דובדבני עושה סדר

למעלה מ-40 סרטים יוקרנו בפסטיבל דוקאביב. שמוליק דובדבני עושה סדר וממליץ על היומן המעודכן של דוד פרלוב, "מכתבים ברוח" המרגש של רם לוי, "במקום בו פורחים פרחי הזכרון" הדני וחמישה מסרטיו של כריס מרקר

יוסי בנאי כותב מכתבים: לז'ורז' ברסנס ופאני לוביץ', לניסים אלוני ולחנוך לוין, וגם לרופא האלמוני שהציל את חייו עת איבד את הכרתו בעיצומו של מופע. יוסי בנאי כותב, ודוד פרלוב מעדכן. בשלושת פרקי ההמשך ליומן המונומנטלי המצולם שלו הוא מתעד את גדילתם של נכדיו, את המציאות הפעוטה מול הריטואלים של ימי חג וזיכרון, וגם את מסעו לארץ הולדתו, ברזיל. זה מספר וזה מעדכן, ואילו ג'ניפר ביישוול, קנדית ממוצא אנגלי-הודי, בסרט נוגע ללב ששמו "הכי קדוש שיש", נוסעת עם אחיה ושלוש אחיותיה לצפון הודו, על מנת לפזר שם את אפרו של אבי המשפחה, וגם היא מצלמת את המסע האישי הזה, שבו מגיעים ארבעת האחים לכדי פיוס עם זהותם.

שלושה סיפורים-וידויים אישיים אלו וכ-40 סרטים נוספים יוקרנו במסגרת הפסטיבל הבינלאומי השלישי לסרטים דוקומנטריים, "דוקאביב", שיפתח ב-24 בחודש (שבת הקרוב) וישתרע על פני שמונה ימים גדושים. תוך שנתיים הפך הפסטיבל, פרי יוזמתה של אילנה צור הנמרצת, לאחד האירועים הבולטים והחשובים בתפריט התרבותי העמוס המוצע לציבור בישראל, ויחד עם פסטיבלים דומים לו ברחבי העולם הוא מבטא את קצה של ההתייחסות אל אופן ההבעה התיעודי כבעל מעמד שולי ביחס לקולנוע העלילתי.

40 ומשהו סרטי "דוקאביב" יוצגו בכמה מסגרות, שהבולטת ביניהן היא זו התחרותית, המוקדשת לסרטי התעודה הישראליים שיראו לראשונה אור (מקרנה) בפסטיבל. אחד כזה הוא "מכתבים ברוח" שהוזכר לעיל, סרטו המרגש של רם לוי, ובו מתכתב יוסי בנאי עם אנשים ואמנים שהותירו בו חותם, ומגולל בלשונו הפיוטית הנפלאה סיפורים מראשית דרכו בעולם התיאטרון. מולו מתמודד, בין השאר, "צומוד", סרטה המרתק של איילת דקל, שעקבה במשך 13 שנה אחר ארבעה ילדים ממחנה הפליטים דהיישה, מגיל הגן ועד מלאת להם 18.

תחת הכותרת "תחרות בינלאומית" קובצו השנה סרטים מקנדה, הולנד, בלגיה, ארה"ב ואוסטרליה, רשימה חלקית בלבד, מתוכם ראוי לסור ל"תרנגולות: הסיפור המלא", מין סרט תיעודי דיוויד לינצ'י, שבו סחים המרואיינים בדבר הקשר המיוחד שנרקם בינם לבין העופות המקרקרים. אחת, למשל, מגדלת בביתה תרנגול הודו כחיית שעשועים, עושה את נוצותיו בפן, מסיעה אותו במכוניתה לסופר, ואף מדווחת בגאווה על חיבתו לפברוטי. וזה עוד כלום לעומת הסיפור המדהים על תרנגול שהתהלך בלי ראשו, שהותז מעליו בטעות.

שלא במסגרת התחרות יוצג "החיים הכפולים של נאלן טורקלי", שבו הקול הנשי מייצג את קולם של השוליים. סיפורה של אישה מאיזורי הספר של איסטנבול, שמצאה דרך לחתור תחת הדיכוי הגברי על ידי ספר-יומן שכתבה וראה אור, ובו היא חושפת את המצוקה האישית והחברתית שמסביבה (עוני, פונדמנטליזם, בורות, שחיתות וכו'). סרט חשוב ונוקב.

ב"פוקוס דנמרק", מבחר של סרטי תעודה שהופקו במדינה זו – הדומה כל כך לישראל מבחינת הדילמות המעסיקות את תעשיית הקולנוע המקומית – במרוצת שנות ה-90. ביניהם נצפו בהקרנה מוקדמת שניים: "קארל דרייר – במאי קולנוע", דיוקן מעולה של אחד הרוחניים וחמורי הסבר שבין יוצרי הסרטים ("ז'אן ד'ארק", "אורדט"), שאת פרנסתו ליקט מעבודה כעיתונאי בצהובון דני. הסרט כולל ראיונות עם שחקניו החושפים איש בעל חזון אמנותי נדיר ועיקש, וכן שיחות שנערכו עם היוצר הכביר עצמו.

לא להחמיץ גם את "במקום בו פורחים פרחי הזיכרון", שבו מסעו של הבמאי אל לוויית אמו משמש אלבום של זיכרונות ילדות תמימים. סרט-זיכרון אישי זה מבויים בצורה ייחודית – סיפורי העבר של הבמאי עולים וצפים על רקע הכביש האינסופי – והתוצאה מרתקת לא פחות משהיא מרגשת.

ולסיום, כריס מרקר, אולי בכיר הדוקומנטריסטים החיים כיום (סרטו הנפלא על הימים האחרונים בחיי הבמאי אנדרי טרקובסקי הוצג בפסטיבל ירושלים האחרון). הקרנתם של חמישה מסרטיו החשובים של המתעד הגדול (בהם "הצד השלישי של המטבע", "האוויר כולו צבוע אדום", ו"הבולשביק האחרון"), שהשתמש במצלמתו ככלי להרהור פוליטי-אינטלקטואלי-רפלקסיבי, ונמנה על חלוצי הקולנוע התיעודי האישי, מציינת את פסגת "דוקאביב" מספר 3.