ביום ג' בשבע בבוקר התדפקו ארבעה שוטרים על דלת ביתו של הגולש משה הלוי. הם הציגו לו צו חיפוש ואמרו לו כי הוא חשוד בהעלבת עובד ציבור.
הלוי, מתכנת בן 31 מעכו, נחשד כי פרסם ביום א' הודעה בפורום באתר "רוטר נט", בה שיבש כתבה של העיתונאי יואב יצחק. הוא שינה את הכיתוב שהופיע במקור מתחת לתצלום של שופטת בית המשפט העליון, דורית בייניש, מ"הזנה חוזרת" ל"הזונה חוזרת".
אחרי שעה של חיפוש בדירה לקחו השוטרים את הלוי לתחנת משטרת זבולון, שם הציגו בפניו תצלומי מסך המתעדים את העבירה "החמורה". לאחר שהודה בביצוע המעשה הוא נלקח למחלקת הזיהוי הפלילי.
"בחקירה מהירה שבוצעה על ידי מפלג עבירות מחשב ביחידה הארצית לחקירות הונאה אותר מפרסם ההודעה השקרית", נכתב בהודעה לעיתונות של משטרת ישראל.
החוקרים הנמרצים לא הסתפקו בהודאה של הלוי, ממפוטרי ההיי טק, וגם החרימו את שני מחשביו, מחברות ויומנים. בסיום חקירתו הוא שוחרר בערבות כספית ונאסר עליו ליצור קשר עם העיתונאי יואב יצחק ולכתוב בפורום באתר "רוטר נט". עד היום לא הוחזר להלוי הציוד שנלקח ממנו.
בתגובה לפנייתי סרב דובר המשטרה להוסיף פרטים על מהות התלונה או למסור במה חשוד הלוי.
ראוי להיזהר בכבודם של שופטים אך קשה להשתחרר מהרושם כי במקרה זה המשטרה פעלה באופן גורף מדי ובוטה מדי. הפורומים המקוונים בישראל מלאו בחודשים האחרונים בהודעות הסתה חמורות נגד ערביי ישראל ופוליטיקאים מן השמאל, אך תלונות שהוגשו למשטרה בעניין זה לא טופלו מסיבות שונות ומשונות. והנה, כאשר המתלונן הוא עיתונאי והחשד הוא העלבת גורם מהמערכת המשפטית, פועלת המשטרה ביעילות יתר.
הלוי, לכל היותר, העליב והשמיץ, פעולה שמבצעים מאות אלפי ישראלים מדי יום, בכבישים, בבתי קפה ובקניונים. אכיפה מחמירה של החוק בפורומים, כמו גם ברחוב הישראלי היא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה ואינה רצויה בחברה דמוקרטית.
בעידן המידע, גבולות חופש הביטוי מאותגרים שוב ושוב בכל העולם. "חלק מהדו-שיח שמתקיים באינטרנט עשוי לבחון את גבולות הוויכוח", נכתב בפסיקת בית המשפט לערעורים בארה"ב מ-1996 במשפט ACLU נגד רינו, שעסק בחוק המונע גישה של קטינים לתכנים פורנוגרפיים, "השיח באינטרנט לעתים אינו מסונן או ערוך ואף טעון במיניות בוטה או וולגרי… אך יש לצפות ששיח מסוג זה יבוא לידי ביטוי במדיום שמאפשר לאזרחים מכל גווני החיים להביע את קולם. עלינו להגן על האוטונומיה שמדיום כזה מאפשר לאזרחים מן השורה כפי שהוא מאפשר זאת לאילי הון".
"קיים קשר הדוק בין שיחות לא רשמיות מהסוג שמתקיים בקהילות מקוונות, בבתי קפה ובכנסי מחשבים לבין היכולת של קבוצות חברתיות לפקח על עצמן ללא פיקוח של מלכים או דיקטטורים", קובע חוקר הקהילות הווארד ריינגולד בספרו "הקהילה הווירטואלית".
ריינגולד סבור ששיחות אלה מתרחשות במעין חלל וירטואלי, "כיכר ציבורית".
"בכיכר ציבורית, הכוונה היא לאזור בחיינו החברתיים שבו עשויה להיווצר דעת קהל", כותב הפילוסוף בן זמננו יורגן האברמאס, "הגישה לכיכר הציבורית פתוחה בעיקרון לכל האזרחים.
"כיכר זו נוצרת כל אימת שאנשים פרטיים נפגשים יחד ויוצרים ציבור. הם אינם פועלים כאנשי עסקים או כמקצוענים המקדמים את עניינם האישי, וגם לא כאנשים מקצועיים הכפופים לאתיקה מסוימת…אזרחים אלה פועלים כציבור כאשר הם עוסקים בנושאים שיש בהם עניין לציבור מבלי להיות נתונים לכפייה. זאת בנוסף לביטחונם בכך שהם יכולים להתאסף ולהתאחד ולהשמיע את דעותיהם באופן חופשי"
האברמאס מצביע על הקשר ההדוק בין רשת הקשרים החופשיים הלא פורמליים בין אנשים, ובין יסודות בריאים של חברה דמוקרטית. "בני האדם יוכלו להיות אוטונומיים רק אם יתקשרו בחופשיות. זכויות הפרט כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות הן זכויות תקשורת. בלעדיהן, כיכר ציבורית לא יכולה להתקיים".
הסייברספייס מאפשר לכל אדם לומר את דעתו ולהציג את העולם מנקודת מבטו. מעולם לא עמד לרשותנו מרחב כה עצום של דעות וקולות. האינטרנט סיפק בימה לאוכלוסיות רבות בישראל המקוטבת והמסוכסכת שלא זכו שקולם ישמע לפני כן בתקשורת האלקטרונית או הכתובה. הדיון הציבורי המתנהל בפורומים הוא חשוב וחיוני לרקמה העדינה של החברה הישראלית, גם אם צליליו צורמים לעתים קרובות.
אוכלוסיית הגולשים, הרשות האוכפת והרשות השופטת נפגשים כעת בצומת דרכים. חופש הביטוי הוא כלי חיוני לחברה דמוקרטית והפגיעה בו צריכה להיעשות במשורה. מקרה בו שוטרים מתדפקים על דלת ביתו של אדם בשעה מוקדמת בבוקר ומחרימים את מחשביו בגלל דעה שביטא בפורום צריך להדאיג כל אדם שחופש הביטוי יקר לו.
יחד עם זאת, אזרחי הקהילה המקוונת אחראים לחופש אשר ממנו הם נהנים. אם הם רוצים להמשיך וליהנות מהחופש הזה, כדאי שיתייחסו לזכויות אלה בכבוד ובזהירות הראויה. מי ישמור על החופש שלנו אם לא אנחנו, הגולשים? "כל החירויות שיאבדו כעת לא יושבו לנו מאוחר יותר", קובע ריינגולד.