות דבורה שבגליל התחתון ומתגורר בו עד היום עם רעייתו תרצה. הוא התגייס לנח"ל, שירת כקצין חי"ר ועשה בהמשך הסבה לשריון. "הדבר שהיה הכי חשוב לאבא שלי זה הצבא", הוא אומר. "הוא חווה על בשרו מה זה כשאין צבא ומדינה. אחי שמוליק, שאבא סחב שנתיים על הגב במלחמה, התגייס לצה"ל ונפצע קשה בתאונת אימונים. הוא השתקם ויצא לקורס קצינים. אחי מיכה נפצע קשה מאוד במלחמת ששת הימים, ולמרות זאת המשכתי להיות קרבי ועשיתי מילואים עד גיל 55. שלושתנו הגענו לדרגת סגן־אלוף. לאח הקטן שלנו, צביקה, נקטעה האצבע כשהיה ילד והדבר הראשון שאבא שלי אמר כשזה קרה היה: 'יא יאללה, עכשיו לא יגייסו אותו לצבא!' בסוף גייסו אותו".

 

בפעם האחרונה שבה הפליג שוורץ בכלי שיט צבאי זה נגמר לא טוב. השנה הייתה 1966, שוורץ היה אז צוער בבה"ד 1, והקצינים לעתיד עברו אימון נחיתה מהים. "העלו אותנו על נחתת בנמל חיפה, עם חגורות הצלה ונשק אישי", סיפר. "עשו לנו סיבוב בים ואז הצביעו לכיוון החוף ואמרו לנו: 'אתם רואים את האורות? הנחתת טובעת, אתם קופצים ושוחים לשם'. קפצנו ושחינו. התברר שהאורות האלה היו בית החרושת של בלובנד. בקיצור, יצאנו מהים בביוב של בלובנד. מאז אני לא אוכל מרגרינה. זה הניסיון שלי עם חיל הים".

 

חובלים? מה שתגידו

 

גם אל"מ סמיון גמבורג, 40, לא חלם לשרת בים, אבל איכשהו הנסיבות הובילו אותו לשם. "התחלתי גיבוש טיס, אבל לא עברתי, אז עשיתי גיבוש חובלים", סיפר. "אמרתי שאם אני מתאים, אז יאללה, מה שתגידו. ככה הגעתי להיות חובל. סיימתי את הקורס במגמת אלקטרוניקה, ובמלחמת לבנון השנייה הייתי קצין האלקטרוניקה של אח"י מגן. אנחנו גררנו לאשדוד את אח"י חנית אחרי שנפגעה מטיל של חיזבאללה. אבל אני אוהב יותר את עולם הפיקוד, אז עשיתי הסבה לשיט כדי להיות מפקד סטי"ל. זה כבר מסלול שירות ארוך טווח".

 

בשלב זה הצטרף לייבל'ה שוורץ לשיחה, וגמבורג שאל אותו אם לייב זה שמו המקורי.

 

שוורץ: "בתעודת הלידה שלי מופיע השם לייב וככה גם קראו לי בחו"ל. אחר כך זה נהפך ללייבל'ה. כשהגענו לארץ וירדנו מהאונייה הפקידים אמרו: 'לייבל'ה זה אריה'. אז בתעודת הזהות שלי כתוב אריה. אבל זה המקום היחיד שבו השם הזה מופיע. אם יקראו לי אריה אני לא אסתובב אפילו".

 

לגמבורג סיפור דומה: "כשעליתי לארץ מלטביה בגיל תשע אמרו לי: 'סמיון לא יתפוס, נקרא לך שמעון'. מה קשור שמעון? זה מצחיק, כי כשנולדתי רצו בכלל לקרוא לי שלמה, על שם הסבא־רבא שלי. אגב, הסבא־רבא מהצד השני נקרא גם הוא לייב. אבל בלטביה – אז עדיין חלק מברית־המועצות – הייתה לא מעט אנטישמיות, אז כדי שזה יהיה טיפה מוסווה קראו לי סמיון במקום שלמה. ופה בארץ, כדי שלא אתפס כעולה חדש, הפכו את זה לשמעון".

 

שוורץ: "ואיזה שם מופיע בתעודת זהות?"

 

גמבורג: "השם שלי בתעודת זהות נשאר סמיון, אבל בבית הספר באשדוד כולם קראו לי שמעון. כשהתגייסתי לצה"ל אמרתי שזה הזמן לשינוי, כי לא הרגשתי טוב עם השם שמעון. בטירונות חזרתי לשם המקורי ומאז אני סמיון. אבל יש חבר'ה מבית ספר שעדיין קוראים לי שמעון. אפילו אחי הקטן קורא לי ככה".

 

הספינה ששוורץ הגיע איתה לארץ נבנתה באמריקה. הספינה שעליה פיקד גמבורג נבנתה במספנות ישראל. הספינה החדשה שנושאת את אותו שם, עצמאות, נבנתה בגרמניה, כמו שלוש אחיותיה וכמו צי הצוללות של החיל. ישנם ישראלים שאינם מוכנים גם היום לדרוך על אדמת גרמניה. אני מכיר כמה כאלה. ישנם ישראלים שלא קונים מוצרים מתוצרת גרמנית. אבל גם שוורץ וגם אל"מ גמבורג, בעצמו דור שלישי לשואה, לא רואים בעיה במוצאה של הספינה. "היופי פה זה לראות את השינוי שעשה העם הגרמני", מסביר גמבורג. "זה שהם בונים לנו סטי"לים זה כבר אחרי השלב של רגשות האשם. גרמניה היא שותפה מאוד מרכזית גם בבניין הכוח הצבאי".

 

שוורץ: "ההורים שלי סירבו לקבל פיצויים מגרמניה. אבא שלי אמר ששום דבר לא יחזיר לו את המשפחה שנרצחה. שנות ה־50 היו תקופה קשה, משטר צנע, אבל הוא לא רצה כלום מהגרמנים. מצד שני, אנחנו מושב שהוקם על ידי יקים שעלו מגרמניה עוד לפני המלחמה, ולא הפריע להם לקנות ווקסהול ופולקסווגן. זה עניין אישי של כל אחד ואחד".

 

במנחת המסוקים פגשנו את סרן גלעד בן־יהודה, גם הוא דור שלישי לשואה. סבו, שהיה לוחם בבריגדה, ניהל אחרי המלחמה בית יתומים בהמבורג ושם פגש את סבתו, ניצולת ברגן־בלזן. "שלושת החודשים שבהם שהיתי בגרמניה, לא רחוק מהמקום שבו נפגשו, היו סגירת מעגל", הוא מספר. "סבא שלי, שכבר נפטר, היה מנהל בית ספר בנתניה וטס מדי פעם להרצות לבני נוער גרמנים. אני חושב שהוא היה חש גאווה מאוד גדולה על זה שהנכד שלו מביא מגרמניה ספינה ישראלית למען ביטחון המדינה".

 

הבית של החיילים

 

מה שבטוח זה שהנכד גאה מאוד בספינה שהביא מגרמניה. כשערך לנו סיור בכלי השיט העצום - 90 מטר אורך ושישה מפלסים לגובה - הוא דיבר עליו בהתלהבות של מי שמראה לחבריו את הדירה החדשה שרכש. ואכן, הספינה הזו היא הבית של החיילים שמשרתים בה, ולא מטפורית. הם גרים, אוכלים ומתקלחים בה, גם כשהיא עוגנת בחוף. ישנים במיטות של שלוש קומות, עם מרווח של 40 ס"מ בין דרגש לדרגש. "בהתחלה דופקים את הראש, אבל מתרגלים לזה", הסבירה ולריה.

 

אפילו פרשת הצוללות וכלי השיט, שגם ספינות הסער 6 מככבות בה, לא פוגמת בגאווה של גלעד: "אגיד את זה מאוד פשוט: אף אחד בצוות אפילו לא חושב על זה ולא מתעסק בזה. לכולנו ברור מאוד מה המשימה שלנו. יש לנו מספיק עבודה כדי לא להתעסק בשטויות של אנשים אחרים".

 

לא ציפיתי לתשובה אחרת מקצין לובש מדים.

 

אחרי שהראה לנו את ההאנגר שיאחסן בעתיד מסוק ימי מדגם סי־הוק, את המי"ק (מרכז ידיעות הקרב), שהוא בעצם חדר המלחמה של הספינה, את המגורים ואת גשר הפיקוד, הזמין אותנו גלעד לארוחת צהריים. הטבח, אבי אדרי, בן 50 וסבא לשמונה, הוא איש מילואים שהצטרף במיוחד להפלגה מגרמניה. זו ההפלגה השלישית שלו: גם אנשי הצוות של שתי הספינות הראשונות שהגיעו לארץ – "אח"י מגן" ו"אח"י עוז" – זכו לאכול מהעוף הנימוח בתנור ומהאורז באגוזים מעשה ידיו להתפאר.

 

הארוחה הזכירה לשוורץ אנקדוטה משירות המילואים שלו, אי־אז בתחילת שנות ה־90: "הגעתי לפקד על מוצב צביה באילת ושאלתי מאיפה מביאים אוכל לחיילים. אמרו לי: 'אנחנו אוכלים את האוכל של החתולים'. התברר שבסיס אילת של חיל הים קיבלו קייטרינג מהמלונות, והחי"רניקים במוצב קיבלו את השאריות".

 

כשעברנו באחד האגפים, הדגישו בפנינו שאסור לצלם שם כי זה אזור מסווג במיוחד. גלעד פתח את הדלת והצצנו פנימה בציפייה לחזות בסוד מדינה. מה שראינו היה חדר ריק – מלבד כמה שקים של תפוחי אדמה וגזר. מה כל כך סודי בתפוחי אדמה וגזר? מתברר שכאן תהיה כיפת הברזל הימית, אמצעי חשוב במשימת ההגנה על אסדות הגז. "אותו עיקרון כמו של כיפת הברזל הרגילה, רק על פלטפורמה ימית", הסביר סא"ל קובי. "אם ביבשה הכל יציב ואיתן, בים הכל מיטלטל וזז. זה הופך את האירוע למורכב שבעתיים". בינתיים, עד שתגיע הכיפה, מאחסנים שם ירקות.

 

בגשר הפיקוד פגשנו פעם נוספת את ולריה, בקרית שו"ב (שליטה ובקרה) שמוסמכת גם כהגאית ("זה מגניב. אתה יושב באמצע הגשר ומרגיש ממש פיקודי"). תשעה חודשים בצבא, מתוכם חודשיים בגרמניה. "הייתי אמורה לשרת בספינה אחרת", סיפרה, "ואז בהתרעה של שבועיים אמרו לי שאני טסה לגרמניה".

 

איך זה להפליג מגרמניה לישראל?

 

"זו חוויה מטורפת ועוצמתית. ראינו בדרך דברים ממש יפים. כוכבים נופלים, כרישים, לווייתנים..."

 

לווייתנים?!

 

"כן, אחד מהם היה ממש מתחת לספינה. זיהינו אותו במד העומק. מודיעים בכריזה 'לווייתנים מול חרטום' ואז כולם דופקים ספרינט ורצים לראות".

 

ואיך התנאים בים הצפוני? שונים מאשר בים התיכון?

 

"כן, היו יותר גלים. במשך יומיים היו לנו גלים של שלושה מטרים וחצי".

 

נשמע תענוג. מרגישים את זה בספינה כזו גדולה?

 

גלעד: "את יכולה לספר שהקאת..."

 

ולריה: "רק ביום השני הקאתי, ביום הראשון דווקא לא הקאתי".

 

וזה נחשב פדיחה, להקיא?

 

"לא. הרבה אנשים מקיאים. אתה מקיא וממשיך בעבודה".

 

לפני הכניסה לנמל הורה קובי המפקד להפנות חרטום לכיוון הדגון (ממגורות דגון). "כבר הרבה זמן לא אמרתי 'הדגון'. זה מאוד מרגש לחזור לנמל הבית אחרי שנתיים בגרמניה, במיוחד אני, שגדלתי בבסיס חיפה".

 

"גמר תמרון למכונה ולהגה", נשמעה הפקודה בקשר. הספינה כבר עגנה ברציף ושוורץ התיישב ליד ההגה לצילום. "זה כמו לנהוג בסמיטריילר", אמר. האמת, מרגש לראות את האיש הלא־צעיר הזה מתלהב כמו ילד מהצעצוע החדש של חיל הים, אולי סוג של תיקון לחוויה מהביוב של בלובנד.

 

"האונייה הזו היא כמו ספינת חלל", אמר. "לחשוב שיושבים 30 חבר'ה מול מסכים ומתפעלים את הספינה ומכירים כל בורג וכל מערכת. תשמע, זה לא לגיל שלנו. החבר'ה האלה גדלו מול מסכים. והתנאים... הרבה אנשים היו מתים לגור בווילה כזו. תחשוב רגע: איזה מיזוג, לא עולה כסף, לא משלמים חשבון חשמל".

 

לנו זה עולה כסף. כמעט חצי מיליארד שקל לספינה, גם אם הגרמנים מימנו שליש.

 

"עזוב, אנחנו משלמים בלי לשאול. איך מישהו הגדיר את זה פעם? אנחנו הדור שלא ידע לשאול".

 

הרמקול קטע את השיחה. "עדכון לו"ז: אריזת מזוודות עד השעה אחת, חיסולי הפלגה עד השעה שתיים, שעה שתיים צוות ברציף". החיילים ריכזו את המזוודות בהאנגר, עלו למנחת והחלו לרקוד, לשיר ולצעוק כאילו הם במסייעת של גדוד 12 בגולני. ואז קרה משהו שלא רואים כל יום בצבא, בטח לא בגולני: שתי פקידות של משרד הפנים עלו לסיפון לעשות ביקורת דרכונים. הן שאלו כל חייל מאיזו מחלקה הוא, והחייל (או החיילת) ענו: נשק, גנ"ק (גילוי, ניווט וקשר) וכן הלאה. וכשירדו החיילים מהסיפון אחרי כמעט שבועיים בים, ולפני שאח"י עצמאות תיכנס למשך שנה וחצי למספנה כדי להפוך למכונת מלחמה, אחד מהם עבר לידי ואמר: "אין כמו בבית".