נאמן טען: דירת היוקרה בת"א נמכרה פיקטיבית

בני זוג מכרו את דירתם לחברה שבבעלות בנם בפנמה. לימים האם פשטה רגל והנאמן לבטל את העסקה כדי לקבל 7 מיליון ש'. ביהמ"ש חשב אחרת

עו"ד שרון אמסלם | פסקדין פורסם: 27.09.21, 10:45

כשל ניסיון של נאמן להוסיף מיליוני שקלים לקופת נושים בתיק פשיטת רגל של חייבת שהלכה לעולמה, לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את בקשתו לבטל עסקה מלפני 31 שנים למכירת דירה יוקרתית בעיר. הנאמן טען שהסכם המכר צריך להתבטל בדיעבד משום שהעסקה הייתה פיקטיבית ונועדה להבריח את הדירה מהנושים של החייבת ובעלה, אבל השופטת איריס לושי-עבודי לא שוכנעה שהייתה כאן מזימה לא חוקית.

 

התיק נגד החייבת נפתח ב-2014 בעקבות חוב של כחמישה מיליון שקל לבנק מזרחי-טפחות עקב אי-עמידה בפירעון הלוואה שנטלה עם בעלה המנוח. ב-2018, כשנה לאחר שהלכה גם היא לעולמה, הגיש הנאמן בקשה לבטל עסקת מכר מ-1989, שבמסגרתה מכרו בני הזוג את דירתם שבתל אביב לחברה בפנמה ששייכת לבנם. מטרתו של הנאמן הייתה לגרוף לקופת הנושים שבעה מיליון שקל – הסכום שקיבלה החברה הפנמית תמורת הדירה לאחר שמכרה אותה ב-2016.

 

הטענה של הנאמן הייתה שהעסקה נעשתה למראית עין והמטרה האמיתית של החייבת ובעלה הייתה להבריח את הנכס מהנושים שלהם בזמנו, ולכן דינה להתבטל לפי חוק החוזים. הטיעון הזה התבסס בין היתר על כך שהעסקה נעשתה בסמוך לקריסתה של חברת טקסטיל שהייתה בבעלותם, שהחייבת ובעלה המשיכו לגור בה עוד שנים רבות – לטענתו בלי לשלם שכירות, ושהבן שלהם הוא בעל המניות היחיד בחברה הזרה.

צילום: shutterstock
אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
מהצד השני, הבן הסביר שבאמת התכוון לעזור להוריו להתמודד עם קשיים כלכליים אבל לטענתו זה לא אומר שהעסקה לא הייתה חוקית. לדבריו, התנאים שנקבעו בהסכם המכר יושמו במלואם, העסקה לוותה בייעוץ משפטי, דווחה לרשויות המס ואושרה על ידי רשם המקרקעין.

 

עוד הוא הפנה לכך שבחוזה המכר סוכם שהוריו ימשיכו לגור בדירה עוד 10 שנים ללא תשלום, ובהמשך הוסכם שישלמו שכירות של 1,000 דולר בחודש. גם אם ויתר להם פה ושם, טען, זה לא פוגם בכשרות העסקה.

 

השופטת איריס לושי-עבודי קיבלה את גרסת הבן וטענותיו. היא הדגישה כי הנאמן היה צריך לעמוד בנטל הוכחה כבד מאוד כדי להוכיח שעסקה שנרשמה בטאבו נעשתה למראית עין, ולהצדיק ביטול הסכם שנכרת לפני 31 שנה.

 

היא הוסיפה כי הסכם המכר המפורט שנכרת בין החברה לבין החייבת ובעלה מותיר רושם של "הסכם אמיתי שנוסח על-פי כללי הניסוח המקובלים ומסדיר את כלל הסוגיות הקשורות לעסקה באופן המחזק את המסקנה בנוגע לאמיתותה".

 

בפסק הדין צוין כי העסקה נבדקה ואושרה על ידי הרשויות, כי הוצגו ראיות שמעידות שהתמורה שולמה וכי סוגיית המגורים הוסדרה מראש בהסכם. השופטת הדגישה כי העובדה שהעסקה נכרתה זמן קצר לפני שהחברה של החייבת נכנסה לפירוק לא מעידה שהחייבת עצמה הייתה שקועה בחובות וחששה מפני מימוש הדירה. בהקשר זה הודגש כי בסיום הליכי הפירוק נשארו בחברה דיווידנדים לחלוקה, וכי החייבת נקלעה לקשיים משמעותיים רק כעבור שנים.

 

בסיכומו של עניין השופטת קבעה כי אמנם לא מדובר בעסקה שגרתית, אבל זה לא הופך אותה ללא חוקית. הבקשה נדחתה והנאמן חויב ב-35 אלף שקל הוצאות.