הקלפטע הראשונה של הסיפורת העברית

"אשת איש" של שלי יחימוביץ' הוא רומן שרוצה להיות הכל. התוצאה מפוהקת

השורה התחתונה שייכת לקופות הרושמות. "אשת איש" יהיה רב מכר. בדרך כלל אני לא מצטיינת בנבואה, אבל כאן ברור לי שלא פחות מ – 20000 עותקים יעשו את דרכם למדפים ביתיים של אנשים שלא יוכלו להתאפק ויחושו כי הם מוכרחים להציץ לשלי יחימוביץ'. בין זה ובין איכויותיו של הרומן שקראתי אין ולא כלום, אז אולי כדאי להתחיל באיכויות.

 

משגל חטוף

 

זהו סיפור חושפני אודות נוגה שטאובר, עורכת דין מצליחה שנשואה בנוחות אך לא באושר לאיציק מולה, מי שהיה פעם שכן שלה כשהייתה ילדה ענייה, מוכה ונחושת החלטה לשלוט בחייה. הסיפור נפתח בעת שהיא בחודש השמיני להריונה השני, ממהרת לפגישה עם המאהב שלה, ומכאן שכבר בעמוד השלישי יש תיאור מפורט של משגל חטוף של שני אנשים מורעבים על גבול השפיות, מה שהצרפתים מכנים "טירוף בשניים". יהיו עוד המון תיאורים כאלה, מפורטים ואינסטרומנטליים, חסרי חן ונעדרי יכולת להתבונן בזולת.

בהמשך תמצאו וידוי של אתאיסטית, הכאה על חטא של אשה שאינה מאמינה בחטאים, מונולוג רהוט מאד, רווי פלאשבקים, של מספרת שנונה ואינטליגנטית שמתנודדת בין תאוות שליטה חסרת מעצורים לבין התבכיינות פאתטית בנוסח "למה זה מגיע לי". עיקר כישוריה של המספרת טמון בדיווח ולא בתיאור, בהתבוננות בעצמה ולא במחשבה שייתכן כי בעולם מצויים עוד אנשים. המפתח להבנה הוא פשוט למדי: אם קורה שנוגה שטאובר, המספרת המדברת בגוף ראשון, זכתה בחייה לחסד, היא תבעט בו. אם החיים מענישים אותה, היא תתלונן. היכונו לבואה של הקלפטע האמיתית הראשונה בסיפורת העברית המתחדשת, במובן המקורי של המילה, שכן קלפטע ביידיש אינה אלא כלבתא בארמית ו-ביץ' בשיח התל אביבי העכשווי.

 

רעב מתמיד

 

נוגה שטאובר מנהלת חיים אינטנסיביים של חרדה לגורל ילדיה, משורגים בשרידים של שנאה לאמה הסנילית שהיכתה אותה, מוקפים בסלחנות נטולת אהבה לבן זוגה, איש הגון לגמרי, אפופים רעב מתמיד למאהב שלא המציא את השקר, רק שכלל אותו לדרגת אמנות. היא מצטרפת אליו, ויחד הם מפרקים שתי משפחות, עוברים להתגורר בדירה שכורה רווית בלגן וילדים, ומהר מאד נוגה מגלה שנורא קשה לה לחיות תחת מטח ארטילריה של שקרים –גם אם היא עצמה אינה קורבן, אלא מי שעומדת בקצה הסוללה הארטילרית ומשם, איכשהו, מצליחה לטווח היטב על סביבתה ועל עצמה. בדרך היא מאבדת את הנימוסים שלה, את חוט השדרה המוסרי שלה, את החברות שלה – כולן חכמות ממנה בספר הזה וחשובות לה במידה שהן מפיגות את בדידותה. אחת מהן אומרת לה שהיא נגועה בהיבריס, וזו באמת הבעיה הכי משמעותית של נוגה שטאובר ושל הספר.

היבריס הוא לא חטא פשוט ואין דרך לכפר עליו. היבריס, בתיאולוגיה היוונית העתיקה, הוא האמונה המוטעית לחלוטין כי בידי האדם מצוי כוח ששמור לאלים לבדם. איקרוס מדביק לעצמו כנפיים בדונג, עף לשמש ומת בגלל שנוגע בהיבריס. פייטון מאמין בטעות שבכוחו לרתום את סוסי השמש מבלי להיחרך, ומשום כך הוא מתפחם. נוגה שטאובר מאמינה שאפשר גם היבריס, גם חסד וגם שיהיה הפי אנד ושכו-לם יסלחו לה, מפני שהיא עצמה נענשת באירוע קליני שלא כאן המקום לגלותו, כדי לא לפגום בפיתולי העלילה.

 

רכילות עסיסית

 

כמו המספרת, גם הרומן הזה רוצה לעשות הכל, הרבה יותר מכפי שספר אחד, טוב ככל שיהיה, יכול להכיל. הרומן רוצה לחטוא מבלי להיענש כי כולם חוטאים, וגם לשוטט באיזור הצללים שבין שתי גדות שינקין, שם החטא קיים רק כפיסת רכילות עסיסית. הרומן רוצה לפרק משפחות בלי להותיר עקבות, ומסתבך בטיפול בנפשותיהם הרכות של ילדים ובנפשות הסבוכות לא פחות של הגיבורים. הרומן רוצה להיות וידוי, ושתאמינו למספרת שגם אשה עם תאוות שליטה מסרסת-כל, כולל את עצמה, ראוייה לרחמיכם. כל זה עשוי לקרות בתנאי שתקראו את "הספר של שלי יחימוביץ", אבל לא את "הרומן של נוגה שטאובר".

כי מה נעשה אם יש כאן שני ספרים, והחייץ בינם לבין עולמה המתוקשר של יחימוביץ' כה דק, עד שגם קוראי עיתונים מזדמנים יכולים לזהות בדמויות את מי שהיו אנשים אמיתיים בחייה של יחימוביץ', והוסוו כאן באופן מחשיד בשקיפותו, עד כדי כך שיש בידינו רומן מפתח, וזהו ז'אנר ספרותי נחות למדי שחייו קצרי מועד.

 

רומן מפתח

 

ייתכן מאד שלא שמעתם על מדליין דה סקודרי, אבל היא הדבר הקרוב ביותר ליחימוביץ' שהסתובב בפאריס של המאה ה – 17. היא ניהלה סלון ספרותי מצליח שרוזנים ושועים הסתופפו בצל קורתו בסימביוזה דביקה עם סופרים וקורטזנות. היא היתה, במונחי הימים ההם, אשת תקשורת מצליחה, והיא לא המציאה את רומן המפתח, רק שכללה אותו לדרגה של אמנות. בספרים עבי הכרס כולם עשו מעשים בכולם, וכולם הוסוו היטב כאצילים רומאים, דמויות מן המיתולוגיה או אנשי חצר בקיסרות פרסית דמיונית שרק במקרה הזכירה את מה אירע בימיה של סקודרי במתחם פאריס-ורסאי. הרומנים שלה זכו לפופולריות עצומה בדורה, ונשכחו מלב שעה שמשחק הפענוח שלהם הפסיק לעניין, כי רוזנים ושועים מתחלפים כל העת, ואין דבר עבש מרכילות שתאריך התפוגה שלה עבר.

 

שיחות ברזייה

 

עם זאת, מימיה של סקודרי מצויים בידינו כמה כללים לניהול הוגן של רומן מפתח: ראשית, זהו זא'נר שמאפשר ליוצריו לנקום בחזקים מהם או במי שיכולים להשיב מלחמה שערה ברומן משלהם. שנית, המספר לעולם אינו הגיבור הראשי בהם, מטעמים של הגינות בסיסית. שלישית, לא משתמשים בטכניקות של הסתרה-המיועדת-לגילוי כלפי החלשים באמת והללו שיכולים רק להיפגע אך לא להילחם: בנות זוג של מאהבים וילדים של כל הצדדים פשוט לא הופכים לדמויות. ב"אשת איש" נבעטו הצידה כל כללי הנימוס הללו, כל המשחק המענג של בני תרבות אמיתיים, כמו גם רוב אושיות המוסריות הספרותית. התוצאה: שיחות ברזייה יהיו כאן לרוב, דיונים רוויי צקצוקי לשון ילוו את הספר בעוצמות הולכות ומתגברות, והעיקר, כך נדמה לי אם הבנתי נכון את דמותה של נוגה שטאובר, מספרת ממש לא אמינה, יהיה טמון במשחקם של הקוראים בנסיון להשוות בינה לבין שלי יחימוביץ' בחייה ובעלילותיה. משום כך, בשורה התחתונה של הסיפורת, להבדיל מזו של הקופות הרושמות, אפשר בהחלט לפהק.