עבודות שירות

בזמן שהישראלים מחפשים את הדילים לחופשות של הדקה ה־90, ניצלנו את תקופת החגים כדי להוציא את כתבי "ידיעות אחרונות" לחופשה מסוג קצת אחר - ולהחזיר אותם לצה"ל. לקראת סוכות ביקשנו מהם לבחור בסיס אחד שהם היו רוצים לשרת בו כחיילים ולא הספיקו. זה נגמר בפיקוח על מטווח טירוניות בשיא החום, חפיפה צמודה עם הרס"ר הקשוח של הגולנצ'יקים ומשמרת עם בקריות השליטה של חיל הים

רס"ר וג'נטלמן

בן־דרור ימיני הפך לרס"ר בבא"ח גולני

 

מה אתה רוצה להיות, שאל אותי העורך -

 

צנחן? מט"ק? אולי מדריך בלוט"ר (לוחמה בטרור)? אופציות משגעות. אבל הייתה עוד אחת, אחרונה ברשימה. רס"ר.

 

הזיכרונות מהשירות הצבאי הציפו אותי. רס"ר, כמעט תמיד, הוא הדמות המעצבנת, המטרידה, זו שממררת את החיים. את השירות הצבאי העברתי בבסיס קטן, יחידת בקרה של חיל האוויר, אי

 

־שם בתוככי סיני. מקום נפלא. בנות, בנים. אבל היה גם הרס"ר המעצבן. הייתי צריך להתבגר כדי להבין שהוא לא היה האיש הרע שיצרתי במוחי היוקד לפני הרבה שנים, משום שההופעה חשובה, והניקיון, והאסתטיקה של הבסיס. בלעדיו הכל היה מתפרק. מי שלא מבין את הקשר בין לכלוך בחדר האוכל לבין לכלוך בכלי הנשק – לא מבין שום דבר.

 

הגעתי לקראת צהרי היום לבא"ח גולני. לא רק הטירונים של גולני מתאמנים שם, גם חיילי יחידות קרביות נוספות. אסור לציין, אסור לצלם, הזהירו אותנו. הש"ג בשער אפילו לא הבין מאיפה הופענו לו פתאום - צלם, אנשי דובר צה"ל, עיתונאי - אבל הוא היה ענייני. ומכיוון שאימצתי עיניים של רס"ר, הרי זה מה שאני צריך לעבור בשעות הקרובות, שמתי לב שההופעה שלו הייתה מוקפדת. זו הדוגמה שאותה צריך לראות כל לובש מדים שנכנס לבסיס. עברו כמה דקות ארוכות עד שהושגו האישורים הנדרשים, ואחר כבוד נכנסנו לבסיס. יש פה רס"ר קשוח מאוד, אמרתי לעצמי. הסדר והניקיון היו מופתיים. אירגנו לי הצגה מושלמת, הירהרתי לעצמי, עם הרס"ר הקשוח ביותר בצה"ל.

 

אין תלונות

 

ההתחלה הייתה מאיימת משהו. לפני שהספקתי להכיר את האיש שאני אמור ללוות בשעות הקרובות, או הוא אותי, הוא שלח אותי לעלות על מדים. הכל כולל הכל, עם דרגות רס"ר, כדי שכולם יידעו שזו לא הצגה. אין לי מושג ירוק איך הם ידעו את המידות שלי, אבל זה הצליח להם, לא נראיתי שלומפר. את התמונה שלחתי מיד לבת שלי, חיילת בעצמה, שהתעקשה על שירות קרבי ככל האפשר, והיא מבינה משהו במשמעת. היא לא הבינה מה עובר על אבא שלה, הרי זה לא פורים.

 

או־אז החלה ההיכרות עם באסם, רס"ר הבסיס. הוא עצמו בעל עבר קרבי מפואר. כל מה שהוא דורש מאחרים הוא כבר עבר בעצמו. ולא, הוא לא היה הרס"ר שדמיינתי לעצמי. רחוק מכך. שיחה מקדימה איתו גילתה מפקד שהציב לעצמו מטרות ברורות מאוד. כן, הוא שומר על סדר, על ניקיון, על משמעת, על סביבה מטופחת, עם הרבה ירוק בעיניים, אבל הוא קודם כל בן אדם. הוא גם האבא של החיילים והמחנך שלהם: מקשיב למצוקות שלהם, מטפל בהם, לא ממהר להעניש. ניכר בו שהוא מאוד, אבל מאוד, אוהב את התפקיד שלו. הוא גם גאה בו.

 

בוא נצא לשטח, הוא אמר. יצאנו. בימים שבהם אני הייתי חייל ניסינו לעקוף את המפגש עם הרס"ר. למי יש כוח להערות שלו, שעלולות להסתיים בריתוק, או בעונש של "עבודות רס'"ר" – כלומר ניקיון. הפעם זה היה שונה. אף אחד לא התחמק מבאסם. חיילים הינהנו לו לשלום. מכיוון שמדובר בבסיס אימונים, והתקרבנו לשעת ארוחת הצהריים, קצת קשה לצפות להופעה מוקפדת מהטירונים. הם מגיעים מהשטח, ממטווחים, אימוני כושר, ריצות, זחילות. אבל הם היו דווקא מסודרים. עמדו בשלשות מחוץ לחדר האוכל, ובהמשך בזוגות לקראת הכניסה לחדר האוכל. באסם עבר ביניהם, העיר הערות, הורה למפקדי כיתות ומחלקות איך ומה לעשות. למפקד אחר הוא העיר על משטח קטן שהצטבר בו קצת לכלוך.

 

קח פיקוד, אמר לי באסם, והעביר את השרביט. מה לי ול"הקשב" או "עמוד נוח". אפילו להצגה יש גבול. תרגילי סדר הם עניין חשוב, אבל, יורשה לי להודות, לא כדי לשחק את המפקד המתזז הגעתי לשם. באתי כדי לראות חיילים צעירים, כאלה שנמצאים באמצע הטירונות, שנתונים לחסדי חיילים צעירים אחרים, ולרס"ר שמעליהם. עברתי אחד־אחד, ביקשתי שישתחררו כדי לשמוע אותם. מה פתאום הם שם? למה הם התגייסו לגולני או ליחידה מובחרת אחרת? מהיכן הם?

 

ונחשפתי לפסיפס אנושי מרתק. משה מהוד־השרון, אדיסו ואודי מקריית־גת, גאסם מחורפיש – יוצרים חבורה מגובשת ומופלאה. הסיפורים על צה"ל ככור היתוך היו ונותרו נכונים. קשה לכם? אף אחד לא התלונן. הרי הם צעירים, במלוא הכושר. לא שמעתי הרצאות על ציונות והקרבה. המילה "חוויה" חזרה על עצמה פעם אחר פעם. אני כאן, שמעתי שוב ושוב, משום שרציתי להיות כאן. אחוזי הנשירה מאוד נמוכים, עידכן אותי באסם בהמשך, ועל כל מקום שמתפנה יש חיילים שמתחננים להגיע. ניסיתי לגרות אותם עם הוויכוחים על נוהל פתיחה באש, בעקבות הריגתו הטרגית של בראל חדריה־שמואלי. הם לא נגררו, ויכול להיות שהם פשוט העדיפו לא להיגרר.

 

נכנסנו לחדר האוכל. אורז, עוף, ירקות ו"פינת בריאות" לצמחונים ולשאר חובבי האוכל הקצת פחות שגרתי. אין לי מושג אם זה המצב בכל בסיס, אבל שם, במחנה האימונים, בחדר אוכל קצינים, אוכלים בדיוק אותו אוכל שמוגש לטירונים. לא ניכנס הפעם לוויכוח על הפנסיות הצבאיות, אבל על דבר אחד לא צריך להיות ויכוח: מפקדים קרביים עובדים הרבה יותר שעות מכל עובד אחר בגילם, בשנות העשרים, השלושים והארבעים. הם רואים את הבית בסופי שבוע, ולא כל סופשבוע. הם זוכים, ברוב המקרים, לאוכל בינוני. אין להם ארוחות גורמה. אין אספרסו, אין סושי ואין מקיאטו. הם אוכלים חצץ כמו הטירונים. באסם עצמו, והוא רק דוגמה, מתעורר כל בוקר לפני כולם כדי לצאת לריצת בוקר, כדי לשמור על כושר, כדי שמה שהוא דורש מאחרים – הוא יקיים קודם כל בעצמו. הוא יכול להתחרות עם כל אחד מאלה שצעירים ממנו בעשור ושניים וברוב המקרים הוא לא יפסיד. ובכלל, הוא כבר הספיק לשרת ביחידות עילית. הוא בחר בקריירה הצבאית משום שהיא מעניקה לו סיפוק ומשמעות וגאווה.

 

אף מילה על אפליה

 

חזרנו למשרד. איך אתה מרגיש, כלא יהודי, עם "נפש יהודי הומייה", מילות ההמנון שתלויות לך מעל הראש, שאלתי אותו. מצוין, הוא יורה בתגובה, אני גאה לשרת את המדינה היהודית. ואף פעם, אבל אף פעם, הוא מדגיש, לא סבלתי מאפליה. הוא גם מציג לי תמונות מטקס הסיום של מוסד חינוכי יוקרתי. הנה החניך המצטיין, הבן שלי, הוא מציין בגאווה בלתי מוסתרת. אם הוא זכה להיות המצטיין, אז שלא יספרו לי על אפליה, ויש לי סיבות טובות להיות חלק מהמדינה היהודית. יש לנו כאן, הוא מוסיף לציין בגאווה, חיילים מוסלמים, נוצרים ודרוזים, וזה המסר שהם מקבלים ממני.

 

אנחנו זקוקים לעוד הרבה באסמים, כדי שתהיה לנו כאן מדינה קצת יותר מתוקנת. לא באתי לעודד. יצאתי מעוּדד.

 

שוטי, שוטי ספינתי

מרב בטיטו הפכה ללוחמת בחיל הים

 

אם יש משהו מדכדך יותר מלחזור לבסיס ביום ראשון, זה לחזור לבסיס אחרי חופשת ראש השנה כדי לסגור סופ"ש. אבל מצד שני, אם יש נוף מרהיב יותר שנשקף מכלי מלחמה, זו בוודאות התמונה הפנורמית המתגלה מגשר הסיפון של אח"י "מגן", ומספקת פיצוי יפהפה לאלו שהגיעו כדי להחליף את חבריהם שעשו כאן חג.

 

קצת כמו בחוק ארכימדס שקובע כי גוף הטובל במים דוחה כמות מים הזהה לנפחו, ככה גם בשירות על הסער הכי חדיש בסביבה מי שמאוזן לא מפחד, ומי שמתרכז במה שהשאיר מאחוריו והפסיד ממילא לא יצליח להתענג על המראה שמשתרע לנגד עיניו ולהרוויח שירות משמעותי עם בריזה.

 

לוחמות ולוחמי הים שנמצאים כאן כבר עלו על בי"ת והם מסתובבים ברחבי הספינה כמו מי שהגיעו אל הבית ולא ממנו: זה המקום בו הם ישנים, אוכלים, מתאמנים ועושים כל פעילות אחרת. מתחם אינסופי של מעברים, מסדרונות ומפלסים החתומים בדלתות ברזל כבדות – חלקן פתוחות לרווחה וחלקן נעולות בפני מבקרים מבחוץ, ארץ שלמה שהם אדוניה והם גם עבדיה. רגע אחד הם סוחבים ארגזי אוכל שהגיעו מהמטבח המרכזי, עולים במדרגות הברזל אל כבש עץ צר המוביל אל החרטום הקדמי תחת שמש אכזרית, ורגע לאחר מכן מתקינים עליה מערכת נשק משוכללת. בבוקר מצחצחים את השירותים ובערב מתאמנים על מתקני סימולציה חדישים. הלוחמות והלוחמים על ה"מגן" עובדים אצלה במשרה מלאה.

 

מיה אלבז (19), גלי כפתורי (19) ושי ברק (20) – רב"טיות פעלתניות עם ותק של קצת פחות משנה על אח"י מגן – מתפנות מהמשימות השוטפות כדי ללוות אותנו בביקור. אין עליהן זכר לשביזות יום א' הרעילה, וההסברים שלהן רוויים בהערצה למפלצת שמשקלה 2,000 טון, אורכה 90 מטר ושקרביה מוכרים להן כמו כף ידן. הן שובצו לתפקידן בתום קורס ארוך של כחצי שנה. כיום משרתות כמותן 80 חיילות שיחתמו קבע למספר חודשים מעבר לתקופת השירות הרגילה של בנות, בדיוק כמו הבנים המשרתים לצידן.

 

מהפכת הנשים המתחוללת בזרוע הים – היעד המוצהר כרגע הוא שילוב של 25% מהן בכוחות הלוחמים, ועד היום הוכשרו כ־200 לוחמות – מתקבלת כאן בטבעיות על גבול האדישות. ולמרות שאלבז, כפתורי וברק יודעות שנוכחותן על הסיפון היא עניין חדש יחסית, שהחל בנובמבר 2018, הן מתייחסות לכך בשוויון נפש מחויך. בחדר האוכל של הקצינים, מעל צלחת של פתיתים, עוף, תפוחי אדמה וסלט, הן מדברות על שגרה סטנדרטית שכאילו הייתה כאן מאז ומעולם, על החיבור שלהן לזירת הקרב הימית, ועל תרומתן הנשית לעבודת צוות שנחשבה גברית בלבד במשך מאות שנים.

 

כשאני חופרת לעומק, מנסה להבין את הקשיים של אישה צעירה שהבית השני שלה הוא כלי מלחמה, לגעת בעדינות באתגרים האינטימיים ולהעלות סימני שאלה סביב נחיצותו של שירות צבאי גברי כמדד לשוויון בחברה הישראלית, הן לא ממש מבינות מה אני רוצה. "יש שילוב ראוי פה על הספינה, עומדים כאן בכל הכללים שהצבא דורש, אז אין בעיה", אומרת אלבז בחיוך, והאחרות מסכימות איתה, מאשרות שכל זמן שצורכיהן הפיזיים נענים, הן כבר יתמודדו עם השאר. לכי תסבירי להן שבסוף שנות ה־80 רק יכולת לפנטז שמישהו יסדר לך לעלות על ספינת טילים בלי לפחד שתביאי לכולם מזל רע, ושהחברה הישראלית – ממש כמו המראה הצבאית שלה – פשוט לא הייתה מסוגלת להכיל בכלל את השילוב של לוחמה, נשים וחיל הים.

 

לא מחפשות תהילה

 

המים בבירור ירקרקים יותר כשמתבוננים בהם מצידה הצפון־מערבי של חיפה, מתוך בסיס חיל הים המכונה ב"ח. באור של שעות הצהריים המאוחרות נראית העיר כמתאוששת מעילפון ספטמבר, ואפילו הגנים הבהאים שתלויים על צווארה של העיר כמו מחרוזת אקזוטית מבהיקים פתאום בזוהר מזרח־תיכוני מוכר. ב"ח הוא הבסיס הימי העיקרי של צה"ל המספק מקום ושירותי עגינה למרבית כלי השיט של זרוע הים, ובו שוכנות מלבד ספינות הטילים (שייטת 3) גם צוללות (שייטת 7), אחת מפלגות ה"דבורים", היחידה למשימות תת־מימיות, המכון לרפואה ימית ומספר פלגות חוף. מעבר לבונוס הוויזואלי – הים נשקף מכל חלון משרדי ומטשטש מעט את הכיעור הצבאי המובנה – זהו אחד הבסיסים המגוונים ביותר מבחינת היצע התפקידים ואוכלוסיית החיילים המגיעים לשרת בו.

 

עשרות מטרים בודדות מפרידות בין הרציף המלכותי שבקצהו מתנשאות מעלינו בקרירות אפרורית אח"י מגן ואח"י "עצמאות", ובין המקלט בו יושבות הבק"שיות (בקריות שליטה ימית, או מה שפעם קראו "מוכמות חוף") - התצפיתניות של חיל הים, שמפקחות על המתרחש בגבולותיה הימיים של המדינה. כמה ששמעתם בשנה האחרונה על הבאתן של ארבע האחיות ממספנות טיסנקרופ בגרמניה, כמה שצפיתם בטקסים חגיגיים בנוכחות נשיא המדינה, הרמטכ"ל ומפקד חיל הים, וככל ששמעתם נאומים חגיגיים בטקסי השקה ששודרו ישירות בחדשות, ככה לא שמעתם על שחיין שניסה לצלוח את גבול לבנון־ישראל ונלכד על המסך במשמרת של טוראית שקד ספורטס.

 

המשמרת שלה כסמב"צית נמשכת 12 שעות, ובמהלכה היא שמה לב לגוש משונה שהופיע על המסך. "ביקשתי שיכוונו אליו את המצלמה, ופתאום ראינו ידיים ורגליים, אדם שנאבק בגלים", היא מספרת על האירוע שהתרחש ביולי האחרון. "זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מזהות תנועה חשודה, יש הרבה אירועים שלא מדווחים בתקשורת, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראינו אדם". הבודדים שדיווחו על האירוע עשו זאת בקצרה: "כלי שיט של צה"ל הוקפץ למקום, והלוחמים עצרו את החשוד סמוך לנקודת החציה ללא נשק". זה היה פחות או יותר הניסוח האחיד שהובא לידיעת הציבור.

 

הבק"שיות לא נהנות מהתהילה של אנשי הצפרדע, הטילים או הצוללות. מרביתן לא בחרו את התפקיד, ולמעשה שמעו עליו לראשונה כשנשלחו לקורס ההכשרה בתום הטירונות, אבל לא נראה שזה מפריע להן היום. הן נשים של אחורי הקלעים שמבקשות רק לדעת מה קרה עם השחיין בסוף החילוץ, ואם הוא התאושש מההיפותרמיה. "טיפלו בו יפה כאן בישראל, ביררתי", אומרת ספורטס.

 

נשות המהפכה

 

הערב יורד על המגן, ושני החיילים שמוצבים בכניסה מנסים לכוון את המאוורר לכיוונם ולהקל על החום שנכלא במבואה על ידי תריס מוגף שמתרומם רק במקרה שינחת כאן מסוק. אחרי שנים של הכנה, קודם במוחם הקודח של מהנדסים ישראלים וגרמנים, אחר כך 14 חודשים במספנות הענק בגרמניה, ולבסוף בתהלוכת ניצחון שנמשכה שבועיים כל הדרך הימית אל חופי ישראל, המגן היא הקרובה ביותר מבין ארבע הספינות לסיים את הליך הגיוס לזרוע הים. מאז שהגיעה הנה בדצמבר 2020 עובדות עליה מאות זוגות ידיים: מתקינות עליה מערכות לחימה, מחמשות אותה באמצעים טכנולוגיים ומכינות אותה לתוחלת חיים של 2,000 שעות ים בשנה למשך 30 שנה.

 

רציתי לשאול את הלוחמות ואת הבק"שיות מה יקרה עד 2051, להבין אם יבטיחו לבנותיהן ולנכדותיהן שעד אז כבר לא יהיו מלחמות, שבחלוף הזמן אוניות יוכלו לרחף בשמיים, שבסוף הרע ההכרחי ממתין לנו הסכם שלום, ושיום יבוא ונשים יעמדו בראש גשר הפיקוד וינהיגו לא רק את הצבא אלא גם את המדינה. אבל הן רצו למשמרת שלהן. בשבילי זו אולי מהפכה מרגשת. בשבילן זה רק עוד יום בצבא.

 

המפקדת, גרסת המציאות

ליאור אוחנה הפכה למ"כית בבט"ר ניצנים

 

"נשק כלפי מטרות, בעמידה; ודא נצירה, מחסנית הכנס בהטיה, נשק טען, ודא כדור; מעבר למצב שכיבה".

 

עשר צעירות במטווח. מעליהן שלושה מפקדי כיתה, חונכים, מפקדת מחלקה ואני. השעה עשר בבוקר והחום מתחיל לטפס במהירות, כאילו עושה לנו דווקא.

 

אנחנו בשטח סמוך לבסיס טירונים ניצנים, עם מחלקת טירוניות טרייה, שהתגייסה ממש לפני שבוע. המטרה: איפוס נשקים. כולן, איך לא, עם כובעי טמבל צה"ליים, שעדיין באופנה, ואותם אטמי אוזניים בצבע צהוב, ממתינות לאישור ירי מהקצינה האחראית.

 

"רשאיות ירי!" מפקדת המחלקה צועקת, וכולנו צורחות אחריה ברעל. ואז – דממה. מחכים לאמיצה הראשונה שתוציא את כדור הבכורה. בום! הקיצונית משמאל פותחת באש, ומיד אחריה המקהלה מתחילה לנגן ולפגוע במטרות.

 

אנחנו, הסגל, עוברים בין הטירוניות, בודקים יציבות, מתקנים מעצורים ובעיקר מנסים לשחרר לחץ. בכל זאת, זו תחילת הדרך בצבא.

 

עדי מגן יבנה עדיין לא הצליחה לשחרר כדור אחד מהנשק, בזמן שחברותיה החדשות כבר פתחו באש נקודתית. כדור אחר כדור לעבר מטרת הקרטון. אחת המ"כיות ניגשת אליה, והיא מיד פורצת בבכי. "אני לא מצליחה לירות, זה קשה לי", היא אומרת. "תנשמי כמו שצריך, אל תילחצי", מרגיעה המפקדת ומחזיקה את ידה כדי שהנשק לא יסטה בטעות לצדדים. אחרי שיחה בת כמה דקות, בצד, עדי פורשת מהירי. פורקת את הרובה ונרגעת בצד.

 

גל מראשון־לציון נשארת עם כדור אחרון במחסנית, אחרי שירתה כבר ארבעה. "באסה", היא אומרת, "נראה לי שלא הלך טוב. הרגשתי שהגוף רועד מדי".

 

מפקדת המחלקה פוקדת "חדל!" והירי מגיע לסיומו. אנחנו פורקות את הנשקים ורצות לבדוק מטרות. המקבץ של גל אכן אינו מזהיר. כפי שחששה, כדור אחד ברח לגמרי ממטרת הקרטון.

 

איתי, אחד המ"כים, מוציא מכיסו סרגל ומודד את המרחק בין הפגיעות. "חייבים שלושה ס"מ לפחות בין הכדורים, כדי שנראה שהן קלטו את טכניקת הירי", הוא מסביר. "אם המקבץ אכן טוב, אבל לא נמצא בדיוק במרכז המטרה, זה אומר שהנשק לא מאופס. מזיזים קליקים בכוונת של הנשק עד שזה מסתדר. כרגע המקבץ של גל הוא ארבעה ס"מ, וחסר עוד כדור, אז אי

 

אפשר לדעת באמת אם הנשק מאופס". גל, מאוכזבת, חוזרת לעמדת הירי וממתינה למקצה שיפורים.

 

כך, פחות או יותר, נראית שגרה של מ"כ טירונים במגל, מערך הכשרת הטירונות המקצועי של צה"ל. רק קחו בחשבון שהוא חוזר על סדר הפעולות הזה עשרות פעמים, כפול ארבע מחלקות. אמנם לא מדובר בשדה קרב, אבל שעות ארוכות תחת השמש, עם אחריות כבדה, יגרמו לכל אחד לשחרר אוויר בסיום יום העבודה.

 

עד שאצליח

 

מצטערת לאכזב אתכם, החיים כאן רחוקים מהסדרה הפופולרית "המפקדת". הטירונות פה לא דומה למה שאתם, בעיקר המבוגרים, הכרתם. המ"כיות והמ"כים פחות מקפידים על דיסטנס. הבנות, יחסית, לא כל כך בהלם. מה שכן, הבדיחות וכמות הצעדים שהמפקדים עושים ביממה - כנראה כבר לא ישתנו לעולם.

 

מגל הוא שער הכניסה עבור עשרות אלפי חיילים וחיילות, תומכי לחימה. פה מעבירים טירונות 20 ומכשירים לשירות ביחידות עורפיות או כתומכי לחימה ביחידות קדמיות.

 

"אנחנו מתחילים את היום עם מסדר רציני, ורק אז יורים את הכדור הראשון", מספר סרן ג'ורג' דיאב (62),

 

מפקד הפלוגה שליוויתי. דיאב היה ילד כשמשפחתו, אנשי צד"ל, עזבה את דרום לבנון בעקבות נסיגת ישראל. הוא החליט להתגייס לצה"ל ולעשות קריירה צבאית.

 

"בהתחלה קשה, אבל אצלנו רואים חיילים מחייכים, לא חיילים מפוחדים, כמו פעם כשאסור היה לחייך בטירונות", ג'ורג' אומר. "לכל אחד פה יש בקשות, בעיות שצריך לפתור, ואנחנו משתדלים להגיע לכל אחד באופן אישי".

 

פלוגת "דולומיט", בפיקודו של דיאב, מורכבת מארבע מחלקות. במחזור הנוכחי המחלקות מסודרות בקפסולות, לפי בנים ובנות, בגלל אילוצי הקורונה.

 

בתום סבב ירי אני יוצאת עם המחלקה שלי לנקות את הנשק ולאפס את הכוונות. חלק מהבנות קצת שבוזות, מותשות מהחום הכבד ומתגעגעות הביתה. אבל הרוב כאן הוא חלומו של כל מפקד: המורעלות. אלו שרק רוצות לירות ולירות.

 

"להורים שלי היה חשוב מאוד שאעשה שירות משמעותי", אומרת שירה מתל־אביב. "מבחינתי הייתי הולכת לכל תפקיד קל. קשה לי פה, אין לי כוחות, אבל המפקדים והחברות שלי מרימים אותי. למרות הכל, אני רוצה להוכיח שאני יכולה לעבור את המסלול הזה בהצלחה".

 

אדווה מהוד־השרון מרימה יד ומבקשת לדבר. "אני רוצה להיות מפקדת כמו המפקדות שלנו", היא אומרת, "מה שהן עושות פה זה דבר מאוד משמעותי ומדהים. מגיעות לפה חיילות כמוני, עם לא מעט קשיים מהחיים לפני, והן מלוות אותנו וגורמות לנו לרצות לשרת בשביל המדינה. אני רוצה להישאר במגל ואפילו להיות קצינה בעתיד".

 

"אני גם אוהבת להיות פה", אומרת עדי, שפרשה מהמטווח בתחילת היום, "זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שיריתי בנשק וזה מאוד הפחיד אותי. אבל עכשיו, אחרי שנרגעתי, אנסה שוב עד שאצליח".

 

לוקחים ללב

 

במטווח נמצאת כעת אורחת רמת דרג: אל"מ אלה שדו־שכטמן, מפקדת מערך מגל, אם לארבעה. גם היא משמשת לעיתים מדריכה במטווח, מקפידה על דוגמה אישית.

 

"גדלתי במגל", היא מספרת. "התחלתי כמורה־חיילת בבסיס ומהר מאוד הבנתי שאני רוצה לעבור לפה, אז נלחמתי חצי שנה לעשות קורס מ"כיות, והצלחתי. צמחתי פה ממפקדת כיתה ועד קצה הפירמידה. זה גם המסלול שעשה כל הסגל הבכיר פה. פעם זה לא היה מובן מאליו. לרוב מפקד בכיר היה אקס־לוחם, מישהו שגדל בענף אחר ובא לפקד עלינו. זו הייתה ממש תקרת בטון שצריך לשבור. היום קצינים שאני מראיינת מרשים לעצמם להגיד שהם רוצים להחליף אותי. זה מדהים בעיניי".

 

לא סתם אל"מ שכטמן יורדת לשטח. "בתחילת השירות אתה חוטף שוק", היא מסבירה, "הבנו שלא מספיק ללמד איך לירות אלא גם להיות קשובים לחיילים. אנחנו מחנכים גם חיילים ממקומות מאוד קשים. יש כאלה שמגיעים מבתים טובים כביכול, אבל המוטיבציה שלהם לשרת היא אפסית. תחשבי שצעירים שלא היו במסגרות חינוכיות תקופה ארוכה פתאום צריכים לישון יחד עם 15 חיילים באוהל, לקבל פקודות ולעמוד בזמנים. לא פשוט. יש עלינו אחריות גדולה מאוד".

 

שכטמן מספרת על התמודדות מורכבת, לפעמים עד כדי סכנת חיים, ביחידה שעליה היא מפקדת. "הייתה אצלנו לא מזמן חיילת שאיימה להתאבד", היא אומרת, "כבר רצה ולקחה נשק ובאה להכניס מחסנית, אבל אז אמרה: 'אני לא יכולה לעשות את זה למפקדת שלי'. הצלחנו למנוע את הטרגדיה הזאת בזכות עבודה מדהימה של המפקדת שלה".

 

טוב, זה באמת קטע שלקוח מהסדרה.

 

"ממש לא. מה שרואים בסדרה רחוק שנות אור ממה שקורה במציאות. חבל שזה מה שלקחו מהמערך המדהים שלנו. המפקדים שלי יודעים שאם חייל לא יסיים כמו שצריך את הטירונות, הוא ייפלט אחר כך מהצבא. אנחנו לוקחים הכל ללב. לא מוותרים לאף אחד ועל אף אחד. נלחמים על החיילים כדי שישרתו ויצליחו. שייקחו מפה חוויות ויהפכו לאנשים טובים יותר".