מתפתל משעול הפרא

פורד ברונקו החדש הוא רכב השטח הכי מסקרן, וגם אחד היקרים שהגיעו לארץ השנה • מאיר שלו לקח אותו למסע מאתגר בנגב, שהאוזניים והגב שלו עדיין לא התאוששו ממנו • אבל הוא לפחות סגר חשבון עם טרקטור הפרגוסון של דודיו

את הברונקו של פורד פגשתי בראשונה כשהיינו שנינו צעירים. היה לי אז חבר שחי ועבד בניו־יורק והחזיק בו. מנהטן אינה בית הגידול הטבעי של הברונקו וחברי לא היה איש שטח או טייל נלהב במיוחד, אבל אהב לנסוע בו בפארק אווניו ולהרגיש שמתחת לחזותו האורבנית והתרבותית הוא בעצם צייד צבאים ומפחלץ דובים ממונטנה. היה לו גם בית קטן ביערות ורמונט, והוא שלח אותנו לשם, רכובים על הברונקו שלו, שצהל כל הדרך צפונה מרוב אושר, מהרגע שעזבנו את העיר הגדולה. הוא היה כלי רכב גבוה, קופצני, מחוספס, חזק, ושתיין דלק שאינו יודע רוויה. בורמונט לקחנו אותו לטיול ביער שמול הבית, אבל חששתי להעמיק בו. היינו רכב בודד, במקום לא מוכר, בלי מפות, שלג כיסה את הקרקע, הסתיר בולדרים ובוץ, עקבות של ביגפוט ניכרו בכל פינה, והסמולפוט עוד לא המציא את הטלפון הסלולרי ואת הג'י־פי־אס. בקיצור, נסענו קצת ביער ושבנו בשלום אל הציוויליזציה.

 

שיבה לחיים

 

כמה שנים אחר כך חדלה חברת פורד לייצר את הברונקו, אבל לאחרונה חידשה אותו, והוא מגיע ארצה בשני דגמים: wildtrak (משהו כמו משעול הפרא), והדגם שלקחתי בימים אלו לטיול בנגב - badlands - בתרונות, ואם תרצו: "ארץ אוכלת יושביה טורבו". שניהם מגיעים בתצורה של שלוש או של חמש דלתות, ושניהם קוראים תיגר על הרנגלר רוביקון של ג'יפ.

 

המבט הראשון בברונקו מציג עיצוב חיצוני נקי וצנוע. במבט מן הצד הוא אף גובל במראה של רכב חלוקה, אבל מרווח הגחון הנדיב, צמיגי השטח הגדולים, זוויות הזנב והחרטום והיעדרם של ניקלים נוצצים ושאר הבלים, מרמזים על טיבו האמיתי. כשנותנים בו מבט חזיתי, הוא גם יפה מאוד, מביע חוסן, ייחוד ויכולת. יש גם פרטי תדמית קטנים: מן הכנף הימנית מזדקרת אנטנת רדיו של פעם, ממצא ארכיאולוגי נוסטלגי, ואל שתי הפינות הקדמיות של מכסה המנוע מחוברים צמד תפסים. אני משער שנועדו לריתוק גווייתו של הצבי שהברונקואידים נוהגים לצוד בדרכם אל המשרד או אל הג'ים.

 

איפה הידיות?

 

קבענו, קבוצה קטנה של חברים, לצאת בשלושה כלי רכב: קודם כל הברונקו שלכבודו התכנסנו, ואשר משך אליו כל עין. גם אנשים זרים שהיו בסביבה התלהקו סביבו והתפעלו ממראהו. אחריו לנדקרוזר ארוך וקשיש, חף מכל שיפור ותוספת, ורנגלר משופר מאוד - מחוזק, מוגבה, ממוגן, גלגלים גדולים, שתי נעילות רוחביות, כננת, והשיפור העיקרי: הושבנו את חברנו חיליק מגנוס במושב שליד הנהג, כי אנחנו בעלי ניסיון ומביאים את החילוץ מהבית. בניגוד למקובל ברשימות מהסוג הזה, אתחיל בדברי סיכום דווקא: הברונקו הוא רכב מרשים, קשוח, חזק, בעל אישיות, וניחן ביכולות שטח גבוהות. המגרעת הגדולה שלו היא מחירו, אבל היא קיימת גם במתחרים שלו, ויש לו עוד מגרעות קטנות. את אלה אתאר עכשיו, לפני שאמשיך להלל אותו.

 

ובכן: עוד בטרם נגעתי בכפתור ההתנעה שלו, כבר התקיל אותי הברונקו בשתי בעיות: הראשונה – אין בו מספיק ידיות אחיזה לנהג ולנוסעים, ואלו שישנן ממוקמות באופן תמוה, לא מסייעות בטלטולי השטח ולא בעלייה אל הרכב. אפילו אל מושבו של ההיילקס הישן שהיה לי פעם, שהיה גבוה וספרטני ממנו, הצלחתי לטפס בקלות, כי חברת טויוטה דאגה לצייד אותו בידיות אחיזה רבות והגיוניות, אבל בברונקו מצאתי את עצמי נתלה בייאוש על גלגל ההגה ומושך את עצמי לתוכו. יכול להיות ש"ידיעות אחרונות" צריך להגביה ולחזק את הכותבים שלו, אבל גם חברת פורד יכלה לפתור זאת. הבעיה השנייה התגלתה אחרי שהצלחתי להעפיל אל מושב הנהג: הוא נמוך לאנשים בממדים שלי, ההגבהה שלו מוגבלת ולא פתרה זאת, ובמשך רוב הנסיעה ראיתי את מכסה המנוע במקום את הנוף.

 

יוצאים לדרך

 

לברונקו תא מטען גדול ומרווח, ויש בו מקום גם לחלקי הגג, שאפשר להסיר ולהרגיש כמו צבא הרפאים של סטירלינג במדבר המערבי. הטענו בו את הציוד ויצאנו ל־200 קילומטרים של אספלט, שחשפו עוד כמה בעיות. קודם כל: הברונקו מרעיש. מדובר ברכב שטח ולא ציפיתי לדממה של הספרייה הלאומית, אבל גם לא לדואטים כאלה של הגג והרוח, של הצמיגים והכביש, ושל המנוע עם עצמו. אפילו הדיפנדר שהיה לי פעם שקט ממנו. שנית - מין TMI מוטורי - הרכב מעביר לגופך יותר מדי אינפורמציה על כל סדק וגבשוש באספלט (בדקתי את לחץ האוויר בצמיגים, הוא לא עלה על המלצת היצרן). אבל הנסיעה בכביש הסבה גם הנאה: מהיגוי נעים ומדויק, ממומנט פיתול דשן, מזינוקים מפתיעים ברמזור ומתאוצות ביניים מרשימות - כל זה באדיבותו של מנוע V6 כפול מגדשי טורבו ו־330 כוחות סוס. גיליתי גם חידוש: ציור קטן ובוהק של שתי מכוניות נדלק בפינותיהן של מראות הצד בעת עקיפה, שלך או של זולתך, מועיל מאוד במזג אוויר עכור. העברת הכוח של הברונקו מציעה לנהג את הטוב שבכל העולמות: 4X2, 4X4 של כביש, 4X4 של שטח, כלומר נעילת דיפרנציאל מרכזי, יחסי HIGH ו־LOW, כמובן, וגם ניתוק מוט מייצב ושתי נעילות רוחביות. כל אלה מופעלים - תודה לאל - בעזרת מתגים פיזיים ברורים, לעיניים וגם לאצבעות. חוץ מכל זה, נהגו של הברונקו יכול להודיע לו שהוא נמצא במצב בוץ, חול, זחילת סלעים, ומצב "באחה" לנסיעת שטח מהירה – על שם המדבר והמרוצים שנערכים בו.

 

הברונקו אוטומטי ומתהדר בעשרה הילוכים. אפשר להעביר את תיבת ההילוכים למצב ידני, אבל ההורדה וההעלאה שלהם נעשית אז בעזרת צמד כפתורים זעירים וסמויים מן העין, שהפעלתם בשטח מסיחה את תשומת הלב מנושאים יותר חשובים. חידוש נחמד הוא בלימת גלגל אחורי אחד בפנייה הדוקת רדיוס, מה שמאפשר לברונקו לסוב על עומדו. בנעוריי התקשיתי לבצע סיבוב "על המקום" בקצה התלם, בעזרת דוושות הבלם הנפרדות של הפרגוסון הישן של הדודים שלי. עתה, בזקנתי, עשיתי זאת בלחיצת כפתור.

 

מתלים ושיכוכים

 

בחרתי לנו מסלול לא קיצוני במיוחד, כי אינני מאמין בהחזרת רכבי מבחן מוכים וחבולים. גלשנו מדימונה לכיוון המכתש הקטן, ממנו בנחל חצרה אל המפל הגדול, שלא זרם אבל גביו היו מלאים מים. משם ירדנו לעבר נחל צין, במורד שעם השנים נעשה יותר ויותר אתגרי: חפור ומדורג, שלא לומר מדורגג. כאן גם נתקלנו בגברים האמיתיים של המדבר ושל המדינה בכלל - רוכבי "רייזרים" שעיקרי אמונתם עמדו בניגוד לקצב שלנו. הם לא הרפו מאיתנו גם בארוחת הבוקר, ותרמו לה תיבול נדיב של אבק ושל רעש מחריש אוזניים.

 

עברנו את "המרפסת" של נחל צין, חצינו את כביש הערבה בנחל אביה, ובמהרה הגענו לנחל אמציהו, שבו עברנו למצב "באחה", מוטורית ונפשית, והראינו לו מה זה. כלומר, לכמה דקות נעשינו גם אנחנו רייזרים. בדרך כלל אינני נוהג בשטח במהירויות גבוהות, מטעמי נימוס לאדם ולטבע ובגלל הכרה במגבלותיי. הסתפקתי בכמה רייסים, ומצאתי שהברונקו יודע, אכן, לנסוע מהר בשטח. הוא מצטיין באחיזה טובה, בהיגוי מדויק ואינפורמטיבי, ובשיכוך מהמורות יעיל דווקא במהירויות האלה. מושב הנהג מעניק תמיכה טובה וחיונית, אבל הנוסעים מאחור נהנים פחות, ותחושת המחסור בידיות אחיזה מחריפה. מנחל אמציהו דילגנו דרומה אל ערוץ קטן יותר, שעצי השיטה הגדולים שלו, צוקיו האדמדמים ואפיקו החולי אהובים עליי, ואת הלילה עשינו בעין יהב.

 

הקודן המשוגע

 

למחרת בבוקר, כשביקשתי להתניע, השמיע הברונקו קול זעקה רם וחודר, שלא חדל במשך דקות ארוכות והתקשינו לעמוד בו. התעורר ויכוח בנוגע למקור הבעיה, אבל בגלל הצווחה הזאת חל שינוי בתוכנית: לא עליתי עם הברונקו במעלה עשוש, כמו שתכננתי, כי חששתי שמדובר בתקלה שתתעורר דווקא על אחת המדרגות היותר גבוהות שלו. בסופו של דבר התברר שמקור הצווחה בקודן ובאזעקה ולא ברכב עצמו, אבל עוד קודם לכן פתר אותה חיליק מגנוס במקוריות ובאומץ המיוחדים לו: נוסעי הברונקו עברו לשתי המכוניות האחרות, וחיליק ניתק את מכשיר השמיעה שלו ונהג בו מן המישר ועד למצפה רמון, שם הוא השתתק.

 

ובכל זאת סיכום

 

הברונקו הוא רכב שטח מעולה ורב־יכולת. הוא יקר, רועש, וצורך הרבה דלק (הממוצע של הטיול שלנו, בכביש ובשטח, בנהיגה לא אגרסיבית במיוחד, היה כשבעה וחצי ק"מ לליטר). יש לו נוכחות ואישיות והנהיגה בו מהנה מאוד. לא השוויתי כאן בינו לבין הרוביקון, כי זה אינו מוכר לי עדיין, אבל ממה שקראתי ושמעתי - הוא מתחרה שקול, שעשוי אף לנצח בשקלול הרחב של רכב דו־שימושי, שמלווה אותך בחיי היום־יום ולוקח אותך לטיולי שטח בסופי השבוע. אני, מצידי, אשאר בינתיים עם הרכב שלי. לא אקח אותו למעלה זיק, אבל יש לו ידיות.

 

מנוע: טורבו־בנזין, V6, 2,694 סמ"ק. הספק 330 כ"ס ב־5,250 סל"ד, מומנט 57.4 קג"מ ב־3,100 סל"ד.

תיבת הילוכים: אוט', 10 הילוכים, הילוך כוח. הנעה כפולה.

שטח: נעילת דיפרנציאל אחורי ומרכזי, 29 ס"מ מרווח גחון, 37/43 זוויות גישה ונטישה.

ביצועים: מהירות מרבית 161 קמ"ש, צריכת דלק משולבת 7.2 ק"מ לליטר.

בטיחות: לא נבחן במבחן הריסוק האירופי, בטיחות אקטיבית מלאה.

זיהום אוויר: קבוצה 15 מ־15.

אחריות: 3 שנים או 100 אלף ק"מ.

מחיר: 434 אלף שקל.

+ אופי, אבזור, יכולת שטח, התנהגות כביש

– נוחות והנדסת אנוש