לכבוש את ההר

אם אתם לא חוששים מאתגרים, זה מסלול בשבילכם, ובחורף הזה הוא אתגרי במיוחד ויפה עד מאוד: טיפוס רגלי לאורך 18 קילומטר ולגובה 2,000 מטר בתוך שלג צחור כשמסביב מראות מהפנטים • זה לא שוויץ, זה העיניים של המדינה

הרומן שלי עם המסלול האתגרי הזה אל החרמון החל לפני כמעט 20 שנה. אני עדיין זוכר את עצמי נוסע בקו 500 מחיפה לקרית־שמונה, שומע מוזיקה מנגן MP3 מצ'וקמק, ונרגש עד כדי בחילה לקראת ההרפתקה שרקמתי ועמדתי לבצע לראשונה בחיי: העפלה רגלית מלאה למרומי החרמון. יממה אחר־כך כיבוש ההר הגבוה בישראל התגלה כחוויה כה עוצמתית, מאתגרת ומתגמלת, עד שמצאתי עצמי חוזר עליה כמעט בכל שנה מאז, כמעין טקס פולחן שאיני יכול בלעדיו.

 

הפעם האחרונה הייתה לפני כשבוע וחצי עם בני הצעיר, בן שבע וחצי, שבשנה שעברה נעשה שותף לשריטה. חלק ניכר מהדרך עבר עלינו במעלה נחל זורם ומרהיב, החלק האחר והגבוה יותר כאילו נלקח מסיפור אגדות אירופי קסום, כולל התבוססות בכמויות השלג האדירות שחווה ההר בחורף האחרון. לדעתי המסלול הזה חייב להפוך לנכס צאן ברזל בתרבות הטיולים הישראלית, שווה ערך לפחות ל"ים אל ים", ועל כל נער ישראלי לבצעו מיד אחרי העלייה לתורה. לנופים ולחוויות בשמורת הטבע חרמון אין אח ורע בארץ. הסיפוק, התמורה והגאווה ילוו אותו לשארית חייו.

 

 

 

 

חלק ראשון: עשרות מפלונים ובריכות שכשוך

 

ראשיתו של המסלול לא הרחק מקיבוץ שניר, בגובה 300 מ' מעל פני הים: פנייה נסתרת שמאלה על כביש 99, מעט אחרי שעוברים את הקיבוץ, מובילה סמוך לפתחו של מתחם נבי ח'אדר — מקום קדוש לדרוזים, ולו תצפית ייחודית על שמורת הבניאס. ניתן למצוא אותו בקלות בווייז. רגע לפני העלייה אל שער המתחם, נמצאת הכניסה אל נחל גובתה תחתון — החלק הראשון והעיקרי של מסלול הטיפוס לחרמון (יש שילוט).

 

צועדים בשביל המלווה את הנחל, המסומן בשחור, ובחורף הערוץ מתפקע ממים. השביל עובר דרך עשרות מפלונים ובריכות שכשוך, והמים הרבים, שזורמים לנחל חרמון ומקורם בכלל בנחל חזור השכן, עשויים להגיע כמעט עד גובה המותניים. לכן רצוי שבתיק יהיו בגדים להחלפה. בימים חמים יותר, בהם הזרימה דלילה, המים יגיעו עד גובה הברכיים לכל היותר. בקיץ אין זרימה, אך ההליכה היא ברובה בצל.

 

היציאה מחלקו הזורם של הנחל מתרחשת כעבור 3־4 שעות מתחילת הטיפוס (תלוי כמובן בקצב), עם ההגעה למפגש שבילים שחור/כחול. כעת צריך לפנות שמאלה ולהמשיך על השביל השחור במעלה הנחל. בשלב זה של הדרך, שמובילה לנווה אטי"ב, יש מערות ושרידים רבים של חקלאות קדומה. מקצתם הם שרידיו של הכפר הסורי החרב ג'ובתא א־זית, שעל שמו נקרא גם הנחל. על גבי הריסותיו, תוצר של מלחמת ששת הימים, הוקם היישוב האלפיני המשגשג, שאת רעפיו כבר רואים בקצה.

 

 

 

 

חלק שני: טובעים בשמיכה לבנה

 

השלב השני במסלול עוזב את נחל גובתה ומתבצע על השביל האדום, שמתחיל בפאתי נווה אטי"ב. החיבור אליו מתרחש בפנייה שמאלה מהשביל השחור מיד לאחר היציאה מנחל גובתה. זוהי הדרך הצבאית המוכרת גם כציר 5 (בגוגל מפות הוא נקרא פשוט -אדום) — רצועת כביש תלולה ואימתנית שתחילתה בגובה 970 מ' מעל גובה פני הים, ולאחר טוויסט מעניין בהר סנאים והר כחל היא פולטת את המטייל בקופות אתר החרמון (1,500 מ'). השביל האדום מלווה את הדרך בצידה.

 

כמה מאות מטרים מתחילתה של הדרך, תצפית מפעימה על מבצר נמרוד, שבשלב זה כבר נמצא אי שם למטה. דחיפה נוספת במעלה שיפועי הכביש התלול מאפשרת לנוח מעט בשולי ברכת חפור (יש שילוט), בריכת אבן מלאכותית המשויכת למפעלם של הייטורים הקדמונים – עם של קשתים מצטיינים שלפני יותר מ־2,000 שנים שלטו ביד רמה בפסגותיו הרמות של הצפון. הבריכה, שמימיה העכורים משמשים בעיקר את הפרות העצומות המשוטטות בסביבה, ממוקמת למרגלות הר סנאים. לא במקרה, זהו גם המקום האחרון בשטחי מדינת ישראל שבו תועד הסנאי הזהוב הנדיר, אי שם בשנות ה־80.

 

לאחר הרביצה, ממשיכים עם סימון השבילים האדום עד פנייה חמקמקה (אך מסומנת) שמאלה מהכביש, היישר אל הר כחל. רגע לפני הפנייה, בגובה 1,300 מ', נמצא פתחו של מעיין עין כחל, מימין לכביש. לפני שבוע וחצי זה גם היה החלק במסלול שבו הכל מסביב כבר היה מכוסה בלבן והתחושה הייתה כמו להלך בארץ אגדות.

 

מעכשיו – לא עוד הליכה על גבי סלעים, עפר או אספלט, אלא דשדוש איטי וזהיר על מרבדים אינסופיים של שלג לבן צחור. אבל אסור לתת למראה הפסטורלי להטעות: לעיתים השלג חלק, מתעתע ועמוק. לכן כדאי להביא מקלות הליכה וציוד ייעודי כמו נעליים אטומות ככל האפשר וגייטרים לרגליים (מעין חותלות למניעת כניסת שלג ומים).

 

לאחר עלייה תלולה ולא ארוכה, משוטט השביל האדום (במידה שניתן למצוא את סימוניו בשלג) בשוליו של הר כחל בין עצים נדירים ונופים מהפנטים. המחצבות העתיקות שבדרך, שריד למפעל קדום לכריית חומר ששימש לצביעת העיניים, הן שהעניקו לו כנראה את שמו.

 

בתום העלייה מתנשאים לפתע מקדימה הר דב והמוצב הצה"לי המפורסם. הרחק למטה מתפתל לו נחל שיאון, שעל מדרונותיו שרידי חוות מימים עברו. זה רגע בו הטבע נפתח במלוא עוצמתו. כנגד הגובה הרב שנצבר, הפה נותר פעור והעיניים משתאות.

 

הדרך ממשיכה עם סימון השבילים האדום עד למפגש נוסף עם הכביש הצבאי. כאן מתחיל טיפוס יחסית עדין אל עבר ברכת מן והבקעה שמקיפה אותה. בין אם יש או אין שלג ובין אם הבריכה קפואה או לא, המראה תמיד מרהיב ומזכיר ארצות רחוקות. מהבקעה עלייה קצרה ותלולה מובילה אל קופות אתר החרמון.

 

 

 

חלק שלישי: פוש אחרון מאתגר

 

החלק השלישי והאחרון של המסלול הוא הר חבושית. כאן, במעלה שביל שסימונו ירוק ותחילתו בקצה חניון הרכבים מימין לקופות, עולים בנחישות מגובה של 1,500 מ' עד לרכבל העליון, שנמצא – על פי מפעילי האתר – בגובה של 2,040 מ'. פוש אחרון שיכול להימשך בין שעתיים לארבע שעות.

 

ביום שבו אנחנו עלינו, המתין לנו שלג עמוק ומאתגר מאין כמוהו, שהאט את הקצב, אך היו גם חורפים שחונים למדי שבהם טיפסתי כאן בחום מעיק ורק פיללתי לראות מעט לבן. בתנאי שלג קשים, בהם כל צעד הוא שקיעה אל הלא נודע, רצוי לעלות ב"ציר עמודי החשמל", שמטפס היישר לרכבל העליון מימין להר חבושית. הטיפוס על ההר התלול, שנמצא במרחק נגיעה מפסגת החרמון, מעניק גם אפשרות נפלאה להביט למטה אל עבר אדמות העמק ושיפולי הגולן, ולהתחיל להבין את גודל המסע שהרגליים עשו עד כאן. זו זריקת האנרגיה האחרונה שלה נדרש הגוף כדי לסיים את המסלול.

 

ההגעה לרכבל העליון מרגשת, לא משנה כמה פעמים עשיתם זאת בעבר. גובהו ועוצמתו של החרמון מורגשים היטב בכל שריר, ואין כמו לשבת למעלה בפסגה כמה דקות ולעכל את החוויה. אם מתחילים את המסע מוקדם בבוקר, סביר להניח שרגעים קסומים אלו יתרחשו כשהשמש שוקעת מולכם. יכול להיות טוב מזה?

 

הוראות למטפסים

הגעה לנקודת ההתחלה בווייז: נבי ח'אדר

 סוג מסלול: חד כיווני, 15־18 ק"מ

משך: 8־12 שעות (ניתן לחלק ליומיים ולישון בשלל צימרים ביישובים באזור. מתחילים את המסלול שוב היכן שהפסקנו - רצוי שיהיה בנקודת קופות האתר, או לכל הפחות בנווה אטי"ב)

קושי: למיטיבי לכת בלבד

שתייה בדרך: אין, יש להצטייד במים

צה"ל: יש לתאם הליכה על ציר 5 והר חבושית עם חטמ"ר חרמון

בגדים: בחורף נדרש סט בגדים נוסף כולל גרביים, וציוד להליכה בשלג

הדרך חזרה: ירידה לרכבל התחתון ברכבל או רגלי