דוקטור, משעמם לי ורע

"דום לב", שעלתה לשידור בערוץ 1, הציעה את אקי אבני בתחפושת הסופרמן הריקה שלו

"דום לב", מיני סדרה בשלושה חלקים, חשפה עצמה אמש (ב') בערוץ הראשון והוכיחה שוב, שלא מבינים שם, במתחם הממלכתי, מהם החומרים שמהם עשויים גיבורים. עדיין שוררת שם עלטה ממשלתית שמבדילה כמו שצריך בין טוב לרע. כדי להציג את הגבול הברור בין השניים לא בחלו כמעט בדבר: חטפו את הטוב האולטימטיבי האחרון שעוד מצוי פה, החליפו את הכומתה הסגולה בחלוק לבן, והשאירו אותו להילחם מול תעשיית רוע שלמה.

 

אבני בדרך להפוך לקריקטורה

 

אחרי הקצין הגיבור ממשיך אקי אבני במסורת של הגבר שדבר לא יכול לו. הפעם הוא מנתח מוכשר, יליד רמת השרון ממש (כדימוי, כדימוי, תקשרו את הרוטוויילרים). כמנתח מוכשר הוא משרך דרכו בעולם הרפואה המושחת ומגלה שיש גם אנשים רעים – הפעם אלה הרופאים כולם. מנתח בכיר (ישראל פוליאקוב) משמש כאביו הרוחני של המנתח הצעיר במלחמת כוכבים זו, עד שהאחרון מגלה כי לאביו החדש יש כמה הרגלים רעים, כמו ניצול חולים תמימים כדי להכניס כמה שקלים לכיס האחורי. לחיים, אומרים לנו, אין ערך במסדרונות אלה.

אבני מנצח על הדרמה הזו כאילו מעולם לא היה אחד שנקרא משה איבגי, שזן נוסף ממנו אפשר היה לראות ביום ראשון האחרון בדרמה המקסימה של ערוץ 3, "הבן שלי". יונתן גורפינקל, במאי הדרמה ההיא, יודע גם יודע מה צריך לעשות עם דני שטג, אנטי-גיבור מושלם, פושטק לשעבר שעושה חראקות בשכונה ומנסה לגדל ילד. אלה, גם אם לפעמים מרמים במכולת, יודעים לעשות מה שהמניפסט של אבני מנסה לגרד.

פעם אחר פעם ניסה אמש אבני לשבור את הלב עם טקסטים של מצדה וגוף חטוב. אם לאחרונה יצאה איזושהי הכרזה שהנה מדובר בכוכב מקומי עם איכויות נדירות - אולי בגלל "ההסדר", שם לרגע אחד הוא נגע ללב - הרפליקות הבלתי נלאות שלו התגלו כריקות. שוב אותו חיוך, שוב אותה בלורית שיער. דווקא סדק קטן באלה יכול היה בקלות רבה לזכות אותו בעוד פרס מקומי, אך הוא מעדיף כנראה להציל את העולם, ובכל מסע ההצלה הזו הוא בעצם מוביל את הצופה לקהות חושים איומה.

החמור הוא ששיכרון הכוח, שעובר בסופו של דבר על כל גיבור, לא איחר לבוא. אבני מאמין לעצמו, וככזה אין מרחק גדול מהרגע בו ייהפך לקריקטורה עדכנית של סופרמן. לא ממש קשה להפוך לקריקטורה באזור הזה, ולמעשה כבר קשה להפריד בין אבני לבין הדמות אותה הוא מגלם, זו שמוסרת ד"שים לחיילים באשר הם שם ושכנראה בלעה אותו לגמרי.

כשם שהבחירה בגיבור הטוב היתה צפויה, גם הרע של "דום לב" הוא הכי קל שיש: לאור השערוריות בבתי החולים והעובדה שמישהו תמיד אשם שעה שאנחנו מתים, לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להעמיד את האנשים בלבן כלב-ליבה של האכזריות הישראלית. נחמד להאמין שהם בעצם הורגים אותנו שם, ושהגוף שלנו די בסדר, גם אם מעשנים אותו למוות או סתם לא מזיזים אותו יותר מדי. אלמלא רצה הבחור בחלוק לקנות ב.מ.וו חדשה, היינו יכולים לחיות עוד שנים רבות, ולהלן שילוב קטלני של כסף ומוות ברמה המעליבה ביותר.

 

תסמכו על הצופים שיסלחו

 

"דום לב", אם כך, לא מתאמצת יותר מדי אך מנסה לתפוס הכל. לנוכח העוני היחסי בהפקות מקור, מצער שדווקא זו האופציה הבולטת מזה זמן רב שמציע הערוץ הראשון. אמנם נראה לרגע ש"דום לב" עונה על ההגדרה של דרמה שגבולותיה ברורים, אך גם פה העשייה מגומגמת, חסרת כשרון ומעוף, צפויה מהרגע הראשון ומוליכה לכלום אחד גדול. אולי אין טעם לטרוח כי ממילא ההנחה הבסיסית שם היא שהצופה יעביר את זה הלאה, שיסלח. המיני סדרה של אמש מחזירה אותנו כמה שנים אחורה, כאילו אין ערוצים אחרים לברוח אליהם, ומוכיחה שמלבד כמה שרירים של אותו אבני, דבר לא התפתח שם. והסוף? לא צריך לדאוג. הרע סופו להיכחד, הגיבור יאפסן את הגלימה עד לפעם הבאה ואיש לא יאבד שם את משרתו. לסגור קצוות הם יודעים.