לא לזוז

העולם מנסה לשכנע אותנו שחייבים לשנות, להשתנות, לזוז, להחליף. זאת, כמובן, טעות גדולה

אני לא זוכר יותר מדי מהסדרה ההיא, "מעושרות" (טוב, זה שקר. אני זוכר את ניקול ראידמן קובעת שבבון זה קוף. וזה כל מה שאני זוכר, דוקטור), אולי מלבד סצנה אחת שלא יוצאת לי מהראש כבר שנים: הסצנה שבה טלי סיני־ריקליס, גרושתו של אריק סיני שהתחתנה פעם שנייה עם משולם ריקליס, מזמינה את האקס שלה – אריק סיני, כן? – לבקר אותה בדירה החדשה שלה ושל משולם המבוגר, שבשלב זה בחייו הוא לא רק מיליארדר, אלא גם, ובעיקר, לא בבית.

 

וכך מגיע סיני הנבוך – שכזכור התפרסם בשירים על דרך כורכר, ריח מלונים ודבק אורנים – לאיזו דירת פאר בלתי נתפסת במרומי מגדל שעונה לשם כמו "יו לא גר פה", וגרושתו מכניסה אותו פנימה ומנהלת איתו שיחה לגמרי סתמית, בזמן שהוא סוקר, בעיניים שדולרים קטנים מתרוצצים באישוניהן, את כל העושר הבלתי נתפס סביבו – הריהוט, האמנות, החפצים – וחושב לעצמו משהו כמו: אלוהים, האקסית שלי חיה בגובה שממנו כבר לא רואים אפילו את האלפיון העליון; היא חיה במיליוניון העליון. במיליארדיון.

 

והפרצוף של אריק סיני במהלך הסצנה הזאת הוא משהו שאם ראיתם, לא תשכחו אף פעם; זהו פרצופו של גבר שיודע שהאישה שפעם הייתה אשתו הצליחה כל כך הרבה יותר טוב בלעדיו. אחריו. וכל כך הרבה יותר ממנו. שהוא היה רק תחנת מעבר. והוא אפילו קצת שמח בשבילה; כי תראו איזה חיים מושלמים (ומשולמים) היא חיה. איפה זה, ואיפה החיים שהיו לה איתו.

 

ואז הוא אומר לטלי יפה שלום וחוזר הביתה. בדרך הכורכר, אני מניח.

 

הסצנה הזאת נתקעה לי בראש אולי כי גם מישהי שאני חלקתי איתה פיסת חיים התחתנה טוב יותר אחריי – ואני שמח בשבילה – ואולי כי בזמן האחרון אני חושב לא מעט על הדבר הזה שכולנו עזבנו, והצליח הרבה יותר אחרי שעזבנו.

 

נניח הסדרה הזאת, "יורשים", שנטשתי אחרי פחות מעונה, ורק אז התברר שהעונה השלישית שלה הוא המונה ליזה של זמננו. נו, בחיאת; עכשיו באים? אני כבר לא שם, אנשים. נשברתי הרבה לפני שהסדרה הפכה למופתית. מי ראה את זה בא? הייתה סדרה בסדר, סבירה, דמויות די דוחות, בשלב מסוים אמרתי לעצמי: טוב, האנשים האלה רבים על ירושה פוטנציאלית ומשתינים זה לזה במשרד, הבנתי, אפשר לעבור הלאה. ועברתי. ועכשיו מה? עכשיו העולם שומט לסת מול הסדרה בזמן שאני שוב נרדם מול גמר "נינג'ה ישראל" השמיני ברצף (אם הבנתי נכון, החל מאמצע העונה כל פרק הוא הגמר הגדול).

 

אבל הסדרה ההיא שנטשת מתגמדת ליד החמצות גדולות יותר, בעיקר אם, נניח, קוראים לכם רון וויין ואתם מקימים עם סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק הצעירים חברה קטנה ומצ'וקמקת בשם "אפל", וכמה שבועות אחרי ההקמה אתם מבינים שזה לא הולך לשום מקום, ובאים לסטיב וסטיב ואומרים להם: טוב, חבר'ה, תמשיכו בלעדיי, תשלחו גלויה בחגים – ועוזבים.

 

או אם, נגיד, קוראים לכם פיט בסט ואתם מתופפים בהרכב חדש ואנונימי בשם "הביטלס" וזה לא הולך לשום מקום, ואתם באים ואומרים לג'ון, לפול ולג'ורג': עזבו, בואו נלמד מקצוע, ועוזב ומוחלף מיד על ידי רינגו סטאר.

 

אלה כבר עזיבות שקשה קצת יותר לסלוח לעצמך עליהן, לא?

 

ואם הייתם בסטארט־אפ שנמכר במאות מיליונים בדיוק שנה אחרי שעזבתם? ואם מכרתם את הדירה שלכם בלב תל־אביב כדי לעבור למושב בדיוק לפני, נאמר, 15 שנה, רק כדי לדעת שעכשיו הדירה ההיא יכולה הייתה להימכר בסכום שיספיק לרכישת כל המושב, כולל המשק והחובות? ואם קניתם ביטקוין כשהוא עוד נמכר במאה דולר לחתיכה, ומכרתם אותו כשהגיע לאלף דולר והייתם בטוחים שדפקתם את השיטה?

 

אתם מבינים לאן אני הולך עם זה; כולנו עזבנו אנשים, מקומות ועבודות שהתחילו לשגשג ממש אחרינו. כולנו החזקנו ביד משהו בעל ערך, שהערך שלו הפך לכל כך הרבה יותר עצום מרגע שכבר לא החזקנו בו. אם רק היה לנו את השכל לעשות את הדבר האחד שלא הצלחנו לעשות: לא לעשות. להישאר במקום. לא לזוז.

 

אבל לא, הא? היינו צריכים לוותר, לעזוב, למכור, לזוז. רק כי סטגנציה – המילה הזאת שאף אחד לא רוצה שתידבק אליו; היכולת פשוט להאמין במשהו לאורך זמן ולהישאר בתוכו ואיתו – היא סוג של קללה בעולם שרואה בכל תזוזה ושינוי ערך בזכות עצמו ומשהו שאנחנו חייבים לעצמנו כי אחרת נחמיץ.

 

אתם מוכרחים להחליף עבודה – מה אתם, יפנים? ההורים שלכם? – ואתם מוכרחים להחליף מקום מגורים, ולהחליף בני זוג, ולהחליף העדפות וסוגי ספורט. אתם מוכרחים לזוז רק כדי לא להישאר במקום, כי הישארות במקום היא – מה? היא הישארות במקום. אפילו, הייתי אומר, דריכה במקום.

 

השאלה היא, כמובן, מה כל כך רע להישאר, ואפילו לדרוך, במקום. "אני בן אדם עם פוטנציאל סטגנציה אינסופי", אמר לי פעם אתגר קרת כששאלתי אותו למה הוא גר באותה דירה מאז 1993 וממשיך לנסוע באוטובוסים. "יש לי בארון גם גופייה של טופר שחבר שלי עוזי קנה לי לבר־המצווה", הוא המשיך, ואני ציקצקתי מולו כי בכל זאת, מה זה צריך להביע, בן אדם שלא זז כל כך הרבה זמן, ובטח אפילו לדירה שלו כבר יצאו פצעי לחץ מרוב שהוא בה.

 

אבל אז הסתכלתי על עצמי והבנתי שגם אני לא זז. אותה עבודה, אותה אהובה, אותם הרגלים, אותם חברים, אותן עמדות פוליטיות, אותם תסכולים, אותם רופאים, אותם רחובות, אותן מניות. באמת; אני דוגר על תיק המניות הקטנטן שלי כבר שנים – ואפילו כשהוא הגיע לשיא כל הזמנים שלו, לפני כמה חודשים, הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי: וואו, איזה יופי! וזה עוד יגדל! ועכשיו כל הסופלה הזה צנח לבערך חצי, וגם עגלת אלטע־זאכן לא תסכים לקחת אותו. ואתם יודעים מה אני עושה בקשר לזה? כלום. אני נשאר. בוהה בזה. "פוטנציאל סטגנציה אינסופי" זה אני, ולא רק אתגר ואני; תראו את, אפילו, גיל שויד – בן אדם שנשאר בסטארט־אפ שהקים כבר 30 שנה ולא מוכן לשמוע על למכור, ובזמן שהשותפים המקוריים שלו מתפננים בקריביים ועושים אקזיטים בתכיפות של התקף שיהוקים, הוא קם כל בוקר והולך לאותה עבודה. רון וויין, לעומת זאת, יכול היה להיות שווה היום כ־200 מיליארד דולר אם רק היה נשאר באפל. הוא עזב.

 

אז אולי הגיע הזמן שאנחנו, הנשארים־במקום, נתבע את זכויותינו הצודקות והכרה בהישארות־במקום כאמנות בעלת ערך ואפילו תועלת בזכות עצמה. כי בשביל מה לזוז? כן, יש מקרי קיצון שבהם מוכרחים; נניח אם הרוסים באים וכובשים לכם את העיר. אבל על פחות מזה? כולם נוסעים, רחוק נוסעים, מחפשים ומנסים – משינה שרו את זה והצליחו. הם עדיין שרים את זה ומצליחים. יודעים למה? כי הם נשארו.