לקראת חנוכה קונים צעצועים והרבה. השנה, לצד משחקי הקופסה, הפאזלים ומשחקי הגיימינג, קשה היה לפספס את עלייתם של המוצרים האינטראקטיביים. על המדפים מצאנו שלט גיימרים אינטראקטיבי שמיועד, כן, כן, לתינוקות מגיל חצי שנה, מקלדות לפעוטות זוחלים ומגוון בובות שמדברות זו עם זו. בשילב, למשל, האינטראקטיביים מהווים 15% ממכירות הצעצועים – כמעט פי 4 בהשוואה ללפני שנתיים, וכמעט לא מוכרים ספרים רגילים.
"הצעצועים האלו חזקים במיוחד בחנוכה, כי מדובר במוצרים יקרים יחסית, והקונים העיקריים בעונה זו הם הסבא והסבתא שידועים בכיסם הנדיב", מסבירה סיגל כספי, מנכ"ל טויס־אר־אס. גם בסטימצקי, שממשיכה למכור את הספרים המסורתיים, מצביעה אפרת אביאל, מנהלת תחום ה"נון בוקס", על עלייה גדולה במכירת הספרים האינטראקטיביים והצעצועים. "עמי חכמי", משחק אלקטרוני, הוא אחד הלהיטים הגדולים של הרשת במכירות לגילי 6-0.
האם המשחקים האינטראקטיביים יחליפו את המשחקים הקלאסיים? כל המומחים משוכנעים שלא. הקטגוריות יפעלו זו לצד זו. בחברת מאטל, לדוגמה, חקרו החליטו שלא להפוך את ברבי לאינטראקטיבית.
"לא כל המוצרים שנמכרים על תקן אינטראקטיבי הם באמת כאלו", מזהירה הפסיכולוגית יעל כץ, מומחית של שילב הוותיקה לצעצועים התפתחותיים. "יש להבדיל בין צעצועים אלקטרוניים, וכאלו יש לנו למעלה מעשרים שנה, לבין אינטראקטיביים. כשספר 'קורא' את העמוד בעקבות לחיצת הילד הוא אלקטרוני. כשהוא שואל שאלות, הוא הופך לאינטראקטיבי".
אז זה טוב לילדים או לא? "לא מדובר בשחור לבן", אומרת אריאלה זמיר, מומחית לגיל הרך, מנחת הורים וגננת ותיקה. "הצעצועים מאוד יפים, משמיעים רעש, מייצרים אורות, הילדים נמשכים. אבל למרות ריבוי הפעילויות, הן חד־גוניות ולרובן אין יכולות לעקוב אחרי התפתחות הילד. הקונים מתעלמים מהעובדה שתיאום עין ויד בגיל הזה לא תמיד קיים. הקטנטנים לא יודעים מה לעשות במקשים, למרות שהצעצוע מוגדר כמתאים לגילם. הגירויים חזקים, אך יש לזכור שילדים שנחשפים לגירוי חזק בילדותם יזדקקו לגירויים חזקים יותר כמבוגרים. ואנחנו רואים זאת בשטח. בגיל ארבע ההורה אומר: הילד לא יודע להחזיק את הכף. אין לי ספק שיש לריבוי הגירויים קשר לעובדה שאנחנו רואים היום יותר הפרעות קשב וריכוז, גם אם נביא בחשבון את האבחון שהשתכלל. פעם הייתי נותנת לילדים קופסאות ריקות, והן היו מעסיקות אותם שעה־שעתיים. היום הרבה פחות. אם אין תוצאה מיידית הם עוזבים את המוצר. יש יותר ילדים עם קשיים במוטוריקה עדינה. אבל ההורים רוצים את השקט. את האינטראקטיבי הייתי קונה במינון נמוך מאוד".
גם מרב ווטמברג, פיזיותרפיסטית מומחית לטיפול ואבחון מינקות ועד לגיל הרך, אומרת: "כשהילד יישב בכיתה בלי האורות והצלילים ויידרש להקשיב בשקט, האם קיבל מספיק הכנה לכך כשגדל על משחקים אינטראקטיביים? הפאזל ומשחק הקופסה התחרותי יעשו זאת טוב יותר. גם כשמדובר במשחקים אינטראקטיביים מגיבים, העיניים הצבועות לא משקפות מציאות. המיומנות להסתכל ולנסות להבין תחושות בעולם אמיתי לא מושגת כמו במשחק עם ילדים אחרים. אם ילד מקבל תגובה של אור או מנגינה כאשר הכניס קובייה למקומה, הוא יצפה למחיאות כפיים בכל השלמת משימה בעתיד. ואני רואה שילדים הופכים להיות תלויים בדברים חיצוניים כדי להרגיש שהצליחו. אי־אפשר להתעלם מהקדמה, אבל שימו לב למינון. אם הוא יהיה נכון, יחד עם המשחקים הקלאסיים נרוויח מכל העולמות".
טליה רז, המתמחה בגיל הרך ובכיתות ראשונות בבית הספר ומדריכה פדגוגית במכללת לוינסקי, מסכמת: "שתי שאלות מרכזיות הולכות עם הצעצועים והספרים האינטראקטיביים. ברמה המוסרית, עד כמה צריך לחשוף אליהם את ילדי דור המסכים, וברמה החינוכית, האם הם תורמים או גורעים מהתפתחות הילד". רז בדקה את הסוגיה במחקר שערכה במשך שנה על ילדים בגילי 4-3 שנחשפו לספרים אינטראקטיביים. "מוצר קל, זמין, נותן להורים, תחת כובע של סיפור, תחושה טובה של היעדר זמן מבוזבז. והתוצאה? אפשר לרכוש אוצר מילים ויכולת הבנת סיפור, אבל שיח מורחב בין הורים לילדים מתרחש טוב יותר בהקראת ספר מודפס. המבוגר רגיש יותר לצורכי הילד ומתאים לו את הסיפור. כל ההיבט החברתי וההתמודדות מול יחסים בין אנשים בגיל הזה הולכים לאיבוד, יחד עם זאת במשחקים אלו קיים מרכיב טכנולוגי שאין בקלאסיים. חשוב המינון. וחשוב איך משחקים".
איך בדקנו?
אספנו 20 צעצועים ומשחקים אינטראקטיביים שונים, המיועדים לקטנים מינקות עד גיל 6. מיינו מתוכם שבעה מעניינים. גייסנו שמונה ילדים כולל פעוטות, ואפילו בן שנה וחודש, וגם הורים, ויצאנו להתנסות ולבדוק את המשחקים. בציון שהענקנו לכל משחק התייחסנו לנראות, לנוחות ההפעלה והבנת ההוראות, להתלהבות המשתתפים, לחוויית המשחק, לרמת האינטראקטיביות ולמחיר. המחירים הם המומלצים על ידי היבואן. בשטח יש מבצעים רבים, בסימן בלאק פריידיי וחנוכה.
ברוב המשחקים שבדקנו נוחות ההפרדה של המשחק מהאריזה גרועה מאוד. עד שהילד מגיע לשחק נשמתו יוצאת, וגם זו של המבוגר שמנסה להוציא את המשחק. הגיע זמנה של הטכנולוגיה היעילה להגיע גם לאספקט הזה. בנוסף, משחקים אינטראקטיביים מחייבים סוללות, אבל בפחות ממחציתם היצרן מצרף סוללות. זה מרגיז יותר כשפתיחת תא הסוללות מחייבת מברג ומבוגר. המעצבנים הגדולים הם אלה שמבטיחים על הקופסה סוללות מצורפות, ובפועל לא מקיימים. זה קרה בשני מקרים.