"המתנדבת שענתה לטלפון שלי והקשיבה לי אחרי שעברתי תקיפה מינית מאדם שאני מכירה, הייתה קרש ההצלה שלי. אבל המעורבות האישית שלי באיגוד הגיעה דווקא מהוריי, שני מתנדבים סדרתיים. בהתחלה לא רציתי להיכנס לאזורים האלה, אבל הרגשתי שאני חייבת ונפגשתי עם המנכ"לית אורית סוליציאנו ומנהלת קשרי הקהילה טניה גלבוע, כי מרכז הסיוע הציל את החיים שלי בגיל 17. לא פחות. רק אחרי שלושה חודשים היה לי אז אומץ להתקשר".
ובמשך אותם חודשים?
"בעיקר ניסיתי להבין איך אני קמה בבוקר ולמה לקום בבוקר אחרי דבר כזה".
הכתבה המלאה בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"