לפני שש שנים נהרגה רחל, אמו של אלון בר־אוריין, בתאונה דרכים והותירה משפחה כואבת ומתגעגעת. אלון הבין עד כמה החיים שבריריים וקצרים, ולאט־לאט החל לשים לב שנפשו מבקשת שינוי. לפני כשנה, בגיל 52, הוא קם ועזב את עבודתו התובענית והקשוחה כקצין בילוש במשטרת נצרת, ומזה עשרה חודשים הוא איש אדמה. איש ששמח לקום בבוקר אל עשרות (!) סוגי הפלפלים החריפים והאקזוטיים שהוא מטפח בחממות שלו שבבית לחם הגלילית. "כבר לא רציתי שיקפיצו אותי בכל אירוע ירי, לרוץ לשטח ולהשאיר ליד שולחן השבת את המשפחה, או את הבן החייל שחזר הביתה. רציתי את הזמן שלי עם האישה והילדים, רציתי שקט פנימי, שעבודת האדמה נותנת לי", הוא אומר. "לקחתי את כל התחביבים שלי והכנסתי לעבודה עם הפלפלים. המטרה שלי היא לקום בבוקר וליהנות מכל רגע".
ב"בית הפלפל" שבבית לחם הגלילית, שבה נולד, הוא מגדל את החריפים־חריפים האלה, אבל כמי שיודע שאת קולקציית החריפים המשוגעת שלו עדיף לפגוש אחרי שהחך והבטן מרופדים בשכבה עבה של בצק חם ומנחם, הוא לוקח אותנו לסיבוב בין מקומות שכדאי להגיע אליהם באזור, ומתחילים ב"פונדק הג'חנון".
ג'חנון ומרק תימני
כבר 29 שנים שיואב ולביאה ילין, בעלי הפונדק שבבית לחם הגלילית, מגלגלים ג'חנון במתחם היפה שכולל גם שבעה צימרים. גאוות המקום היא כמובן על הג'חנון ועל שאר הבצקים הטעימים מהמטבח התימני, שאותם מכינה לביאה לפי מתכונים משפחתיים, "ואני מכין את המרק התימני ואת הפלאפל", מתגאה יואב.
המקום רחב הידיים מושך מטיילים שמגיעים להתענג על פריחת החורף גם בסתם יום של חול, והם מתיישבים סביב השולחנות שמתמלאים בחביתות ובשקשוקה, בג'חנון ובמלאווח, בסלטים שנחתכים על המקום, לצד גבינות, לחמים ועוד. בצהריים יש גם, חוץ ממרק תימני, לסיס – החמין התימני הצמחוני והמתקתק, וגם מנות כמו שניצל, קציצות, נקניקיות, קוסקוס ועוד. נעים לשבת בחצר המבנה הטמפלרי היפה, ליהנות מעצי הפרי, משמש החורף ומהשקט. כדאי גם להסתובב בשטח של הפונדק. "זה אחד המקומות המקסימים בסביבה, אוכל טעים, בירה טובה וקרה, אנשים כיפיים, נעים לי כאן", אלון אומר בפשטות.
• פונדק הג'חנון מול היער, בית לחם הגלילית, ב'־ה' 9:00־14:00, שישי עד 16:00, שבת עד אחרון האורחים, 04-9832095.
תות שדה וברוקולי
"את הפלפלים אני לומד תוך כדי תנועה", אומר אלון. "אין בארץ מספיק ידע בגידול פלפלים חריפים אקזוטיים. יש חריף מנטה ויש סצ'ואני, יש חריף שמרגישים אותו באף, ויש חריף שמרדים את הלשון, או חריף שמתפתח באופן מושהה. לתת לאדם לטעום סוג של חריף שהוא לא מכיר, זה כמו נשיקה ראשונה. זה מעיף את הראש".
בינתיים, עד שנתנשק עם רוקוטו מהרי האנדים שאוהב קור, או עם הבנרו שוקולד השובב, אנחנו בדרך ל"קטופותי" שבבית לחם הגלילית – מוסד ידוע שחוגג עשור של קטיף משפחות. בעיקר מכירים את המקום הורים שמגיעים עם הילדים לפעילויות קטיף מקסימות של שבת בבוקר.
רמי חורב, הבעלים, מקבל את פנינו במרכז המבקרים של החווה, ומגיש לנו תרמילים מבהיקים של אפונה ירוקה, שאותם אנחנו מקלפים ואוכלים את העיגולים הירוקים שבפנים, המתפצחים בטריותם. בטלפון אישה שבודקת האם ניתן להגיע בסוף השבוע לקטיף ושואלת מה קוטפים עכשיו, ורמי אומר שהכל תלוי בגשם ושאם יהיה בוץ מוגזם זה קצת בעייתי, ושעכשיו אפשר לקטוף תות שדה ומלפפונים. את אלה אנחנו טועמים ויש להם טעם של פעם, ירוק וטרי. יש גם גזר בכל הצבעים, קולרבי ולפת, כרוב ניצנים וברוקולי.
"יש משפחות שבאות שוב ושוב, כי לא מגיעים לפה רק לקטוף וללכת. נמצאים פה כמה שעות, מתחברים לטבע, לעונות השנה, לירקות שקוטפים ואוכלים ישירות מהאדמה", מספר אלון. מחיר הכניסה לפעילויות בחווה (קטיף, פינות יצירה, מבוך, אפיית פיתות ועוד) הוא 50 שקל לאדם, ומחירו של סל שאפשר למלא עד גדותיו בכל מה שגדל כאן הוא 30 שקל נוספים.
• קטופותי, בית לחם הגלילית, בתיאום בלבד. 054-5507480.
ורדים כמו אצל סבתא
התחנה הבאה שלנו בסיבוב עם אלון היא חוות גידול הוורדים הוותיקה של משפחת קרן צור, הנמצאת גם היא בבית לחם הגלילית. לכאן אנחנו מגיעים כדי להתבשם מהניחוח המתפרץ של הפרחים היפים הללו, וגם כדי לשמוע על שיתוף הפעולה הייחודי בין איש הפלפלים אלון ואיש הוורדים אילן צור.
"ישראלים אוהבים מאוד ורדים, זה מזכיר להם את החצר של סבתא", אומר לנו אילן צור, דור שלישי למגדלי ורדים, שגם בתו כבר עובדת איתו במשתלה, שבה קונים גם סיטונאים כמו משתלות ענק, קבלני גינון ומועצות מקומיות, וגם לקוחות פרטיים. יש כאן 150 סוגי ורדים, גם כאלה שמגיעים ישירות ממגדלים באירופה שאיתם יש לחווה הסכמי שיווק בלעדי.
עם אלון עשו כאן שיתוף פעולה חריף ממש: על בסיס עלי הוורדים שהוא קונה מהמשתלה, הוא מזקק באלמביקה הקטנה שלו תזקיק בטעם מי ורדים, מעודן ומקורי מאוד בטעמו. "אילן לימד אותי לעשות כוהל ארומטי מאוד מעלי ורדים, שאותם חייבים לקטוף בשעה שש בבוקר, כי אז הם במצב האופטימלי", מספר אלון. אנחנו מעלים סטורי ועוד סטורי של הוורדים המושלמים, ומבטיחים לחזור באוקטובר, אז מתקיים כאן מדי שנה פסטיבל הוורדים המסורתי.
הפריחה, אגב, מתחילה כבר עכשיו, בחודש מארס, ואפשר להגיע לסיורים והסברים בחממות. בימי שישי יש כאן סדנה למגדלי ורדים. סירופ מי הוורדים שטעמנו כאן אלוהי ממש, ויעשה פלאים בעוגות, בסלטי הפירות ובמלבי שלכם. ואם תמזגו ממנו לסודה קרה, הרווחתם גזוז נהדר.
• משתלת הוורדים קרן־צור, ב'־ו' 9:00־15:00, שישי עד 13:00, 04-9835171.
להציל את הארנבונים
גם התחנה הבאה שלנו נמצאת בבית לחם הגלילית. "כפר הארנבונים – חוות נגר" הוא הגשמת חלום של בני הזוג אורן ושירלי נגר, שקנו את המקום לאחר שכל חייהם רצו להקים חוות הצלה ושיקום לבעלי חיים. המקום יצא לדרך לפני שלוש שנים, ולאחר שנתיים של עבודה מאומצת, הוא נפתח לציבור הרחב. וכמה שכדאי לכם להגיע לכאן, בעיקר אם אתם הורים לילדים ומחפשים מקום בילוי נפלא ומרגש עם ערך מוסף.
הכניסה לכפר משחררת מאיתנו קריאות התפעלות נוכח ההשקעה והלב הרחב שניכרים כאן. חלקה ארוכה ויפה עם שטח מרכזי מרוצף ומעוצב עם עצים, משטחי דשא, ספסלים, משחקים לילדים, סככות וצל, ומשני הצדדים כלובים לבעלי החיים השוהים כאן. למעלה מ־200 ארנבונים מקבלים פה בית חם, במקום היחידי בארץ שמשקם ארנבונים. "התחלנו להביא גם חיות אחרות שזקוקות להצלה – חתולים וכלבים ועיזים וצבים ותרנגולים וכמובן ארנבונים מכל הסוגים. הם מגיעים אלינו מווטרינרים אזוריים ועירוניים, ממוקדים של משרד החקלאות, מגני חיות שנסגרו, ויש גם בעלי חיים שניצלו משחיטה, ואנחנו מגדלים אותם באהבה", מספרת שירלי, ולוקחת אותנו לבית הגידול של התוכים הצבעוניים. "הם נשכבים על הרצפה כמו חתלתולים ומחכים שאלטף אותם", היא אומרת ונכנסת פנימה, וכל הכנפיים שמחות לעומתה.
אלעד הצלם מתנפל על הרגע ולא מפסיק לצלם את היופי הזה, של תוכים שגדלים בחברת בני אדם ולא פוחדים מהם. "משפחות חוזרות לפה שוב ושוב כי הילדים זוכים כאן למגע בלתי אמצעי עם בעלי החיים. אנחנו גם מארחים קבוצות של ילדים עם צרכים מיוחדים, שמגיעים לפעילות טיפולית, וגם הילדים הפרטיים שלנו מתנדבים ועובדים כאן", מספרים בני הזוג.
לצד החיות יש פעילויות כמו ג'ימבורי, הצגות ילדים ועוד. הכסף שמתקבל מדמי הכניסה, הם אומרים, מושקע בטיפוח החווה ובעלי החיים. ואכן, מדובר במקום מטופח ומקסים. בדרך החוצה אנחנו חולפים במתחמי הגידול של הארנבונים המתוקים וזוכים ללטף אותם.
מחיר כניסה כולל כל הפעילויות: 60 שקל לאדם, ואתם תשהו כאן יום שלם. באחריות.
• כפר הארנבונים, בית לחם הגלילית, א'-ה' מ־10:00 עד 16:00, שישי 14:30-9:30, שבת 16:30-9:30, 050-8198688.
איזה חריף תרצו?
ועכשיו, סוף־סוף, הביקור שלשמו התכנסנו, ואנחנו עושים פעמינו אל "בית הפלפל" של אלון, שכבר עורך על השולחן בחצר של מרכז המבקרים פלפלונים צבעוניים סוערים, ומשדל אותנו לטעום מהריבות שהוא מכין מהם, מהרטבים העוקצניים, מהסוכריות החריפות ומהגלידה החריפה, וכמובן משלל התזקיקים שהוא מכין. אלה כוללים למשל שנאפס ליצ'י ואבטיח, ליקר פלפל הבנרו, תזקיק תפוח ודבש, וכמובן תזקיק של פלפלים חריפים שבוערים בגרון.
אלון משדל אותנו לטעום וללמוד להבחין בין סוגי החריף של הרטבים ובהם עריסה, לימונים כבושים עם פלפל חריף, רוטב שום עם פלפל חריף, וכל זה לצד הרבה מאוד לחם ולבּנה קרה־קרה להרגעת החך. אלון גם מקיים סדנאות שמלמדות איך לטעום ולהבחין בין סוגי החריף.
"חריף זו התמכרות, מתמכרים לתחושה שמתפשטת בגוף כשאוכלים חריף והדופק עולה, וההזעה מתגברת. חריף של ווסאבי וחזרת עולה לאף, חריף של פלפל סצ'ואן מרדים את הפה, הפיפרין של הפלפל השחור פועל על קולטנים שמאחורי הלשון, ויש חריף שמייחסים לו סגולות של מניעת מחלות ולחץ דם", הוא מסביר כשאנו פוסעים בשבילים שבין שיחי הפלפלים השונים, ומתוודעים מקרוב איך נראים הבנרו, טבסקו וסצ'ואן ומה זה קפסאיצין (תרכובת אורגנית שאחראית לחריפות של פלפלים שונים).
בחממה עשרות סוגים של פלפלים חריפים אקזוטיים (בעולם ידועים אלפי סוגים, אלון אומר), והפרי גדל בין מארס לאוקטובר. כל מי שיגיע יזכה להסברים נדיבים על הסוגים ועל שיטות הגידול, לטעימות כמובן ולהרבה אהבת אדם ואדמה, ואפשר כמובן גם לרכוש מוצרים. 40 שקל לאדם, ורק הערה אחת של אלון: זה לא מקום לביקור עם ילדים קטנים, שנוטים לגעת בפלפלים ולהכניס אצבעות לעיניים. שימו לב.
• בית הפלפל, בית לחם הגלילית, א'־ו' בתיאום מראש, סגור בשבת, 050-9774954.
אסאדו כמיטב המסורת
כל החריף הזה פתח לנו את התיאבון, ואנחנו בדרך לאסאדו בר שבקיבוץ אלונים, מסעדה משפחתית ותיקה מאוד שמנוהלת על ידי מיגל וריינה (ההורים) וסבסטיאן ודמיאן (הילדים) רויזנר – שנותנים כאן באסאדו כמיטב המסורת הדרום אמריקאית. כבר בכניסה להיכל הקרניבורי הזה – זהירות, לא לטבעונים וצמחונים – פוגשים מתחם ענקי של גחלים לוחשות ומעליו נצלות במעגל שדרות־שדרות של צלעות בקר, אסאדו כהלכתו, שנוטפות שומן אל תוך האפר.
בזמן שריינה ומיגל מספרים לנו על עליית המשפחה לארץ בשנות ה־90 ועל הקמת המסעדה לפני 20 שנה, דמיאן וסבסטיאן כבר מגישים לשולחן משטחי עץ ענקיים ועליהם נתחי בשר – אנטרקוט, צלע טלה, סינטה, אסאדו, שקדי עגל, לצד מנות נוספות – חציל בטחינה עם בשר טלה, גבינה מותכת מסורתית מאורוגוואי, תפוחי אדמה צלויים, קרואסון עם קורנביף, סלט ירקות עם גבינת עיזים חמה ועוד.
ריינה מספרת שהיא ומיגל הקימו את המקום תחילה בצריף בחצר הקיבוץ ופתחו רק בשבתות, ורק מאוחר יותר הקימו את המסעדה. "הילדים באים בכל סוף שבוע לעזור לנו במסעדה, זה חלק מההסכם שלנו איתם", היא מתגאה.
• אסאדו בר, קיבוץ אלונים, ה'־שבת מהצהריים עד 21:00. להזמנות: 054-4200291.
הפרטים הקטנטנים
מכאן אנחנו ממשיכים ל"מוזיאון המיניאטורות – עולם קטן גדול" הנמצא באזור ההייטק של יקנעם־עילית הסמוכה. בניין משרדים גנרי, שלמתבונן מבחוץ אין מושג לגבי העולם הקסום שצפוי לו בו, לאחר שיעלה במעלית. או אז הוא יגיע לממלכת המיניאטורות היצירתית של משה זמטר ז"ל, שהחל את החלום כשיצא לפנסיה, ויצר כאן עד יומו האחרון. הוא נפטר לפני שנה בגיל 97, והשאיר אחריו מורשת של מלאכת יד מהפנטת בת 30 שנה.
בשיטוט בין הוויטרינות שמאחוריהן סיפורים שונים, אני תוהה שוב ושוב כמה סבלנות ויצירתיות היה צריך כדי להכין את הדמויות והחפצים הקטנטנים שיצר משה מחומרים שונים ומפתיעים, כמו קליפות של פיסטוק, קליפות עצים, גרעיני אבטיח, חלקי צעצועים, אבני חן, גזירי נייר, חלקי מתכות, גרעיני דלעת, ראשים של חוביזה, והכל בעבודת יד סבלנית של תפירה, נגרות, רקמה, הדבקה. מכל אלה הוא יצר לונה פארק וחנות פרחים, חדר של משחק פוקר וספרייה, חנות נעליים ובית מרקחת של פעם, קרקס, גן חיות וגנים ציבוריים – שכולם מלמדים שיעור בסבלנות ובסובלנות.
• מוזיאון המיניאטורות, הצמיחה 1, פארק ההייטק, יקנעם־עילית, 30 שקל לאדם מגיל ארבע, א', ג', ה' 11:00־14:00, בשבת 10:30־13:30, 054-4834210.