"מטפלים פה בילדים נורא חולים ומבריאים אותם. זו מלחמה ואנחנו מנצחים"

בזמן שמאות אלפי תלמידים כבר לא נדרשים לבידודים, בבית החולים שיבא פתחו השבוע מחלקת טיפול נמרץ לילדים חולי קורונה | רוב המאושפזים הצעירים סובלים ממחלות רקע שהופכות אותם לשבריריים בפני הנגיף, "כאלה שצריך לשמור בצמר גפן" - ובחלק מהמקרים הרופאים נאבקים איתם על כל נשימה | ביום השלישי לפתיחה נפטר אחד הנערים, אבל פרופ' גדעון פרת, מנהל המחלקה, מתעקש לשמור על אופטימיות: "טייסים עושים על המטוס סימן כשהם מפילים מטוס אחר. אם החדר היה מספיק גדול הייתי עושה סימן על כל ילד שיוצא ממנו"

בהתחלה, מה שהכי תופס אותך, זה הקולות הקטנים.

 

צפצוף מוניטור אחת לדקה או שתיים. אוושת מכשיר ההנשמה מחדר 6. או זזזזזזזזזז כזה שלא נגמר.

 

בתוך הדממה של מחלקת טיפול נמרץ ילדים קורונה, דממה רועמת כזאת, שבכל רגע עלולה להתחלף בהשתוללות מכשירים ובבהלת חירום – כל רחש מקבל משמעות, גדל מעבר לדציבלים שלו וגורם למין דריכות.

 

"אתה שומע?" אני שואל על הזזזזזזזז את האח ואסים מתאני שעובר ליד. "זה רק המזגן", ואסים מרגיע. הוא עצמו כבר לא ממש שם לב לכל רחשי הרקע. אחרי שנמצאים פה זמן, הם כנראה קצת נעלמים מעצמם.

 

ב־13:51, בכל אופן, מגיע החולה הראשון של המחלקה. הוא לא מגיע על הרגליים, בכוחות עצמו, אלא על מיטה ניידת, שמגלגלים שני אחים. אנשי צוות בחליפות תכלת ומסכות מגן, שישה לפחות, מתאספים סביבו וממהרים לחבר אותו אל צינורות ומכשירים ומדדים. זה לא מראה פשוט, ילד בסבך פלסטיק ומתכת.

 

ואחריו, חמש או שש דקות אחר כך, מגיע השני. נער שהמערכת החיסונית שלו פגומה, מה שגורם לאומיקרון שבו נדבק להשתולל ולסכן אותו. הטלטול למחלקה קשה לו. הוא נאנק. בוכה קצת. הלב יוצא אליו. אמא ליד. וגם הצוות. "כל הכבוד", אומרים לו. ו"אלוף". ו"זהו, נגמר".

 

ותכף אחריהם השלישי. אחד שסוחב סיבוכים מאז נולד, כשאל זה מתווסף הנגיף. רק שהילד הזה במיטה כבר מורדם. פניו מוסטות לצד ונינוחות. ובכל זאת הלב יתכווץ. ואולי גם יקווה ליללות כמו של האחרים.

 

וכל אלה, מראה המחלקה המתמלאת וניוד הילדים הסובלים ממחלות רקע קשות שהופכות אותם לשבריריים כל כך בפני הנגיף - ד"ר רעות אומרת שיש פה "כאלה שצריך לשמור בצמר גפן" - יהיו בניגוד לאווירת סוף מחזור "אומיקרון 2022/2021" שבחוץ.

 

כי הנה, בלי "עוף גוזל" ברקע וכל זה, בידודי בתי הספר מאחורינו, ופרופ' ערן סגל, ההוא מהסטטיסטיקות, חוזה נפילות גרפים מול העיניים. ובכללי, יש חצי תחושה שתכף נפסיק להשתעל ונתפנה לבעיות החדשות. יש רעידות אדמה. ויש סופה בשם "אלפיס". ויש BA2, הזן מהתנור. ויש גם מגפת פגסוס, לא עלינו, שחודרת לקנה הבליעה של ניידים חסרי ישע. היום נהוג לתת שמות גם לצרות שלנו.

 

זו תוכנית המגירה

 

רק שבדיוק כשהשגרה כביכול בדלת, פתאום זה. מחלקת טיפול נמרץ לילדים חולי קורונה, שפועלת מהשבוע במרכז הרפואי שיבא תל השומר אחרי שקמה בזריזות לבקשת משרד הבריאות. מה שמלמד, אם שואלים את הדוקטורים שפה, שנכנסנו אל הרגעים היותר קשוחים של הנגיף.

 

"עכשיו צפוי עיקר העומס", ד"ר איתי פסח, מנהל בית החולים ספרא לילדים בשיבא, משרטט עם יד ימין, באוויר של המחלקה, גרף הולך ומטפס – התקרה פה נמוכה לגרף שלו - והופ מתחיל לרדת. "עוד יש לנו את כל החלק שיורד. החולים הקשים מתחילים להצטבר. נתחיל לראות עכשיו אנשים חוזרים לשגרה, אבל בבתי החולים זה התחלת השיא. עוד לא הגענו לשיא. ייקח עוד שבוע־שבועיים. זו הסיבה שאנחנו פותחים את המחלקה הזו לילדים. זו תוכנית מגירה, שמממשים עכשיו".

 

בבוקר זו עוד הייתה מחלקה אחרת. טיפול נמרץ לב לילדים. מחלקה "כחולה". עכשיו זו מחלקה עם עננת קורונה מעליה. "אזור אדום", כמו שמצוין בשלט שעל דלת הכניסה. האמת, שזו כבר לא הכניסה. היא זזה 15 מטר קדימה.

 

 

דברים משתנים פה במהירות.

 

אייל אבני, סגן מנהל מערך התפעול של שיבא, אומר שבשנתיים האחרונות הם הסיעו עשרות מחלקות, משם לפה ובחזרה. ילדים ב', למשל, הפכה מרגילה לקורונה; טיפול נמרץ מבוגרים נהיה קורונה; ושני חדרי לידה; ובמיון הגינקולוגי נבנו מתחמי קורונה; ובאונקולוגית.

 

ד"ר פסח מוסיף שהקורונה הפכה אותם לזמישים, כאלה שמתאימים את עצמם במהירות. "אם היית אומר לפני המגפה שאני אקח אחות מאורתופדיה ואשים בפנימית, או רופא טיפול נמרץ ילדים שיטפל במבוגרים, זה משהו שהיה קשה לתפוס. עכשיו זה מובן מאליו".

 

בכל אופן, נכנסים למחלקה החדשה. קודם מתמרחים באלכוג'ל, ואז חליפת מנתחים כזו שקושרים מקדימה, וכפפות, וכיסוי ראש, ומסכת N95 ואז מסכת מגן שקופה. ומבעד לכל אלה, היקום נראה קצת אחרת. והפרופורציות אחרות. ועל המסכה מצטברים אדים. והמחלקה והצוות וגם המציאות כמו מתוך ערפל.

 

וזה מוזר. כי בעולם שבחוץ האומיקרון מקבל הרבה פחות כבוד מפה. כבוד של אנטיגן מדגם "עץ או פלי" עם שני פסים של "חסינות עדר". ובתורי הבדיקה משתעלים מאות, ואין להם עשירית מיגון ממה שיש פה. יש כאן אפילו אחות או שתיים שמסתובבות עם סרבלי קורונה לבנים, מהמפחידים האלה של תחילת המגפה.

 

בבוקר ד"ר פסח הגיע כדי לראות בעיניים את קצב הקמת המחלקה. משמאלו גילגלו בדיוק מיטת חולה החוצה – פעוט שעבר ניתוח לתיקון מום בלב, ושונע למקום אחר. הוא היה האחרון ממחלקת הלב הקודמת שעזב. תוך כדי, באחד החדרים הצדדיים, ד"ר פסח קלט עם הקצה של העין אחות לבושה סרבל לבן חייזרי של פעם. זה חירפן אותו. וישר נזיפות. "אני לא מוכן", ו"בשום אופן", כל מיני כאלה.

 

תכף, רחוק מהאחיות, הוא יגלה מאיפה להשקפתו זה בא, הסרבלים האלה. "הצוותים בפוסט־טראומה", יאמר. "זה לא רציונלי. אתה רואה שלמרות שהאומיקרון זה כלום וחוזרים לשגרה וכולם נדבקו, הצוות מפחד לא להתלבש עם המסכות חלל של הגל הראשון. זאת אומרת שהם עוד תקועים בגל הראשון. וזה ככה אצל צוותי טיפול נמרץ בכל העולם. כי הם ראו אנשים נעלמים. אנשים שנכנסים בהליכה ומתים.

 

"אנשי הצוות שפה הם אלה שהקימו אצלנו את מחלקת הקורונה הראשונה, ובגל הראשון נשאו בחלק גדול מהנטל. ואתה רואה כמה הקורונה היא שריטה בנשמה שלהם, ותהיה עוד הרבה שנים".

 

יש עוד דרך

 

אתמול מת פה בבית החולים תינוק שסבל ממחלה של חסר חיסוני, וחלה גם בקורונה. הוא היה בן תשעה חודשים. לנפש ולגוף הזעירים שלו זה היה יותר מדי.

 

ד"ר רעות כסיף לרנר הייתה שם, כשהמוניטור הלך והפך פחות מסביר חיים בשבילו. וכשהמדדים המרצדים שעליו ספרו את זמנו אחורה בהדרגה. ובתוך הטרגדיה הזאת הייתה עוד דרמה. לוודא שהאב, תושב חברון, שנסע הביתה לסופ"ש, יספיק להיפרד מהילד.

 

כשיש לה עשר דקות שפויות, אנחנו אצלה במשרד, ד"ר כסיף לרנר מתארת: "מהבוקר ניסיתי לדבר שיחזירו אותו, כי הילד בסוף דרכו, ולא היו אישורים, וכן היו אישורים. וכמה התקשרתי, רק שיספיק לבוא. ואני מסתכלת במוניטור. והדופק יורד ויורד. ואני מתקשרת שוב למרכז של הרשות. אומרים שייקח עוד שעתיים. ותוך כדי הדופק ממשיך לרדת. בילדים דופק מתחת ל־60 זה מצב של החייאה. אז מבינים שזה דקות. והדופק מגיע ל־40 ומשהו. ואז, ממש ברגע האחרון, האבא מגיע. מספיק להיכנס, ולהיפרד. ואני נכנסת איתו, ואז תוך דקות אומרת לו שזה נגמר".

 

היא בת 40, אם לשתי בנות, רופאה מומחית בטיפול נמרץ ילדים, ניסיון מגלי הקורונה הקודמים. בראשון, למשל, הייתה בטיפול נמרץ מבוגרים. "לא ידענו אז כלום", היא נזכרת, "כל חולה שנכנס – תעלומה. כל יומיים התחלפו הפרוטוקולים. ומתו המון. חצי מהחולים. כל אחד שנכנס בדלת, אחד חי, אחד נפטר. חוסר אונים. ואחרי שאתה שומע שצוותים באיטליה ובארה"ב נפלו כמו זבובים, אתה מפחד עליך, על המשפחה שלך.

 

היום אנחנו במקום אחר. אנחנו יודעים במה אנחנו מטפלים. רק שאז לא היה אף ילד בטיפול נמרץ קורונה. עכשיו יש לנו מספר לא קטן של חולים. וכל חולה זה התעסקות. הנשמה. תרופות ללחצי דם. ליינים, צינורות לניקוז של נוזל או צינורות לתרופות. כל פרוצדורה שנכנסים אליה היא מאוד ארוכה".

 

בין לבין, סוף 2021, היה את הגל השני. ד"ר כסיף לרנר נסעה עם משלחת לאיטליה. "זה לא שהצלנו את העולם. אבל הצוותים היו כבר תשושים והורדנו מהם עומס", היא אומר ואז משחזרת משהו שלא תשכח משם: "היה עמוס, לא היה מקום לקבל עוד. ומגיעה מישהי, לא מבוגרת, ששמו לה חמצן, אמרו לה שבי בצד, ומתה. זה הפתיע בעיקר מהמקום של ערך האדם. הם טיפלו יפה בחולים. אבל יש מכסה, יש יכולות, ברגע שעוברים את המכסה, שבי בצד".

 

ואחרי זה תבוא השוואה אלינו. אל עניין המחלקה החדשה שפה. "הופכים עולמות. לוקחים צוותים, מעבירים אותם, סוגרים קירות, מעלים חולים, עושים מהלך לוגיסטי מטורף בשביל שלעוד כמה ילדים יהיה סיכוי. כדי שעוד אחד יוכל ללכת הביתה".

 

לפני שנפרדים, אני מבקש מהד"ר תובנה מעיניים של טיפול נמרץ. זו לא הולכת להיות אופטימית במיוחד. "זאת המחלה הכי מוזרה שנתקלתי בה", היא קובעת, "כי היא מתנהלת בצורה מסוימת, ואז פתאום פוסט־קורונה. ואז אומיקרון שמתנהג אחרת לגמרי. זו מחלה לא צפויה, שלדעתי לא אמרה את המילה האחרונה. אני לא חושבת שסיימנו. אתה רואה מה עשה הגל הנוכחי על אוכלוסייה של 80 אחוז מחוסנים. לא הגיוני. לשמחתנו זו מחלה יותר קלה, אבל בפעם הבאה זה יכול להיות זן יותר קטלני. אנחנו צריכים להיות חזקים, יש לנו עוד דרך".

 

"אמא, יהיה בסדר"

 

נסיה די בטוחה. זמן ממושך צפוי לילד שלה פה, בטיפול נמרץ. חודש, היא מעריכה. קוראים לו אביאל. בן 16. בעיות במערכת החיסונית מאז נולד. הוא שוכב בחדר הסמוך. מחובר לחמצן. מעליו מוניטור.

 

לפני שבוע וחצי חלה בקורונה. "הוא היה בסדר", נסיה מתארת, "אבל אחרי חמישה ימים, כשהיה צריך לצאת מהבידוד, הרגיש קוצר נשימה. נהיה כחול. הלכנו לקופת חולים, ומשם לבית חולים. הוא חלש, אין לו כוח. לא אוכל, קצת שותה. זה כואב לי. הוא אומר, 'אמא יהיה בסדר, אמא אנחנו חזקים'".

 

בגלל המצב שלו, בשנתיים של הקורונה הוא נזהר במיוחד. "בבית ספר שמרו עליו. בבית שמרנו כמה שיכולנו. ובגל הזה הוא נדבק בפעם הראשונה", היא מספרת. "זה מפחיד. צריך להישמר. בעיקר ילדים עם בעיות רפואיות. זה לא משחק".

 

כשמאות אלפי ילדים חיוביים, גם במחלה שנחשבת קלה יחסית, הסטטיסטיקה מכריעה וגדל מספר הנזקקים לטיפול. 141 ילדים עד גיל 18, נכון לרביעי בערב, אושפזו בבתי החולים בישראל. בשיבא, יום לאחר פתיחת מחלקת הטיפול נמרץ קורונה, היו בה כבר שמונה ילדים. למחרת זה ירד לשבעה. אחד המאושפזים, נער, נפטר. רובם הגדול הגיעו בגלל מחלות רקע בשילוב קורונה, אבל לא רק. הייתה שם למשל תינוקת שנפגעה בראשה מנפילה ונמצאה חיובית לקורונה.

 

סביב הילדים, במחלקה, יש במשמרת ארבעה רופאים ורופאות ושמונה אחים ואחיות. האח האחראי הוא נג'אח זייד, 60, מכפר עארה. "זה לא מפחיד", הוא אומר על המשימה שקיבל, "מה שחשוב זה לשמור על הצוות שלך, שיהיו עם מוטיבציה ומורל גבוה".

 

קטן עליו. הוא רגיל להיות מוקף בצוות רפואה. יש לו שישה ילדים. אשתו היא מנהלת אדמיניסטרטיבית במרפאה של הכללית, הבכורה שלו היא פסיכולוגית קלינית ברמב"ם, הבן מתמחה ברפואת ילדים בפוריה, ועוד שלושה בנים לומדים רפואה בהונגריה וברומניה. "זה בא מהם, רצון שלהם, לא אמא יהודייה, אמא ערבייה", הוא מבהיר. "וכולם ילדים טובים שאוהבים לתרום".

 

בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, הוא מגלה, מדברים לא מעט על ענייני רפואה. יצא למשל שמישהו העלה תמונה של מבחנה עם בדיקת דם חריגה. בדיוק כמו אצל שאר המשפחות. אבל בעיקר, הוא אומר, "הילדים מצלמים אוכל ומעלים להראות לאמא מה הם אוכלים, כמו הפולנים".

 

 

אבולוציה של רופאים

 

בחזרה לד"ר פסח.

 

קודם הוא דיבר על פוסט־טראומה. אבל מתברר שגם למנהל תסמינים מהגל הראשון. לא כאלה שמתבטאים בסרבלים לבנים, אלא יותר בחרטות ובחיבוטי נפש.

 

הנה סיפור שהוא סוחב מאז. על יולדת בטיפול נמרץ. הוא מתאר אותו בצער. איך נמצאה חיובית לקורונה. ואיך התינוק שלה, שרק נולד, הופרד ממנה לעשרה ימים בערך. ואיזו תחושה עוצמתית השאיר אצלו המפגש ביניהם, כשסוף־סוף הותר להם.

 

"אני לא מסוגל להעלות בדעתי שאני, בתור רופא ילדים, הסכמתי שהדבר הזה יהיה. להפריד אמא מהילד שלה? בהסתכלות שנתיים אחורה, אפשר היה להגן על הילד, האמא, למצוא דרך. האסימון הזה שנפל לנו היה משהו ששינה את כל ההתייחסות שלנו. גם אם למישהו יש קורונה, או בעיה אחרת, יש יסודות בסיסיים בהתנהגות אנושית שאתה לא יכול לוותר עליהם. אתה לא יכול לתת לבן אדם למות לבד כי יש קורונה. אתה לא יכול".

 

מאבולוציה של מחלה, עוברים לאבולוציה של רופאים. הקורונה הוציאה רבים מהם לאור. כמה שמה על מסלול התנגשות עם חלק מהציבור. כמה הפכה לכוכבים. כמה, גם וגם. יש אחד, למשל, שהיה ב"זמר במסכה", אחרת ב"רוקדים עם כוכבים". ויש את ד"ר פסח שמוביל קמפיין לחיסונים מטעם משרד הבריאות. "אותי לא תתפוס בריאליטי. זו לא המוטיבציה הבסיסית שממנה אני בא לעשות את הדברים", הוא מבהיר.

 

המגפה הפכה רופאים לגיבורים, אני שואל. "צוותי הבריאות תמיד היו גיבורים", הוא משיב, "מישהו ידע לפני המגפה שיש תפקיד של ממונה על בריאות הציבור במשרד הבריאות? וכמה משרד הבריאות באמת מהותי בשמירה על הבריאות שלנו? אני משוכנע שבאותו האופן באיזשהו משרד ממשלתי יש בן אדם שאחראי על התמודדות עם רעידות אדמה. אף אחד לא יודע שהוא קיים, אלא אם פתאום יקרה משהו. עידית מטות הייתה עידית מטות לפני המגפה. ואותו דבר שרון אלרעי פרייס. אף אחד, בטח לא אני, עשה עשרות שנות קריירה כדי שיום אחד תהיה מגפה והוא יזכה באיזו פינה באיזו תוכנית טלוויזיה.

 

"זה לא המקום הטבעי שלי כרופא להיות בחזית הציבורית. הופכים אותנו לפוליטיקאים, לפחות בהסתכלות של הציבור. אם תראה את הטוקבקים והווטסאפים והאמירות לכיוון שלי בכל מיני מקומות בעקבות הקמפיין לחיסון, תבין שמייחסים לך כוונות שונות מאלה שאיתן אתה בא. כתבו לי שאשרף בגיהינום כי אני מזיק לציבור בשביל כסף. כמובן שלא שילמו לי שקל. כתבו שאני מסכן או מנצל את הילדים לתועלתי האישית. שכל מה שמניע אותי זה הפרסום שלי ושל העמיתים שלי, כי מקבלים כסף מפייזר.

 

"אני לא אדם של משרד הבריאות. אני לא קשור לאף פוליטיקאי. אני לא ניזון מאיזה יועץ. אני בסוף רופא טיפול נמרץ ילדים, שעושה את מה שעושה, שלילדים של כולם יהיה יותר טוב, ולא כולם מאמינים לך.

 

"עברנו שנתיים מאוד מורכבות. אני מקווה שאנחנו בסופה של התקופה. יהיה לנו שיקום משמעותי לעשות אחר כך. שיקום ביחסים בין מערכת הבריאות לציבור, וגם בתוך מערכת הבריאות".

 

אני שואל מה לדעתו יחשוב על הימים האלה כשיהיה נגיד בן 90, ויסתכל לאחור. "זה קצת דומה לאירועים היסטוריים מכוננים אחרים בעבר, מלחמה גדולה, שבעקבותיהם האנושות מקבלת טלטול. טלטול של יסודות כלכליים, מערכות, קשרים בין־אישיים. הרי המגפה שינתה את איך שמתקשרים אחד עם השני. ואיך לומדים בבית ספר. ואיך מבלים. יש פה הזדמנות לבחינה מחודשת של ערכי היסוד, בין אדם לאדם. זו אבולוציה. אתה לא משפיע על אבולוציה. היא קורית. כמו הווירוסים במגפה".

 

חיילים שחזרו מקרב

 

יש רגעים שממשיכים אחרי שנגמרו.

 

אחד כזה קורה עכשיו, ליד המעלית. פרופ' גדעון פרת, מישהו שקם השבוע וגילה שיש לו עוד מחלקה על הראש, מגלגל עכשיו מיטה עם ילד. לוחץ על הכפתור. מחכה.

 

הוא בן 68, עשרה נכדים, מאז 1977 בטיפול נמרץ. התחיל כאח, ותוך כדי למד רפואה. 44 שנה זה מספיק זמן כדי לראות הכל. ובטיפול נמרץ ילדים רואים הכל. הסיפורים הכואבים ביותר שהיקום הנכבד שלנו בורא. ובכל זאת, לפרופ' הזה עם הפנים העגולות יש חיוך קבוע. כזה שאפשר לזהות גם מתוך מסכות המגן.

 

לוקח איזה דקה וחצי עד שהמעלית באה. הנשמה יוצאת ממנה. לילד במיטה יש קורונה. ואז, כשהיא סוף־סוף מגיעה, רגע לפני שהם נבלעים בתוכה, הפרופ' מרים יד, ככה בהחלטיות, ומסמן וי. כאילו היה חייל שחזר מקרב. כאילו גם הבוקר לא פגש ילדים שקרועים בין מוות לחיים. כאילו אין בעבודה שלו יותר מדי רגעים שבהם לא מועילים כל המאמצים. ואחר כך, כשאשאל על היד שהונפה, הוא יאמר, "אנחנו מנצחים". וזה יהיה משהו שזקוק להסברים.

 

"אנחנו מטפלים בילדים נורא חולים ומבריאים אותם", יאמר, "וזה אומר ששמרנו לא רק עליהם, אלא גם על המשפחה שלהם, ונתנו להם חיים. זו מלחמה. זה לא הטיפול השגרתי. ואנחנו מנצחים במלחמה הזאת. חד־משמעית. מגיעים ילדים נורא־נורא חולים עם קורונה. יותר חולים הרבה פעמים מהילדים שהגיעו לפני הקורונה. ואנחנו מצליחים לרפא אותם. לא את כולם. אנחנו נלחמים על כל ילד עד שהלב שלו מפסיק. וכל ילד שיוצא מפה זה ניצחון. הטייסים עושים על המטוס סימן כשהם מפילים מטוס אחר. אם החדר היה מספיק גדול הייתי עושה סימן על כל ילד שיוצא ממנו".

 

ואז, כשתהיה שתיקה, אשאל על החיוך. זה שנשאר למרות כל מה שעד היום ראה. והפרופ' יצביע על הקדשה של ילד. מהסוג שיש אצל הרבה רופאים. תהיה שם, בקטן, תמונה שלו. שוכב, מוקף צינורות ומכשירים. וליד, שוב הוא, הפעם על הרגליים, שערו הבלונדיני פזור, מלא חיים.

 

ואחרי זה לא יהיה צורך במילים.