בשנים האחרונות נועם אימבר (בתמונה) מתברג אט־אט למשבצת רגישה ואיכותית בתעשייה המקומית. יום אחד אולי יהיה אדם דרייבר. זה התחיל באודישן כמעט מקרי בבימת הנוער בכפר־סבא ל'מעבר להרים ולגבעות' של ערן קולירין, שהוביל אותו לקאן וגרף שבחים. ואז הגיע התפקיד הנוכחי ב'הנה אנחנו' של ניר ברגמן, שהעניק לו כבר בגיל 21 את פרס האופיר לשחקן המשנה. רגע אחרי האופיר הגיע גם תפקיד ב'המפקדת' בתור יוגב, הידיד השבוז של אלונה סער.
'הנה אנחנו', שהיה כבר מוכן לפני שנתיים, התקבל לפסטיבל קאן (שהתבטל) בשיא הגל הראשון של הקורונה ויוצא עכשיו סוף־סוף, הוא אחד הסרטים הישראליים היפים והרגישים של התקופה. סרט על אב (שי אביבי) שמגדל את אורי, בנו המתבגר שנמצא על הרצף האוטיסטי ויוצא איתו למסע בריחה ברחבי הארץ כשהוא מבין שזהו, נגמר הזמן, יש צו שדורש שאורי ישוכן בהוסטל. מסע ישראלי בארץ קטנטנה, כולל עצירה מתבקשת בקצה, אילת, ואחורה פנה כשמבינים שאין יותר לאן לברוח.
ניר ברגמן ('כנפיים שבורות') - המשורר האולטימטיבי של דרמות ישראליות משפחתיות נוגות - ביים. דנה אידיסיס ('על הספקטרום') כתבה, וכמו בסדרה שיצרה שאבה את ההשראה מהיחסים בין אביה לאחיה גיא שנמצא על הספקטרום. כולם זכו באופיר בסוף (אימבר וגם אביבי, אידיסיס וגם ברגמן), אבל נועם מבהיר שלא פגש את גיא וגם לא רצה חלילה לחקות אותו או לספר את הסיפור שלה.
ההכנה כללה אינספור ביקורים שלו ושל ברגמן בהוסטלים, שם נועם התחבר לחוויות ילדות שלו מההוסטל לשיקום אוטיסטים שבו אביו שימש מנהל תעסוקה. "לא הסבירו לי מה זה. באתי עם אבא לעבודה וחוויתי את האוטיזם בצורה טבעית, בגלל שזה היה בגיל צעיר, זה היה חלק מהחיים מבחינתי. לא הייתי מפוחד. אז כן, קורה שלפעמים אתה עד להתפרצויות אלימות, או אנשים מתפשטים. אבל אתה מבין מהר מאוד שזה חלק קטן של העניין. פעם כשהגעתי לשם החזקתי שקית ממתקים ומישהי באה אליי בצעדי רדיפה וחטפה לי את השקית מהיד. הייתי בשוק. התבאסתי בגלל הממתקים. ואז אבא שלי בא ואמר, 'כן, זה בסדר, קורה'".
הם גם פגשו אם ובן ספציפיים, שהיחסים ביניהם מזכירים מאוד את היחסים בין שי ונועם בסרט. אימבר מעדיף לא לחשוף אותם. "אני רק אספר שכמו שיש סצנת בריכה בסרט, הלכנו לשחות ביחד, והיה מושלם. לחוות את החוויה הזו של לצאת ולהיכנס למים כמו ילד".
הוא הבין שאתה שחקן? הבין מה אתה עושה?
"אני לא בטוח. אני לא חושב שאני יכול לענות בשמו".
הוא ראה את הסרט?
"אני לא חושב. אמא שלו ראתה ומאוד התרגשה".
אימבר גם המשיך לעבוד כמדריך בהוסטלים בעצמו במשך שנה אחרי, דואג לחניכים, ממשיך את המורשת המשפחתית.
סביב שיח הזהויות מדברים היום הרבה על התפיסה שלפיה רק שחורים יגלמו שחורים, ורק שחקנים מהקהילה הלהט"בית יגלמו להט"בים. לא היה לך חשש לשחק אוטיסט כשאתה לא כזה?
"ברור שזו אחריות עצומה. וכן, היה פחד. בהקרנה הראשונה נורא חששתי, חשבתי שיחשבו שאני מזויף והתגובות בסוף היו הפוכות. יכול להיות באמת שנכון להביא מישהו על הספקטרום שיגלם מישהו על הספקטרום. אבל מבחינתי, הסיפור פשוט: קיבלתי דמות שממש ריגשה אותי, שממש רציתי לחקור. זה אתגר וצללתי אליו".
אולי גם אתה מרגיש שיש בך משהו קצת על הספקטרום.
"אני רוצה להגיד שכולנו קצת על הספקטרום, אבל גם לא להיות חסר אחריות. אז התשובה היא לא, גם אם ברור שיש בי הרבה מאורי".
את עולמו של אורי מתאר נועם ככזה שנשען על מבטים, ומנגד חוסר היכולת לתקשר. הוא מסביר כמה טבעי היה עבורו הקשר עם שי אביבי שמגלם את אבא שלו. "כשנפגשתי עם שי לחזרות הייתה ישר תחושה של בית. זה עניין כמעט של ריח. ריח גוף, ואני מתכוון באופן הכי לא מגעיל שיש. גם לדמות של אורי יש עניין עם ריח. והריח של שי הפך לבית בשבילי. לא היה צריך שנשב בבית קפה כדי לדבר על התפקיד, לא היה צריך ליצור כימיה. היא הייתה שם. האמנתי לאהבה שלו".
והיו גם רגעים קשים יותר. "הייתה סצנה שצילמנו בים, שהבנתי לפתע כמה כאב יש באורי, וכמה קשה לו לבטא אותו. זה כאב כל כך לא מעובד, הוא בצבעים ובצורות, לא במילים כמו אצלי. הרגשתי את זה ובכיתי ממש. הלכתי לים לבכות לא מעט".
היו עוד רגעים שהדמעות זלגו. "ביום האחרון של הצילומים, כשהכל נגמר, כולם פתחו בירות על הסט. ואני ישבתי ובכיתי איזה שעה".
אנשים שמו לב?
"איך לא", הוא צוחק. "לא היה אפשר לפספס. בכי גדול כזה. וואי, אני יוצא ממש בכיין, אה?"
זה נהדר, בכי משחרר.
"זוכר שבצבא אמרתי למפקד בטירונות: 'גבר זה מי שלא מנסה להיות גבר'. זו מלחמה לשמור על הגבול של עצמך, להסכים לעצמך להיות הגבר שאתה".