פחית שתייה בעיר היקרה בעולם

None

יוקר המחיה / אני זוכר את הזמן התל־אביבי הישן בילדות בין הזול למרגש. זוכר אולמות בעיר שהופעתי בהם בנעוריי בכרטיסים זולים יחסית להיום, למשל צוותא ובת דור ואחר כך היכל התרבות. ואני זוכר מדרכות זולות שחרשנו אותן בשיחות נפש בנעורים. בתל־אביב התחתנתי בזול ובה שתינו גזוז (פטל עם סודה) הכי טעים והכי זול בעולם בקיוסקים שבשדרות בדרך לים.

 

ועכשיו? לך תמצא לילדים דירה בזול, או חניה זולה בתל־אביב שזכתה בתואר המפוקפק "העיר הכי יקרה בעולם". האמת, אני עדיין לא מבין למה. הרי אין בה פורמולה 1, בתי קזינו או מרוצי סוסים. אבל גם אם רציתי תשובה לשאלה איך היא נהייתה הכי יקרה שיש, לא היה את מי לשאול, כי מר חולדאי ראש העיר הנאמן שלה לא נראה רכוב על סוסו באבן גבירול כמו שרכב בזמנו ראש העיר דיזנגוף.

 

 

תגיד, מה יש לך בכלל עם תל־אביב? שאלתי את עצמי. הרי מזמן חציתי את קווי האויב לרמת־גן. אבל כנראה האדם הוא תבנית עיר ילדותו, והכל מתכנס לילד בן עשר שעבר לגור בשנות ה־50 עם הוריו בקצה הצפונבוני שלה, כשעוד מרחו חומוס על שתי פרוסות לחם שחור וקראו לזה מעדן. ועכשיו לאור התואר העיר היקרה בעולם זכרתי שהיא הוקמה על בסיס החולמים, ההוזים והעניים של אחוזת בית, שהמאייר־סופר נחום גוטמן תיאר אותה כתפוזית, תמימה ועמוסת חמורים עם סברס, ואילו המשורר נתן אלתרמן חלם שיהיה בה ולו גנב אחד כדי שתיראה נורמלית ככל הערים.

 

אז מה באמת נשאר מזה? כן, קשה היה לבלוע את התואר החדש, מה עוד שלצערי לא היה לי למה להשוות. כי בגלל הקורונה לא יצא לי מזמן להסתובב בערי העולם למעט בתוך סדרות טלוויזיה. למשל בפריז עם אמילי (בפריז), ובטהרן בסדרת הריגול שזכתה באמי.

 

נעמי / נעמי נכדתי היא תל־אביבית פרברית בת עשר. היא כולה ערנות ועקשנות וחוכמה, וכשהצעתי לה אחה"צ באמצע חנוכה לערוך סיור לוקיישנים עממי בלב העיר הסכימה וזה ריגש אותי אש. אז יצאנו לעיר בנסיעה ברכב (לא חשבנו אפילו לעלות על אופניים חשמליים וקורקינט מרוב פחד) וכשסיפרתי לה על אודות התואר החדש של העיר שאלה "מה רע בלהיות הכי יקרה בעולם?". "זו בהחלט שאלה טובה", החמאתי לה. כי אכן למילה יקרה יש עוד פירושים מלבד יוקר המחיה שמטריד את רוב אזרחי המדינה.

 

קרקסים / פעם בגיל עשר היינו די שותקים. אבל היום? הכל השתנה. ולילדי הטיקטוק בגיל של נעמי יש הרבה מה לומר על משבר האקלים ויוקר החברות בבית הספר ובקבוצות הווטסאפ. נכון שנעמי לא תרוץ אחרי קרקסים כמו שאני רצתי בעיר ההיא, חסר נשימה עד לכיכר המדינה כדי להביט בשני פילים עם נזם ונזלת, ומצד שני כשאמרה לי: "אולי נלך לפסטיגל?" הבנתי מאיפה זה בא לה. כי כל הילדים הלכו. ומה שכולם עושים ועושות, זה מה שיש עכשיו.

 

"כמו בית מ־ש־ו־ג־ע־י־ם", היא שרה, כשחלפנו ליד הבית שגרתי בו בילדותי. וכשהיה נדמה לי שאני רואה ת'חברים הישנים שלי חוצים רחוב עם כדור ביד הבנתי שזה הזיה זולה ומשוגעת כמו כדורים פורחים.

 

גרילנדות / בחדר של נעמי תלויות גרילנדות אור קטנות וזולות שתלתה כדי לשמח את עצמה נגד הלילות המפחידים. ואני אמרתי לה שהדבר הכי יפה וחשוב זה שתחיה תמיד באור.

 

"תגיד, אנשים חייבים לגור בעיר?" שאלה. "ממש לא חייבים", אמרתי. "הם יכולים לגור בפריפריות, במאדים, בקרוונים מתגלגלים ואפילו בחלומות".

 

"מכירה שיר של עדן חסון בשם: ‘גדל לי קצת זקן’?" שאלתי את נעמי. "אתה מנסה להוכיח שאתה בקיא בשירת דברי ימינו?" צחקה. "דווקא שיר מרגש", ציינתי וכשהחלטנו לעשות חניית ביניים במשרד שלנו שנמצא בגבול תל־אביב ורמת־השרון זימזמנו אותו יחד.

 

וככה נסענו, (יותר נכון עמדנו) בפקק היקר ביותר בעולם מבחינת בזבוז הזמן היקר שלנו, ובדרך לימדתי אותה שיר נהדר של נעמי השנייה, שמר, על תל־אביב, בשם עיר לבנה, שמתחיל בשורה "מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה". האם רמזה נעמי השנייה במילה לבנה לאשכנזיות, למדינת תל־אביב, או סתם לקצף גל פשוט מהים? לא יודע. אבל נעמי הראשונה אמרה לי שזה שיר יפה למרות שהוא קצת מימי אנטיוכוס והמכבים.

 

הצעה שקשה לסרב / "בואי נעשה קולות של עיר יקרה", הצעתי לנכדה. אבל חוץ מפררר של צפירות מכוניות עצבניות לא יצא לנו כלום מהפה. וככה הגענו למשרד, וכשהרמתי רגליים כדי לנוח, נכנסה אחת ממפיקות הפסטיגל והציעה לנו להצטרף אליה לבק סטייג' (הבמה האחורית) של האירוע בהצגת אחה"צ בגני התערוכה.

 

"אתה חייב. פליז. זו הזדמנות של פעם בחיים", התחננה הנכדוש בהתרגשות מטורפת. ולמרות שהיה לי ברור כמו נר חנוכה שרצתה לראות מקרוב את נועה קירל, אליאנה תדהר ורן דנקר עם שיר השמלה, לא הצלחתי להרים את התחת מהכיסא מרוב עייפות. וככה למורת רוחה יצאנו אחרי חצי שעה מהמשרד, כשאנחנו משאירים מאחורינו שובל של אנחות על פסטיגלנו שנגוז.

 

הפחית / "קודם ניקח את מנהטן ואחר כך את ברלין", שר פעם לאונרד כהן, ובעצם ציטט טרוריסט מגעיל שתיכנן להתנפל על שתי הערים הללו. "אז מה נעשה עכשיו ומה אחר כך?" שאלתי את נעמי המאוכזבת בערך כמו שאלת הגרעין המציקה באיראן. "אולי קודם ניקח פחית שתייה ואחר כך סופגנייה", הציעה, "ובסוף נפציץ?" צחקתי, וירדתי להביא את שתי היקרות האלה מהקיוסק.

 

"קרה לך ששתית פחית משקה והנחת אותה על גדר בעיר, ואז נהיה לך לא נעים, וחזרת כדי להשליך אותה לפח והופס הפחית לא הייתה שם?"

 

"לא, זה לא קרה לי בחיים", אמרה, "אבל למה סיפרת את זה?"

 

"אולי כי זו מטפורה על העיר היקרה־זולה אהובה־ישנה שנעלמה לי כפחית", עניתי.

 

התור / בסופי שבוע וחגים נעמי אוהבת לישון עד מאוחר, וכשאני בא לבקר אותה אני צריך לעמוד בתור של סבים, סבתות וחברות כדי להגיע אליה. ונזכרתי בזה כשראינו לפתע תור של אנשים בקצה העיר ליד הים. "מה זה התור הזה?" תמהה. ואני העליתי השערה שבערים יקרות, כשנדמה לאנשים שאולי מוכרים משהו בזול, חלקם נעמדים בסקרנות בתור מבלי לדעת למה הוא נועד בכלל.

 

"אבל מה מוכרים לדעתך?" שאלה.

 

"אולי דירות. אולי קפה. אולי אפילו כרטיסים זולים לפסטיגל".

 

"לפסטיגל?" שאגה. "לא, לא, סתם. את לא מתחילה עוד פעם", צחקתי.

 

שקיעות אדומות / יקרה־יקרה אבל גם זולה. גדולה אבל קטנה יחסית. חדשה אבל תמיד גם ישנה. כל ההגדרות האלה מתאימות לערים גדולות ולנכדות קטנות ולאנשים. ובסוף היום גם לשקיעות האדומות שפורצות להן בזול מול הים. וככה אחרי שהבטנו בשאריות השמש התל־אביבית שפנתה מהטיילת לכיוון ניו־יורק ופריז הזולות יותר יחסית, החזרתי את נעמי בנסיעה לביתה ונעמי סיכמה: "למרות שלא עשית כל מה שביקשתי, אתה עדיין האיש הכי יקר לי בעולם".

 

"כמו העיר היקרה?" שאלתי בזהירות. "לא, לא, כמו אתה!" ענתה. ובשבת כשהלכה לפסטיגל, רווח לי כי ידעתי שהיא ראתה את אליאנה, נועה ורן מקרוב, וזה מילא את כל עולמה היקר באור יקרות כמו הגרילנדות הזולות והמוארות שלה בחדר.