בשם האב

מה אמורים להרגיש אחרי 21 שנים? הכאב החד הכל כך פוצע, ההיעדר, החור, ממשיך לכאוב. הוא פשוט לא נוכח 24/7 כמו פעם

חנוכה. יצא ככה שהחג הקסום הזה יוצא ביום הולדת שלי. לא תמיד יוצא לי היום הולדת בחנוכה ולכן זה תמיד מרגש כשזה קורה, כי נראה לי שזה די אחלה חג לחגוג בו יום הולדת. הוא לא כבד, הוא די איזי גואינג.

 

יוצא ככה שבחנוכה גם האזכרה לאבא שלי. זה תמיד יוצא בחנוכה. אני חושבת שלשבת שבעה בחנוכה זה פחות אחלה. לשבת שבעה בכלל זה אירוע

 

אבל ככה על החג אני זוכרת שכולם מדליקים נרות וזה, ואנחנו ישבנו שבעה.

 

זה היה לפני 21 שנה. זה מטורף. חיים שלמים ומצד שני כאילו אתמול. עשרים שנה זה כמו זמנים של טלנובלות כאלו, עשרים ואחת שנים. אחי היה בן עשר, היום הוא כבר גבר נשוי. תמיד באזכרה זה אירוע שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני לא יודעת אם מצופה ממני להתנהגות מסוימת?

 

אני זוכרת שבאזכרה אחרי השנה הראשונה כבר הייתי חיילת. באתי עם חולצה עם פתח בגב ודודה שלי אמרה ש״זה לא לעניין לבוא עם כזו חולצה לבית קברות״. ואני זוכרת שחשבתי בלב איך בכלל מישהו יכול להגיד לי עכשיו משהו בכלל?!?!?

 

מבחוץ רציתי להתגבר כבר. ככל שהכאב היה חותך וטרי, ככה רציתי שהוא יעבור. ועכשיו? מה אמורים להרגיש אחרי עשרים ואחת שנים? כי הכאב החד הכל כך פוצע, ההיעדר, החור, ממשיך לכאוב. הוא פשוט לא נוכח 24/7 כמו פעם. היום הוא בא פעם ב־, כמו איזה התקף אסטמה כזה. השתנקות שאני רואה חברים של אבא שלי ומופתעת לגלות שהם עדיין חיים והכל אצלם סבבה, והם סבים והם מזדקנים והם טסים לחו"ל ומפחדים מקורונה. ואבא שלי הוא עוד אדם שאני מפחדת להראות לו ציון במבחן, ומקווה שארדם באוטו כדי שהוא יסחוב אותי למעלה ויגיד לי שזה מוגזם ושאני כבר גדולה מדי, ואני אעשה את עצמי כאילו אני לא שומעת.

 

הוא עוד בן אדם שאמר לי שבחצות אני בבית, רק כדי להגיע בשלוש, מטפסת על המרפסת לקומה השנייה, ולגלות אותו במטבח.

 

ואחרי עשרים ואחד שנים?

 

זה עוד לגיטימי להתגעגע? לחשוב מה היה אם?

 

זה עוד לגיטימי להגיד שזה לא פייר?

 

או שזה ילדותי כמו להירדם באוטו ולחכות שמישהו יסחוב אותי למעלה, למרות שאני כבר גדולה מדי.