משבר אולמי

הקורונה משאירה את הצופים בבית. הכסף הגדול זורם לנטפליקס. וגם הבמאים כבר מעדיפים את המסך הקטן. כשאפילו הסרטים המובילים לאוסקר מסתפקים בהקרנות בודדות, בעולם מנסים להבין איך להציל את אולמות הקולנוע מסוף רע. ובישראל? למרות שורת כישלונות קופתיים, כאן מתעקשים שהתעשייה המקומית במצב מצוין, בערך. רק תתרגלו לראות פחות סרטים

"בקרוב יהיו רק 40 סרטים בשנה באולמות: סרטי פרנצ'ייז, המשכונים ואנימציה. הסרטים שיגיעו לקולנוע יהיו רק 'סרטי אירוע' והם יהיו מיועדים לקהל צעיר". הדובר: בן אפלק. מעבר למעמדו כיפיוף נצחי ובעייתי שחזר לסיבוב רומנטי נוסף עם ג'יי לו, כדאי לזכור שאפלק הוא גם במאי, מפיק ותסריטאי זוכה אוסקר שכדאי להקשיב לתחזית שלו. "היום מותחן כמו 'ארגו' - שעשיתי רק לפני כמה שנים - היה נעשה רק כמיני־סדרה".

 

האם התחזיות הקודרות צודקות? שנתיים למגפה שסגרה את האולמות ואז הכניסה שורת הגבלות ואזהרות לגבי צפייה משותפת, האם הקהל הישראלי חזר? האם הוא אי פעם יחזור או שהסטרימינג וההרגלים החדשים ישנו גם את הקולנוע בישראל?

 

קברניטי תעשיית הקולנוע בארץ לא נוהגים לשתף נתונים על מספרי הכרטיסים הנמכרים בכל סרט. אבל ניתן לראות מגמה: רף 100 אלף הצופים נחשב לקו הגבול שמבדיל בין להיט ללא להיט בארץ. ושורה ארוכה של סרטים ישראליים לא הגיעו לרף הזה השנה; 'עוד סיפור אחד' של גורי אלפי, 'אחד בלב' של טליה לביא. וכמה עשו בישראל סרטים זרים מדוברים כמו 'סיפור הפרברים', 'האב' או 'ארץ נוודים' זוכה האוסקר, שבחלקם צפיתי באולמות די ריקים? כמה עשה 'צעקה 5' שאותו ראיתי בהקרנה מסחרית במוצ"ש שעבר עם חמישה בני נוער קולניים ועוד כ־250 כיסאות ריקים? זאת לא נדע.

 

"כן, הקהל המבוגר חושש יותר. 'שלישי בשלייקס' ירד ב־50 אחוז! בשבועות האחרונים של האומיקרון אולי ב־70 אחוז", מספר משה אדרי, בעלי 'סינמה סיטי' וחברת ההפצה 'יונייטד קינג' ומי שנחשב לרוב כאיש החזק של הקולנוע הישראלי, ומדבר על הכרטיסים המסובסדים לצופים מבוגרים בימי שלישי, יוזמה של השר המנוח אורי אורבך שממשיכה בחסות המשרד לשוויון חברתי. מעבר לנקודה הזאת, אדרי מתעקש שהקולנוע בישראל נמצא דווקא במצב מצוין, ועל כך בהמשך.

 

"לפני האומיקרון התחלנו לראות את החזרה של הקהל לאולמות, גם המבוגר", אומר גורם בכיר בעולם ההפצה. "ואז זה נחת עלינו. השבועות האחרונים לא פשוטים. אבל אם נירגע קצת מכל הגלים, נחזור למספרים טובים. אולי לא מיד למספרים של 2019, אבל נתקרב לשם. בכל מקרה", מוסיף הגורם שמתמחה בהפצת סרטים זרים ועצמאיים שמיועדים לקהל בוגר, "אני קונה את אותה כמות סרטים ולא מוריד הילוך".

 

נחזור שנייה לאפלק. הוא מדבר מתוך הטראומה הפרטית שלו, הכישלון המהדהד של הסרט שכתב והפיק ובו כיכב עם חברו מאט דיימון - סרט ימי הביניים 'הדו־קרב האחרון', שלמרות ביקורות טובות לא הביא קהל ובארה"ב גרף עשירית מתקציב 100 מיליון הדולר שלו. והוא לא לבד: עוד שורה של סרטים יקרים למבוגרים ('סיפור הפרברים', 'סמטת הסיוטים') נדרסו בקופות על ידי 'ספיידרמן' שכבר חצה את רף 1.5 מיליארד הדולר.

 

אפשר לומר שאפלק ממורמר, אבל קשה לסתור את המסקנה: רוב הסרטים שמיועדים לקהל מבוגר, מעל גיל 30, מתקשים להחזיר את ההשקעה בתקציבים גדולים (למעט 'חולית ו'בית גוצ'י'). הקהל הזה מהסס לחזור לאולמות.

 

הוליווד למדה את הלקח: לא צריך לשלוח כל דבר לקולנוע. כבר היום, סרטים מובילים במרוץ לאוסקר ('כוחו של הכלב' ו'הטרגדיה של מקבת') עולים להקרנות בודדות בקולנוע, גם בישראל, ואז ישר לנטפליקס או לאפל טי־וי. דיסני מייעדת חלק גדול מתכניה - בהם סרטי 'פיקסאר' כמו 'לוקה' - ישירות ל'דיסני פלוס' (שיעלה בארץ בקיץ). האם גם סרטי פיקסאר עכשיו בישראל יהיו רק עניין ביתי? ואיפה זה ישאיר ענקיות כמו 'יס פלאנט' ו'סינמה סיטי'?

 

 

× × ×

 

ועדיין, אדרי מתעקש שהשורה התחתונה לגבי הקולנוע בישראל מצוינת. כלומר, בניכוי הדבר הקטן שקרוי אומיקרון. "פתחנו ביוני ועד סוף 2021 מכרנו כמעט תשעה מיליון כרטיסים. בתקופה המקבילה לפני הקורונה - יוני־דצמבר 2019 - מכרנו 11 מיליון. אז בלי האומיקרון היינו עושים יותר ממה שעשינו לפני שנתיים, וגם עם האומיקרון הייתה בסך הכל ירידה של פחות מ־20 אחוז. כשהתחילו הדיבורים והפאניקות, מראש הממשלה ומטה, זה מה שהרג אותנו. למרות שיש שני מחקרים מבריטניה שמראים שבבתי קולנוע לא נדבקים בכלל".

 

אז אתה לא מסכים עם האמירה שבתי הקולנוע ריקים וכולם בנטפליקס?

 

"לא, מה פתאום, חזרנו ובגדול. במיוחד הקולנוע הישראלי".

 

לאדרי יש גביע זהב אחד שהוא מנופף בו: 'לשחרר את שולי'. הסרט התמקם במקום הרביעי ברשימת הסרטים הישראלים הנצפים בכל הזמנים, עם 1.1 מיליון צופים - שיא שלא נשבר כבר 40 שנה, כשרק 'קזבלן', 'אסקימו לימון' ו'סאלח שבתי' מביטים בו מלמעלה. אדרי מפרגן גם לשורת סרטים אחרים שלו שהצליחו - בהם 'זרים מושלמים' של ליאור אשכנזי שחצה את קו 200 אלף הצופים, 'תמונת הניצחון' של אבי נשר שעלה לפני כחודש ובשיא האומיקרון הביא 150 אלף צופים, סרטי נוער כמו 'הרפסודה' ו'פול ספיד' שיחד עשו לדבריו 150 אלף צופים, וכן לתופעה ששמה 'ספיידרמן' (שלא הוא מפיץ אבל כמובן מקרין גם בסינמה סיטי) שכבר מתקרב ל־700 אלף צופים.

 

אדרי מתנגד לכאורה לדבריו של אפלק, ובכל זאת מסכים איתו לגבי דבר אחד, בשורה מרעישה ליוצרים בישראל: "כן, מפיקים יותר מדי סרטים לקולנוע כיום. גם בקולנוע הישראלי. מפיקים כל שנה בארץ 30־35 סרטים", אומר אדרי, ומתכוון לכל הסרטים שבהם מושקע כסף רשמי מהקרנות - קרי מהמדינה. "צריך להשקיע ב־15־20 סרטים גג. וצריך למצוא סרטים שהקהל יבוא אליהם. הקרנות צריכות להבין שהעולם השתנה, שאי־אפשר לשים כסף על סרטים שמופיעים מול אולם ריק".

 

רגע, אתה עצמך משקיע כסף פרטי בחלק גדול מהסרטים הישראליים שמפיצה 'יונייטד קינג'. אתה המפיק הפרטי הכי עסוק בארץ. מעכשיו תשקיע בפחות?

 

"כן, אני משקיע כיום בכ־10־15 סרטים בשנה. אני רוצה להשקיע בחמישה־שמונה סרטים בשנה לקולנוע, ושיהיו טובים. מה שבטוח הוא שלא צריכים להוציא 30 סרטים ישראליים לקולנוע בשנה. אחר כך ההפצה מתקשה למצוא להם קהל ולשבץ אותם". אדרי מתכוון, בלי לנקוב בשמם כמובן, לסרטים כמו 'קולות רקע' שמחכה להפצה מ־2019, והדרמה המקסימה 'הנה אנחנו' של ניר ברגמן שהיה מזוכי האופיר המרכזים ב־2020 ועוד לא יצא, ואפילו הזוכה הטרי 'ויהי בוקר' של ערן קולירין שהפצתו התעכבה בגלל האומיקרון. השניים האחרונים אמורים, לפי המפיצים שלהם, לעלות סוף־סוף לאקרנים בחודש וחצי הקרוב.

 

מה עם סרטים אמנותיים, כמו 'מילים נרדפות' ו'הברך' של נדב לפיד?

 

"את 'הברך' אני רק הפצתי", אומר אדרי, ולא מוסיף לגביו. "הקולנוע צריך להביא קהל. סרטים שעובדים הם סרטים שצריכים להביא אנשים מפה לאוזן".

 

אתה בעצם אומר לחצי מהיוצרים שחלמו לביים סרטים 'לכו לטלוויזיה'.

 

"וזה בסדר, הרבה מהתעשייה שלנו מוצאת את מקומה בטלוויזיה. לא כולם חייבים לעשות הכל".

 

אחד השחקנים שמשחק על כל המגרש הוא ליאור אשכנזי, שסרטו הראשון כבמאי, העיבוד לסרט האיטלקי 'זרים מושלמים', ניצב בסגנות ל'שולי' כלהיט הקופתי שמצליח להביא צופים לאולמות, והפעם בעיקר מבוגרים. "אתה יודע כמה פעמים אמרו לי לגבי סרט כלשהו 'זה מתאים יותר לטלוויזיה'?" מספר אשכנזי. "הנה, עכשיו חזרתי מלונדון מצילומי הסרט 'גולדה' עם הלן מירן, שמביים גיא נתיב. וכל מי שאני מספר לו על זה חושב שאני מדבר על 'מיני־סדרה'. 'לא, לא, זה סרט לקולנוע', אני אומר להם (צוחק). זה הפך לנדיר".

 

למה בעצם?

 

"כנראה היום הכסף הגדול נמצא בטלוויזיה, וסרט הוא הימור. אתה לא רואה ממנו כסף. תוסיף לזה את הקורונה. אנשים חוששים. תראה נניח את ספילברג. אני מת עליו, גדלתי עליו ולא יצאתי עוד לראות את 'סיפור הפרברים'. אנשים מגיל מסוים חושבים פעמיים אם ללכת".

 

את המעבר לטלוויזיה חווה אשכנזי גם בפרויקטים בהשתתפותו. "'שעת נעילה' החל כפיצ'ר אבל בשלב מסוים העבירו אותו לטלוויזיה. רוב היוצרים והכותבים החזקים שאני מכיר עברו לטלוויזיה. אם פעם חלומו של כל יוצר היה לעשות סרט, עכשיו החלום של כולם הוא סדרת טלוויזיה. וזו מגמה שמתרחבת, בגלל 'נטפליקס' ו'פאודה' ו'אפל טי־וי'. אני באתי לא מזמן עם רעיון לסרט לגוף הפקה מסוים, ואמרו לי כמעט כולם, 'למה סרט? בוא נעשה מזה סדרה'. אבל אני רוצה את זה כסרט".

 

יוצר נוסף שחווה את המהפכה הזאת בעשור האחרון, הוא הבמאי אהרון קשלס. היוצר והמבקר לשעבר שביים לפני כמעט עשור שני סרטי אימה עם נבות פפושדו ('כלבת' ו'מי מפחד מהזאב הרע') וזכה לשבחים מטרנטינו, חוזר למסך הקטן. סרטו האמריקאי הראשון 'דרומית לגן עדן', מותחן פשע מבריק עם ג'ייסון סודייקיס ('טד לאסו'), עולה כאן בשירותי ה־VOD אחרי סבב קצר בסינמטקים - וזה לא שונה ממה שקרה לסרט בארה"ב: הוא עלה לעשרות אולמות בודדים לשבועות ספורים, ובמקביל עבר לשירותי הסטרימינג, והנה השבוע התברג בצמרת הסרטים הנצפים בקטגוריית הסרטים העצמאיים באייטיונז וגם חורך את מצעדי ההזמנות באמזון בבריטניה.

 

"היו רגעים תוך כדי עשייה והפצה שהרגשתי שאני האחרון שסוגר את האור", אומר קשלס, ומכוון לעולם הקולנוע העצמאי האיכותי. "זה לא שאין יותר קולנוע עצמאי, הוא פשוט יהיה כמעט כולו בטלוויזיה. אני עשיתי סרט בתקציב זעיר, שלושה מיליון דולר, וגם זה היה אפשרי רק כי הבאתי כוכב בסדר הגודל הזה. העניין הוא שבחמש השנים שלקח לנו להרים את הסרט התעשייה השתנתה - והיום גם זה לא היה אפשרי וגם את זה לא היו מממנים. הקורונה האיצה תהליכים, זה ברור, אבל הכיוון ברור זה עשור. המודל של טרנטינו או האחים כהן - במאים עצמאים שעושים עוד סרט ועוד סרט ואט־אט יותר אנשים מכירים אותם - נגמר. באולמות יש רק 'ספיידרמן'".

 

 

× × ×

 

אבל פה לא הוליווד, וכאן לא מפיקים את 'ספיידרמן'. ולכן לצד כל הסיבות לפסימיות, חשוב גם לזכור את ההבדלים בין ישראל הקטנה לעולם המערבי ובמיוחד לארה"ב שמאפשרים לבעלי האולמות ולמפיצים כאן להמשיך להפגין חזית אופטימית. בראש ובראשונה, בישראל שני בעלי רשתות האולמות הגדולים בישראל, משה אדרי ('סינמה סיטי') ומוקי גרידינגר ('יס פלאנט' ו'רב חן'), מחזיקים גם בחברות ההפצה הגדולות של הסרטים, ובמקרה של אדרי הוא גם המפיק של נתח נכבד מהסרטים הישראליים. הדבר גם נכון לרשת הקטנה יותר 'לב' שהיא גם קונה ומפיצה של סרטים, גם ישראליים. המשמעות: בניגוד לארה"ב, שם לספקי התוכן הגדולים אין אינטרס להחזיק את האולמות בחיים, והם רק עובדים בשנים האחרונות על שירותי הסטרימינג שלהם, כאן המצב הפוך.

 

תוסיפו לזה את העובדה שאת הקולנוע הישראלי מפיקות קרנות ציבוריות שאצלן הרווח הכספי הוא שיקול מאוד משני בשאלה אם להפיק סרט - וזה כמובן ויכוח אחר - וקיבלתם סיבה מדוע הפקות ישראליות ימשיכו לצאת לדרך, גם אם יוצגו מול אולמות ריקים במשך שבוע או יעלו לקולנוע שנתיים אחרי שיהיו מועמדים לאופיר. עולם כמנהגו נוהג.

 

השאלה, בכל הנוגע לסרטים אמריקאיים גדולים שמגיעים לכאן, היא אם בעלי האולמות יצליחו לעמוד במבול שירותי הסטרימינג שבדרך - 'דיסני פלוס' ו־HBOmax - ואם חברות־האם יאפשרו את השקת הסרטים בקולנוע בארץ, כפי שקורה כעת עם סרטי 'פיקסאר' נניח שנזרקים בארה"ב ל'דיסני פלוס'.

 

אדרי לא מתרגש לדבריו מהתחרות עם נטפליקס ושות'. מבחינתו זו בסך הכל עוד תפנית בעלילה בתעשייה משתנה. "בתקופה שלפני הקורונה מכרנו בערך 20 מיליון כרטיסים בשנה לקולנוע. אבל בשנות ה־60 וה־70 מכרו 60 מיליון כרטיסים בשנה, במדינה הרבה יותר קטנה, כי לא הייתה טלוויזיה. אז מה? זו הייתה מדינה אחרת וכמובן חוויית צפייה אחרת. אני משקיע עכשיו 10-8 מיליון שקל בשיפוצי סינמה סיטי. אתה חושב שהייתי עושה את זה אם הייתי חושב שאנשים לא יבואו? בסוף, אין חוויה כמו קולנוע. אני רואה את זה בקומדיות, למשל ב'שולי'. הקהל בא, יושב, צוחק, ונופל על התחת מהבדיחות! איפה יהיה לך את זה בבית?"

 

אה, וזה כמובן מספק לו פרומו ל'שולי 2' שנמצא בהליכי כתיבה והפקה ראשונים. "אנחנו מתלבטים איפה לעשות אותו: יפן, דובאי, מרוקו, או רוסיה? מה אתה אומר, אולי נשאל את הקהל?"