"את יודעת ממה באמת עשויה תמצית וניל של אפייה?" שרה כלפון שואלת. בשלב הזה, אני כבר יודעת מספיק עליה, ולכן אני מבינה שמה שהולך להגיע כרגע זה לא התשובה המובנת מאליה - "ברור שווניל". לא, זה בטוח יהיה איזה פרט משעשע כלשהו, משהו שבחיים לא חשבתי שייכלל ברשימת המרכיבים של הבקבוקון עם הנוזל השחור, דמוי הנפט, שאני אוחזת בידי.
אבל שום דבר לא מכין אותי לתשובה שהיא נותנת לי עכשיו. "תמצית הווניל עשויה מהרקטום של האופוסום", היא אומרת בשמחה, "כן, יש שם בלוטה מיוחדת. משם מוציאים משהו דמוי וניל, כי וניל אמיתי זה מאוד יקר". אני כנראה נראית כל כך המומה, שהיא מפרשת אותי לא נכון וסבורה שאני לא מאמינה לה. "בואי נראה", היא אומרת ושולפת את הסלולרי שלה, ובאמת, על המסך מופיע מאמר ממגזין מכובד שמספר איך כדי להשיג טעם של וניל חולבים את הרקטום של הבונה, מתברר שזה לא אופוסום, זה בונה. ביבר כזה עם שיניים מחודדות שבונה סכרים בנהר מגזעים של עצים, שזה משהו שהייתי מצפה למצוא בסרט של דיסני, פחות תורם את ישבנו השעיר לעוגה הבחושה שלי.
אחרי חצי שעה של קניות בסופר המוזל איתה, כבר למדתי שיש ליין שלם של מוצרים נוכלים, מתחזים, שעובדים עלינו בעיניים ושפשוט כדאי לוותר עליהם. "למשל, קרם עיניים", אמרה קודם, "מדעית זה בדיוק אותו הקרם שאת מורחת על שאר הפנים. ובכלל, הולכים לרופא עור ומבקשים שירשום לך רטינול, זה עולה כלום כסף וגם הכי יעיל. פעם תיחקרתי באינטרנט ממה עשוי קונדישנר לשיער מתולתל מול מרכך לשיער חלק, ונחשי מה כל ההבדל? תמצית הריח במרכך של המתולתלות שונה. זה הכל".
אחרי זה נעמדנו מול מדף הסבונים. "בא לך להריח כמו שייק קרמל מלוח? כי לי ממש לא", אמרה, והצביעה על סבון גוף מהקו החדש הזה של סבונים בריח של אוכל, זה שמציע לך לקנות שמפו בניחוח דונאט, קרם פטיסייר, שברי בייגלה ועוד כמה דברים שאמורים לגרום לאישה בוגרת להריח כמו פינת הכיבוד ביום הולדת חמש בגן של אושרי.
זה היה הדבר הראשון שהיא לימדה אותי, לא להתפתות לשירת הפרסומאים שמנסה לכשף אותי עם סבון בריח פרח הכותנה ותמצית חלבון המשי, אלא לקחת מהמדף את בקבוק הסבון החסכוני והגדול, זה שבהיותנו פלצנים אנחנו משתמשים בו רק כסבון הידיים הזול הזה ששמים בשירותים של האורחים. "סבונים, בגדול, כולם עובדים אותו דבר", כלפון אמרה, "יש בהם חומר שנדבק לך לשומנים שעל העור ומוציא אותם. זה לא משנה מה תקני, אז קחי את הכי זול עם הריח הכי נעים ואיתו תתרחצי. לפעמים אני קונה את האלו הממש רדיואקטיביים, הם נותנים לך הרגשה שקירצפת עם אקונומיקה". אחרי זה לקחתי את הבקבוק החסכוני הביתה, התקלחתי איתו, ואני נשבעת לכם שזו הייתה חוויה ריחנית ומהנה בדיוק כמו כל סבון אחר. רק ב־20 שקלים פחות מהבקבוק שמבטיח למרוח אותי בשמן מקדמיה כאילו שאני איזה באדי בילדר ממיאמי.
אבל לוותר לגמרי על תמצית וניל? "אל דאגה", כלפון אומרת, "רק את תמצית הווניל של החילונים עושים מהרקטום של האופוסום, סליחה, הבונה. לנו, הדוסים, נותנים וניל אמיתי, בגלל ענייני הכשרות, בדיוק כמו שאת יכולה להיות בטוחה שרוב הירקות והפירות שתקני פה יהיו נקיים לגמרי מחרקים". ושוב היא ממשיכה בדרכה בעליזות, משאירה אותי תקועה עם פיסת מידע שלא ידעתי עד עכשיו ואני די משוכנעת שגם לא רציתי לדעת.
"אה, שרה, בקשר לחרקים", אני תופסת אותה ליד מחלקת הקפואים, "למה התכוונת?". "למשל, הברוקולי הקפוא הזה שלקחת ממנו חבילה כי אמרת שהילדה שלך אוהבת?" היא אומרת, "אצלי ואצל רוב הדתיים לא תראי ברוקולי על השולחן, למה? כי זה ידוע שהוא מלא בחרקים בצורה מוגזמת. או תות שדה, לא תראי פה חרדי אחד קונה תות שדה. עוד פרי שידוע בזה שהוא מפוצץ מרוב חרקים". "חרקים. בסדר", אני אומרת ומניחה בחזרה את השקית הענקית, גם היא חסכונית, של פרחי הברוקולי במקפיא. "למה לך?" כלפון אומרת, "לנו אסור חרקים בגלל הכשרות, אבל לך זה בסדר גמור, וכדאי לך, חרקים זה דרך מצוינת להשיג חלבון".
לא מזמן ראיתי סדרת ציוצים בטוויטר. כתבה אותם אחת מאושיות הרשת הכי מצחיקות וחריפות שאני מכירה, שרה כלפון. בדיוק התפוצצה אז פרשת אתר השופרסל, זו שחשפה שהמחירים באתר החרדי זולים בהרבה מהמחירים שמציעים לציבור החילוני. רוב החילונים שאני מכירה התעצבנו מאוד מהאפליה הזאת, אבל כלפון חשבה שזו הזדמנות להזכיר לחילונים הזועמים שגם בלי הנחות מפלות, החרדים פשט קונים הרבה יותר בזול. "אולי אתם פשוט לא יודעים", היא כתבה, בשרשור המלא לחילונים עם כל הטיפים של החרדים. "בתור התחלה לא חייבים לאכול בשר כל יום. תתחילו להכין ארוחות שמבוססות על פחמימות וקטניות. פירות לקנות רק בעונתם. אתם לא באמת חייבים אבוקדו". משם היא המשיכה להמלצה על מקומות לקנות בהם: "אושר עד, יש חסד, נתיב החסד, שפע שוק. כל מה שיש בשם שלו מילה שנשמעת כמו ברכה של טופי".
השרשור המצליח הזה זכה למאות לייקים, וייסד טרנד חדש שנקרא "לקנות כמו חרדי", כלומר בתבונה ובלי פוזה. בגדים לילדים קטנים? להעמיס בחבילות בחנויות יד שנייה, לתינוק לא אכפת אם הוא לובש זארה קידס. טיולים? לא הולכים למלונות בשום פנים ואופן. מחליפים דירה עם חברים שגרים בצפון. "מותגים זה האויב", היא כתבה.
בדיוק באותו היום שוב המשכורת שלי נגמרה עוד לפני שנכנסה. זה נהיה דבר חדש אצלי בשנתיים האחרונות. המשכורת נגמרת בול אחרי 18 יום, ובכל פעם שאני נכנסת רק לקנייה קטנה של כמה דברים בסיסיים לאמפם אני יוצאת באותו הסכום - 400 שקלים. אני לא מבינה את זה, איך שילמתי יותר ממאה דולר על משהו שיספיק לי אולי לשתי ארוחות ערב? יש לא מעט השפלה בלהסתובב בעולם בלי כסף עד סוף החודש, בטח אם את לא מבינה מה עשית רע כדי להגיע למעמד הקבצנית המוזר הזה. אני כבר מזמן לא קונה לי בגדים חדשים, רק יד שנייה, מזמן לא נכנסת לחנויות הפירות והירקות היפות, אלו שמסדרים בהן בחוץ את הסחורה כמו ספירים בתוך קופסת תכשיטים.
באותו החודש, אפילו הוספתי עוד גזירה כלכלית שהכאיבה לי מאוד. הפסקתי לגמרי להזמין בוולט. רוצה שהילדות יאכלו? מבשלת, כמו שסבתא שלי בישלה כל צהריים בלי לדעת שיש בעולם קארי ירוק עם חצילים תאילנדיים זעירים. "מה אני עושה לא בסדר?" אמרתי בכאב אמיתי לאחי, שבניגוד אליי הוא בן אדם חסכן. לא רק מטעמי כלכלה, אלא בעיקר כי הוא מתעב קפיטליזם. פעם הוא אפילו נטש אותי בזעם באמצע קנייה גדולה במעדניית בוטיק. "מצטער", אמר, "זה כל כך הגעיל אותי לראות אותך קונה את כל העוגיות מקרונים האלו בכל הצבעים, את דג הסלמון הכבוש שמיובא מנורווגיה, מי צריך את כל השפע הזה? מה זה תורם לך בחיים?". חשבתי שהוא ישפוט אותי, שהוא יגיד שאני שוב מבזבזת יותר מדי. במקום זה הוא אמר, "זה לא באשמתך, יוקר המחיה פשוט נהיה פסיכי. גם הבן אדם הכי חסכן שגר בתל־אביב או בגבעתיים ומגדל ילדים לא מצליח לסגור את החודש עם פחות מ־30 אלף שקלים".
מילא אם זה היה רק יוקר המחיה, אבל גם האיכות כבר צנחה בצורה ניכרת. לכל הפירות כמעט יש טעם של קרטון ביצוע עם קצת סוכר, הירקות לא מזכירים בכלום את הירקות שהייתי אוכלת פעם. הייתי מספרת פה על המלפפונים הפציחים שהיינו מנשנשים כמו סוכריות בקיץ של שנות ה־70. כמעט כל האנשים מסביבי מרגישים ככה - שבמכה אחת ישראל נהייתה ארץ אכזרית וקשה שמבוססת אך ורק על תאוות בצע, מקום שבו כולם מנסים לגנוב אותך כמה שיותר, לחלץ ממך 80 שקל לשעת חניה ומיד אחרי זה 78 שקלים על שניצל במסעדה. לא רק שתל־אביב נבחרה השבוע על ידי 'האקונומיסט' כעיר הכי יקרה בעולם, ולא רק שכל המדינה מככבת במקום שמיני בארצות היקרות בעולם, מה שאנחנו מקבלים בשביל הכסף שלנו הופך להיות פחות ופחות איכותי. הגנבת וגם ייקרת? ההעלית מחירים וגם הבאת עגבניות שיש להן טעם של גסיסה איטית בשלג כי הן שהו חודש במחסן קירור?
להפסיק להזמין מוולט היה משהו שראיתי בו הקרבה עצומה, כי אין תל־אביבי אחד שאני מכירה שלא רואה בהזמנות מוולט זכות אנושית בסיסית. רק כשקראתי את כלפון פתאום תהיתי אם אני רק מרמה את עצמי שלמדתי להיות צרכנית חכמה. אולי בפועל אני עדיין לא הגעתי לחזית הסופית של החיסכון, איפה שנמצאות הרבה נשים דתיות וחרדיות שאפשר רק לקנא באיך שהן מנהלות את חייהן. לכן הזמנתי לפה את שרה כלפון, כדי שתלמד אותי איך לחסוך על אמת.
"גם אני קונה רק יד שנייה", אני אומרת לשרה בגאווה כשאנחנו נפגשות בפתח החנות, ומצביעה על ג'ינס הליוויס הכהה שלבשתי. רק שפתאום אני קולטת שרגע, אמנם קניתי אותו בחנות יד שנייה, אבל בחנות תל־אביבית מגניבה שיש בה פטפון עתיק בכניסה, וכמובן שהוא עלה לי מאתיים שקל. "מאתיים שקל?" כלפון חייכה אליי וניסתה להסתיר את התימהון. היא בן אדם מאמין ומשתדלת לא להיות שיפוטית. הנה ההבדל הראשון בינינו - היא חיה בעולם שבו קוראים לזה יד שנייה, אני בעולם שבו קוראים לזה וינטג'.
"אנשים חשבו שיש בציוצים האלו ביקורת", היא אומרת עכשיו, "ממש לא. אני פשוט חושבת שגם אם אתם מרוויחים הרבה וטוב, תדאגו קודם לחסוך משהו עכשיו, ורק אחרי זה תבזבזו. אני זוכרת כל הזמן בראש שלי שבאזור גיל 40 אני צריכה לחתן את הילדים שלי, אז זה כבר יושב עליי. אני אצטרך לתת להם דירה, לסדר אותם". מוזר, היא בגיל 40 תצטרך להעמיד שתי דירות לילדים, אני בגיל 40 גידלתי ילדה בת שבע.
כלפון היא פרופסור של צרכנות, בחורה מבריקה ויסודית שקוראת ומגגלת ומתחקרת על אודות כמעט כל מוצר שהיא עומדת לרכוש בכסף שלה. היא עושה את זה לא כי היא אמא חרדית מנוסה ויש לה 12 ילדים להאכיל, היא בכלל חב"דניקית בת 24 ויש לה רק שני ילדים, בני שנתיים ושלוש. כלפון הפכה את עצמה לאשפית של חיסכון כי יש לה חלום, לפרוש לפנסיה בעוד ארבע שנים, בדיוק בגיל 28.
בעוד היא מסתובבת במעברים, מלקטת אך ורק מה שצריך, אני מבינה שכל תוכנית החיסכון שלי היא פארש, לא באמת, סתם משהו שאני אומרת לעצמי כדי להרגיע את נקיפות המצפון שלי. זה כמו שהשבוע לא הפסקתי להתפאר שאני לא קניתי כלום בבלאק פריידיי. ובאמת, לא הוצאתי שקל במכירות נובמבר השחור. ההישג הזה גרם לי לגאווה גדולה, במיוחד בהשוואה לאישה שהייתי פעם, שקיבלה כל כך הרבה חבילות הביתה שנאלצתי פעם לשקר לשכנה ש"אני מתעסקת קצת ביבוא".
רק שלכסף שלי ממש לא אכפת שבהשוואה למה שהייתי, אני מלאך של הסתפקות במועט. כסף הוא לא הפסיכולוגית שלך, הוא משהו קר שחותך אותך בסכין של מספרים מדויקים.
הייתי בערך בת 27 כשנכנסו לחיי המותגים. זה היה בשנות ה־90, ותל־אביב הפכה בשנייה לסניף של מנהטן. לא נלאה פה בניתוח תהליך הגלובליזציה, רק שבשנייה אחת הפכתי מחיפאית פשוטה שקונה את חולצות הבטן שלה בשוק הכרמל, לברמנית מתוחכמת שעובדת במסעדת יוקרה באלנבי, כזו שיש בה חדר סיגרים מיוחד עם טמפרטורה ממוחשבת, ולא פחות מ־58 סוגי בירות בוטיק. המהפך היה כזה מהיר שכמעט לא נותר לי זמן לחשוב. לתהות למה אני חייבת את המגפיים האיטלקיים האלו, את הג'ינס השוודי הזה, לסיים כל משמרת באיזה בר נוצץ עם צלחת סשימי שהטונה האדומה שבה יובאה במיוחד מפפואה ניו־גינאה. בגיל 27 הזהות שלך מתגבשת סופית, ויצא שהזהות שלי התקבעה בדיוק כשהיו בסביבה המון מותגים וסמלי סטטוס חדשים שהגיעו מכל פינה ברחבי העולם. והיום, אני משתדלת לערוך בעצמי ניתוח מותגים פתוח ולהוציא ממני את האובססיה הזאת לרכוש שמות גדולים, אבל בכל פעם שאני מגישה לאחת הילדות בגד במתנה, מתפלק ממני המשפט הפתטי, "זה אדידס אמיתי יד שנייה, זה גם היה יקר ממש". הילדות בוהות בי ברחמים. הן כבר שייכות לדור שבו זה מביך להיות קפיטליסטי בצורה בוטה. הן מסתובבות עם תיקי בד פשוטים בלי לוגו, ומקפידות לא לקנות פנטן כי הם עושים ניסויים על בעלי חיים.
ויש בי משהו שעדיין מתקשה לקנות מזון אם הוא לא מנצנץ, שווה, מה שנקרא "איכותי". הבשר הקפוא בסופר מגעיל אותי, זה גורם לי לחשוב על הרוצח הסדרתי היפני ההוא שהיה מזמין הביתה דייטים מהטינדר ואז חותך את הגופה שלהם לנתחים ומטמין בפריזר. גם פירות וירקות בסופר די דוחים אותי, הם חבוטים ונראים כאילו מישהו הילך עליהם עם מגפיים קודם. אני פשוט לא מסוגלת, לא כשאני מתכננת להכין הערב צלי ביין של איזו כוהנת בישול דמוית רותי ברודו. הבשר חייב להיות הכי יקר, היין לא יכול להיות ברנדי 777, אין שום דרך שאני מקמצת ברסק העגבניות, ולא קונה בהון קטן משהו עם לוגו יפהפה של שדות מוריקים בטוסקנה.
רק שעכשיו אני מסתכלת על כלפון, גרסת דור הזד של הסולידית, ולא נראה לי שהיא מבשלת יותר גרוע ממני. היא רק למדה להסתדר עם המוצרים שהיא קונה. "פשוט יש לנו מתכונים שקיבלנו מהאמהות ומהסבתות שעוברים אצלנו במשך דורות", היא אומרת, "ואת לומדת להכין מהם צלי טעים ממש מבשר אולי פחות טעים".
יש בשרה איזו מין ממולחות כזאת שאני מכירה מכמה חברות דתיות שלי. אני הולכת על מה שנוח, רואה מאפייה יפה בדרך הביתה, מעמיסה פרעצלים. לא בא לי לבשל, מזמינה מוולט. החברות שלי תמיד זוכרות שהנוח והמגרה הזה מסתכם בסוף החודש בעוד אלפי שקלים מינוס. נגיד, כששרה הגיעה משליחות הביתה מגוואטמלה, הם היו צריכים לרהט את כל הבית מחדש. "אז קנינו הכל יד שנייה. לסלון למשל בחרתי בספות עור כחולות מעור אנגלי שמישהו מכר בתל־אביב, כלומר כן התעקשתי על איכות, אבל לא חדש. וגם בעלי העביר הכל לבד, את שוכרת באלף שקל נגרר כזה לאוטו עם מקום להעביר רהיטים, וזה חוסך לך את ההון שמוציאים על מובילים".
בדיוק לפני יומיים דיברתי עם עוד חברה שהכרתי ברשת. "תכתבי על יוקר המחיה", היא אמרה לי, "אבל תאשימי גם את מעמד הביניים הפלצן, איך הוא מתעקש להוציא הון על מותגים ולהחליף מכונית כל חמש שנים, ואיך הוא נקבר מבושה להודות שאין לו יותר כסף, וממשיך לקנות לילדים שלו סניקרס יקרים, הכל בשם הסטטוס שצריך לשמר". כמובן שזה הרגיז אותי שהיא מאשימה אותנו. "ענבים עלו פה בקיץ 60 שקלים לקילו", אמרתי לה, רק עכשיו אני פתאום מתחילה להבין שאולי היא צודקת. אמנם אין לי מיקסר אדום רטרו על השיש, ואני נוסעת באוטובוסים ובטח לא קונה ג'יפון עירוני חדש, אבל כשזה מגיע לילדות שלנו אני מתעקשת לשמר אשליה של שפע. שיהיו להן בכל יום שישי על השולחן מאפי בוטיק שווים.
זה לא שאני חושבת שילדים דתיים או חרדים הם מלאכי השרת הצנועים האלו שמביאים להם בלון במתנה והם אומרים, "אבא, הגזמת, בלון ירוק שלם רק בשבילי?" אבל יש משהו בחינוך הדתי שהוא מראש יותר חסכוני. מה יקרה אם אני אביא לילדה שלי פתאום ופלים של מותג נחות, או שקדי מרק פייקיים? האם היא תשים לב או שכל השנים האלו הקפדתי על דברים שלא מעניינים איש מלבדי וסתם התרוששתי תוך כדי?
כלפון אומרת שהיא קונה אורז רק בשק ענק. היא מקדישה לו יום אחד, בוררת את כולו מחרקים וממזיקים, ואז שמה אותו במקפיא, ומוציאה משם כוס אורז שכבר נברר בכל פעם שהיא צריכה. היא לא תקנה הרבה ממתקים לילדים שלה, זה גם חינוך לבריאות וגם בשביל מה להגזים. היא כבר מבינה שהסטנדרט שאתה קובע להם בילדות, רק ילך ויגדל בגיל ההתבגרות. היא קונה בהתאם למה שקורה עכשיו, ולא מתוך איזו פנטזיה דמיונית שאני אחזור הביתה והילדות יגידו, "יאי, יש תותים בנובמבר, אנחנו כל כך אוהבות אותך, תודה". "אני לא אקנה פומלה לא בעונה", היא אומרת, "ולא אקנה אבוקדו לא בעונה, ואם נגיד יש מבצע על תפוחים, אז השבוע נכין עוגת תפוחים". "מה הדבר הכי פלצני שאנשים קונים?" אני שואלת אותה. "זה", היא אומרת ומצביע על פרי עגול וצהוב, "אגס נאשי. תראי איך כל אחד מהם עטוף ברשת משלו, זה פרי כזה מוגזם שהוא בא עם מעיל".
אני חוזרת הביתה עם שקדי מרק מאנה, פסטה פנה של מותג בשם 'הר הכרמל'. אני מביאה גם כמובן חומרי ניקוי שמגיעים באריזות כל כך גדולות שהגב שלי נשבר בדרך, ועוד כמה ממתקי חיקוי של מותגים מוכרים כמו קינדר ולואקר. מכולם, זה דווקא הממתקים שהילדה שלי מעווה עליהם את הפנים. "וואו", היא אומרת, "חיקוי של קינדר, מאיפה הבאת את זה, מהשוק?" אבל את שקדי המרק של מאנה כולנו אוכלים בהנאה גדולה. גם הפסטה בכלל לא רעה, בסוף כולה פסטת ארוחת צהריים, לא בולונז פילה וואגיו של מסעדת מישלן. אולי זה הסוד, להבין שרוב החיים זה לא חגיגה, או רגע מיוחד, למרות שבפרסומות ובאינסטגרם כל הזמן מנסים למכור לנו רגעים יפהפיים על המרפסת עם כוס נספרסו ואיזו עוגת אגסי נאשי יפנית.