תותי פרוטי

לא פשוט להיות חקלאי בישראל, אבל כשרואים את נוי הדס מסתובבת בשדות התותים שלה בשרון, מבינים שזה כיף וגם מהו חיבור טבעי לאדמה. ענת לב־אדלר יצאה איתה לסיור בוקר חורפי שמשלב חקלאות, אמנות אוכל וים

הדבר הראשון שנוי הדס עושה כשאנחנו מגיעות לשדות התותים שלה שבשרון, זה להיכנס לבית האריזה, לברך בבוקר טוב את העובדים המסדרים את הפירות בקופסאות הפלסטיק השקופות, ולהעמיס ארגז מלא בתותים לרכב. בהמשך היום, כשנסתובב בין בתי הקפה, המסעדות, והאמנים שנבקר בסביבה, היא תגיע לכל מקום עם קופסת "התותים של נוי" ותעניק אותה בחיוך למארחים שלנו.

 

120 דונמים של שדות תותים מגדלת נוי בשדות הצמודים לאבן יהודה. "מרגש אותי להיות חקלאית צעירה שממשיכה את החזון של המשפחה. אני מגדלת כאן את איה ואת רוקי את פלס ואת אורלי", היא מדלגת בין השורות, ומסבירה שאלה הם שמות הזנים שהיא מטפחת.

 

 

לגדול על האדמה

 

"אנשים חושבים שיש זן אחד או שניים של תותים, אבל יש הרבה־הרבה יותר. יש זנים מקדימים ויש זנים מאחרים, השנה הוספתי תות לבן מבחוץ ומבפנים והוא כל כך מתוק, וגם שתלתי תות בטעם ענבים, שזה ממש כמו לאכול ארטיק טרופית מבחינת הטעם והריח המשגעים שלו", היא אומרת ומגישה לי תות אדום כמו בסרטים. "זה המלך של התותים. תות ענק אדום וטעים ברמות, בטעם של פעם, שרציתי להנציח אז טיפחתי אותו כאן. חקלאות זה המקום הכי נכון ללמוד בו את משמעות הביטוי 'יש מאין'", היא תגיד לי כשנשב לקפה של בוקר ב"בייקרי תל יצחק", מתחממות מתחת לתנורים באולם הרחב כשמשכימי הבוקר כבר שקועים במחשב.

 

מה שהייתה עד לקורונה מסעדה נחשקת עם גן אירועים צמוד, היא עכשיו מעדנייה איכותית שמציעה את כל מה שתחלמו לפגוש בקפה של הבוקר, או בסל הפיקניק שתיקחו אתכם ליער האילנות או לחוף שאליהם נגיע בהמשך. בינתיים נוי, 33, נשואה ואמא לשני קטנטנים בני ארבע ושנה וחצי, מחזירה אותנו לילדותה במטעים של סבא וסבתא במושב שאר יישוב שבגליל העליון.

 

"מגיל אפס גדלתי על האדמה, בתוך המטעים. לסבא וסבתא יש מטעים של אפרסקים, משמשים, אגסים, נקטרינות ותפוחים. אני ילדת טרקטורים. זוכרת את עצמי מגיל צעיר מאוד נוסעת יום שלם עם התאילנדים לקטוף, חוזרת אחרי שעות, עם שיער מלא קשרים ומאושרת. זה הפך אותי לילדה שמחה. מלאת ביטחון עצמי. כי אין כמו הקשר לאדמה ולעונות השנה, שעוזר להבין את מחזוריות החיים", היא אומרת ומוסיפה שבגיל מאוד צעיר כבר הוציאה רישיון ג' כדי שתוכל לנהוג בכלי הרכב החקלאיים הגדולים שבחיקם גדלה.

 

 

נוי היא לא רק חקלאית שלוחשת לאדמה, אלא גם הבעלים של "נוי השדה" שמשווקת לצרכנים תוצרת שהיא מאגדת מעשרות חקלאים. "את הסחורה שלהם אני בוחרת באופן אישי, וחשוב לי להעניק להם תנאים הוגנים, כי אני יודעת מה זה לגדול בשדות".

 

מאפה על הבוקר

 

הבייקרי בתל יצחק הוא מקום מעולה לעצור בו כשאתם בסביבה. בקרוב, לחשו לי, יהיה פה אפריטיבו איטלקי, ועכשיו זו מעדנייה איכותית, עם מגוון סלטים שמכינים פה, קישים, עלי גפן, מג'דרה, מוסקה, קציצות דגים וירק, ממרחים מושקעים, גבינות טובות, לחמים שיוצאים מהתנור ועוד דברים טובים שתרצו בסל הפיקניק שלכם, כשתצאו לשדות, לפרדסים, לחוף הים או ליער האילנות הסמוך. וכשמו כן הוא – בייקרי עשיר עם מגוון מאפי בוקר שווים, כריכים מלאים בכל טוב מלחמים ובייגלים שנאפים במקום, קפה שמכינים פה באהבה גדולה, מיצים ועוד. לוקחים מה שאוהבים, ומתיישבים במתחמי האירוח רחבי הידיים של המקום המטופח.

 

"לפני הקורונה כדי לאכול במסעדה היה צריך לחכות 40 דקות בתור, אני מקווה שזה יחזור אבל בינתיים אני נהנית מהמעדנייה והקפה. זה קרוב לשדות ואני אוהבת לבוא לכאן, יש אוכל טעים ואנרגיה טובה להתחיל איתה את היום", מסכמת נוי.

 

בייקרי תל יצחק, קיבוץ תל יצחק, א'־ה' בין השעות 07:00־19:00, שישי 07:00־15:00. טלפון: 09-7411110.

 

חשש לעתיד החקלאות

 

"אני אומרת לאבא שלי שאני דור רביעי של חקלאים, כי כשסבא רבא שלי עלה מגרמניה אחרי השואה, הוא מכר בננות בשוק הסיטונאי, אבל אבא מתעקש שאנחנו דור שלישי", צוחקת נוי, שבוועידת ישראל לחקלאות קיבלה השנה פרס של "אישה פורצת דרך בחקלאות". "עמדתי שם וראיתי את סבא וסבתא וסבא רבא שלי גאים בי שאני ממשיכה את הדרך שלהם", היא מספרת בהתרגשות אך מוסיפה שהיא חוששת לגורל החקלאות בישראל. "פתיחת השוק ליבוא היא לא פחות מגזר דין מוות למגדלים הישראלים, ואני לא מבינה איך מקבלי ההחלטות לא רואים את זה. איך הם פוגעים בנכס הלאומי ששומר על הביטחון התזונתי שלנו?"

 

אבל הפירות והירקות מאוד יקרים כאן.

 

"היבוא לא יפתור את בעיית המחירים. הוא רק יעזור ליבואנים ולרשתות להתעשר ולגזור קופון יותר שמן. הצרכן הישראלי לא ירוויח מכך. בפועל, הוא יקבל עגבנייה הרבה פחות טרייה, מרוססת לפעמים בחומרים שאין לנו מושג מה הטיב שלהם, וזה מה שנתרגל לאכול ומה שיהיה כאן. הרי למה חינכו אותנו לאכול פירות וירקות? כדי להיות בריאים יותר, אבל מה אנחנו יודעים על תנאי הגידול של פירות וירקות שמגיעים מעבר לים? על ההקפדה של החקלאים הישראלים אני סומכת, אבל בלעדיהם אני לא יודעת אם לילדים שלי כבר תהיה חקלאות. אנחנו שוכחים איך הכל התחיל כאן, שהחקלאות הצילה אותנו", היא כועסת, וחוזרת להתמקד בשדות התות שלה כדי להירגע.

 

את קוטפת ואוכלת ישר מהאדמה?

 

"ברור. פעם חשבו שהתות הוא פרי מרוסס מדי ונמנעו ממנו. היום הגידול הוא ביו, בלי ריסוס כימי בכלל, ואני אוכלת ישר מהשדה בלי לשטוף. התות הוא אחד הפירות הבריאים, עם ערך תזונתי חשוב וערך גליקימי נמוך. אמנם העונה היא רק חצי שנה, אבל אנחנו עובדים בשביל התותים כל השנה".

 

מה זה אומר?

 

"שאחרי העונה צריך לעבד את השטח ולשתול מחדש ולכן יש לי משתלה שמכינה את השתילים לעונה הבאה, עד שיגיע הקטיף", היא אומרת וקוטפת תות נוסף, והעיניים המאירות שלה מעבירות אותנו היישר לתחנה הבאה.

 

 

אור הוא חומר גלם

 

אנחנו מביטות ב

 

פסלי האורות בסטודיו הביתי של אמן האור איציק אילוז, אשר ברחוב מעלה הארגמן באבן יהודה. הקורונה הולידה כמה הרגלי תיירות חדשים, ואחד מהם הוא ביקורים מתואמים מראש בסטודיו ובבתים של אמנים מקומיים, שמחליפים את הסמטאות העתיקות והאמנים שנסענו לראות מעבר לים.

 

עכשיו אנחנו נוסעות מרחק קצרצר משדות התותים, וכשקופסה בידיה, נוי מכניסה אותנו לסלון של האילוזים, בבית המטופח והמסודר מאוד שפסלי האור של בעליו מפארים אותו.

 

הסלון הוא גם הגלריה, וכשתגיעו לכאן בתיאום מראש תוכלו לעבור בין עבודות האור של אילוז, המתייחס לאור כאל חומר גלם, וגם לעלות לחדר המגורים שנמצא בקומה השנייה והוסב לגלריה, שעוד צריכה קצת ארגון כדי שתארח מבקרים בנוחות. אבל העיניים הפעורות נוכח הפסלים מפצים על העניין, ויש גם משהו כובש בפשטות הביתית שחובקת את האמנות ומנגישה אותה בעיקר כשהפסל עצמו מלווה אותנו בין המוצגים בטרנינג ונעלי בית.

 

"בדרך כלל מאירים את הפסל, ואילו אני מאיר מתוך הפסל", אומר מי שהוא גם איש היי־טק, ששולט בטכנולוגיה כחלק מהיצירה. "שמתי לעצמי מטרה להגיע עם פסלי האור שלי לקהל כמה שיותר רחב ולא דווקא לשוחרי אמנות מובהקים. מגיעים לכאן הורים וילדים שמהופנטים מפסלי האור", הוא אומר כשאנו ניצבים בסלון מול עבודה שנקראת "קלוזר", שלוש תמונות זזות שהתאורה בהן מתחלפת בתיאום מושלם של נורות הלד שבהן שולט אילוז, כמנצח על תזמורת. "הכל זה עבודת מחשב, מיקרו־צ'יפים, ששולטים בצבע, בעוצמה, בכיוון, והופכים לאמנות", הוא אומר ומספר שבעוד כמה חודשים, אם ירצו האל והאוניקרון, הוא יציג שתי תערוכות בגרמניה, לשם יטיס את פסלי האור שלו, בהם כנפיים מוארות, שלד של אדם העשוי מאור מיטיב ועוד שלל יצירות ייחודיות.

 

פסלי האור של איציק אילוז, מעלה הארגמן 6, אבן יהודה. בתיאום מראש בטלפון: 054-5550727. ללא עלות.

 

סלט בטטות מושקע

 

אחרי הלדים, אנחנו חייבות קצת שמש חורפית ונוי מספרת לי על יער האילנות שאליו היא אוהבת להגיע בסופי שבוע עם הילדים. בדרך לשם, אנחנו עוצרות בגוטל'ה, המסעדה הוותיקה של אבן יהודה, ומסבירות לשיר שינקין, הבעלים, שאנחנו חייבות קצת יער ושנחזור מאוחר יותר. אבל אם אתם רעבים כבר עכשיו, תוכלו להישאר כאן ל"סלט בטטות הכי מושקע שתפגשי. בכלל, אני אוהבת שהכל בגוטל'ה מוגש בנדיבות וקרוב לטבע. את רואה? אין יותר מדי כלים, את האוכל מגישים על ניירות אכילה, והכל במנות גדולות. מרגישים את המרכיבים. את שמן הזית. את עשבי התיבול. את העוקצנות של הצזיקי ואת הטריות של הירקות", מתפייטת שיר בדרך אל ויטרינת העוגות – גאוות המקום. גוטל'ה, על שם סבתא של יפעת שפי, השותפה של שיר ומי שהקימה את המקום לפני 15 שנה, מתפארת בקונדיטוריה שלה. ולא בכדי. הוויטרינה והמקררים עמוסים בעוגות שנראות כפרסומת לאפייה, עם מגוון יצירות שנאפות במה שהוא למעשה מפעל קונדיטוריה מקומי, שעובדים בו ארבעה קונדיטורים סביב השעון: מסברינות ועד עוגות מוס, מבוואריות בטעם של פעם ועד קרנצים ועוגיות. ויש גם תפריט עשיר של פסטות, סלטים, מנות עיקריות, תבשילים ועוד לשעות הצהריים והערב. "אני אוהבת לאכול כאן כי מרגישים את הטעם של האוכל וכי זה מרגיש לי כמו בבית. נדיב. לא מזטים קטנים. טרי ולא מעובד עם המון מנות מעולם הירק והשדה. קרוב לאדמה", אומרת נוי.

 

את צמחונית?

 

"לא, אני מפחיתנית. הטבע הוא הדבר שהכי חשוב לי ואנחנו צריכים לשמור עליו יותר".

 

גוטל'ה, מרכז מסחרי אבן יהודה, המייסדים 54, א'־ה' בין השעות 7:00־23:00 (המטבח נסגר ב־22:00), שישי 7:00־15:00. טלפון: 077-4320697.

 

 

כיף ביער אילנות

 

 

יער אילנות הוא גן בוטני יערני המשתרע משני צדדי כביש 4 באזור השרון, בין קדימה לפרדסיה. הצמחייה מגוונת ונדירה – בעונת הפריחה, ריכוז גדול של אירוס הארגמן, תורמוסים, צבעוני השרון, אזוביון דגול ועוד. בצדו המזרחי של היער, שוכנת הקהילה הטיפולית לנפגעי סמים "אילנות".

 

דרך בוצית נפלאה של חורף נמשכת מהכביש אל מעבה היער שהירוק שלו הוא טרי־טרי ובהיר. נוי מתרוצצת בסרבל ג'ינס בין העצים כאילו מעולם לא הפסיקה להיות ילדת הטבע שהיא, והצלם שלנו משתולל על הפריימים. "חבל שלא הבאנו סלסילת פיקניק מתל יצחק", היא צוחקת, "בשביל הצילום". אין ספק שהיא נכנסה לתפקיד היטב. עכשיו היא בין האיקליפטוסים הענקיים, ותכף היא תטפס על הנדנדות, כמו עם הילדים בשבתות. "כיף כאן. הראש מתנקה כאן מכל השבוע. זה כמו לנסוע לצפון אבל בלי הפקקים, וכמו להיות ביער בן שמן, אבל ברווחה, בלי להתנפל על שולחן הפיקניק האחרון לפני שתופסים לך אותו. כאן הכל תמיד פנוי", ואני מזהירה אותה שאחרי פרסום הכתבה זה לא יישאר ככה.

 

חיבוק של חקלאית

 

התחנה הבאה שלנו, היא חוף הים בפולג לשם אנחנו נוסעות דרך שכונת עיר ימים בנתניה. "תראי את הדיסוננס בין המגדלים שלא נגמרים לאורך הדרך לבין הים הכחול שמחכה לנו בסוף. לפה אני באה כל השנה, לא משנה מזג האוויר. הים מרגיע אותי", היא אומרת ואני נהנית לשמוע את הווייז שמכוון אותנו: "פני שמאלה אל רחוב שוש עטרי, ואז ימינה אל שייקה אופיר". שני ענקי התרבות מלווים אותנו בדרך אל הכחול הגדול ונוי מצביעה שמאלה, "תראי את הדיונות האלה. אני מתה על הדיונות. ככה צריך להיראות ים".

 

הליכה נינוחה על קו המים מסכמת יום חורף ישראלי של תותים, וילדת שמש אחת שהשדה היה לה חלום והיא מגשימה אותו מדי יום מחדש. "ברור שאני בשדה כמה פעמים בשבוע ובקשר ישיר עם העובדים שמדווחים לי על כל תזוזה. תזכרי, אדמה זה לכל החיים", היא אומרת ומחבקת אותי חיבוק חזק, של חקלאית.