כשהגיעה לגיל 50 החליטה מענית שלזינגר לעזוב עבודה בטוחה כעוזרת מנכ"ל בחברת סיעוד ולהקים את "מענית קר" – חברה המסייעת למשפחות לנהל את הטיפול בהורים בזקנתם.
"אין שום ספר הדרכה שמלמד אותנו איך ללוות הורה אל סוף חייו בלי להפוך את המסע הזה לסבל מתמשך", אומרת שלזינגר, היום בת 57, שבעצמה איבדה לא מזמן את אמה, "מצד אחד אני עוזרת למשפחות לטפל בכל הפרוצדורות הבירוקרטיות והרפואיות ברגעים הקשים הללו, אבל גם מלמדת לעצור, ולהבין שזו התקופה האחרונה שלנו בחיים עם ההורה ואסור שהיא תיצבע רק בצבעים של חולי ואובדן, כי בתוך הקושי ותהליך הפרידה יש אלפי רגעי חסד".
את השיעור החשוב בפרידה למדה מאמה. "בתוך החולי, אמא שלי אמרה: 'דרך ההתמודדות שלי אני רוצה ללמד אתכם איך להיפרד מהחיים, איך להזדקן ואיך למות, איך לשחרר אבל גם לא לוותר'. היא התעקשה למצוא משמעות גם בזמן שהחיים זלגו ממנה", אומרת מענית.
ולכן חשוב לה להזכיר, שכשאנחנו מלווים הורה זקן וחולה אל סוף חייו, יש בכך לא רק קושי וצער, אלא גם הזדמנות בלתי חוזרת לעשות קלוז'ר וליהנות עוד קצת יחד. "למשל, אם את לוקחת את אמא שלך לטיפול או לרופא, אל תעשי את זה כלאחר יד, כי לא יהיו עוד הרבה הזדמנויות וגם הנסיעה הזו היא חוויה. תיהנו מהדרך ככל שניתן, דברו על מה שלא הספקתן", אומרת מענית, וקולה נשבר בבכי.
אל מסע המשפחה היא מצטרפת בנקודה שבה מתהפכים התפקידים. "פתאום ההורה שלי, האיש הכי חזק, שעשה היכרות ביני לבין העולם הגדול, שהחזיק אותי על הידיים - נחלש. זו סערה רגשית עצומה. הילד רוצה לעשות הכל כדי להקל על ההורה, להביא עובד זר, אבל ההורה לא רוצה לאבד את עצמאותו, ואת זה לילדים קשה להבין".
ומה עושים?
"משנים את השיח. לא מחליטים על ההורים, אלא מקשיבים לרצונות שלהם וחושבים יחד איך עוברים לשלב החדש של החיים, שבו הם צריכים עזרה וסיעוד".
מה הכי קשה בשיח הזה?
"שזה דיאלוג שלא מדובר בתרבות שלנו, כי שני הצדדים פוחדים פחד מוות מזקנה - גם ההורה הזקן, וגם הבן או הבת, שהם כבר בני 50 ומעלה, ובעצמם רואים את החיים מהצד השני שלהם".
והפתרון?
"לדבר למרות חוסר הנוחות. להגיד לאמא: 'מדאיג שאת קמה לבד בלילה, אולי נכניס מטפלת זרה'. ואת יודעת מה קורה? האמא בסוף אומרת: 'אוקיי, אבל לא כי אני צריכה, אלא כי את דואגת'", היא מסכמת, והפעם בקולה יש צחוק ולא בכי.