מאחים את הפצעים

נהג המונית שניצל כי איחר להגיע לתחנה, האינסטלטור שוויתר על עבודה בסמוך לזירה, והרב שפתח עמדת תפילין שהתמלאה במהירות • תושבי העיר המדממת משחזרים את רגעי האימה ומנסים לחזור לשגרה שלפני הפיגוע הרצחני

המדינה הזאת, כל פעם יש בה משהו. והמשהו התורן הזה - מלחמות, טילים, כוחותינו בשעת לילה פועלים - לא נותן לעצום עין. או סתם לנשום. כי הינה בחוץ סימני סוף קיפאון, של חורף ושל מזרח תיכון, ואולי איזה אביב לפנינו. ובמקום זה, אדמה מדממת ושמי עופרת. ובשורות נוראיות. ומדינה על אקמו עם חמצן שלא מגיע לריאות.

 

והמחנק הזה נוכח, כאן בהרברט סמואל בחדרה, ברחוב שבו אתמול היו מוטלים ילדינו, ועכשיו מוטל ביטחוננו. ומוטלת ודאות חיינו. יש פה יותר מדי אנשים, שמרגישים שמלמעלה עשו להם טובה שהם פה. בחיים. ובאותה מידה יכלו גם לא להיות, בכלל.

 

שניים מהם אני פוגש ליד עמדת התפילין, שהרב דב הלפרין משכונת רמב"ם הרים ככה בספונטני. למשל תומר לחיאני, 45, מחדרה. זאת המונית שלי, לחיאני מצביע עם יד מלופפת תפילין על הרכב מימינו, ואז אל תחנת האוטובוס שממול. זו שלידה נרצחו שיראל אבוקרט ויזן פלאח ז"ל, "בערבים כשחלש בעבודה, אני עומד שם עם המונית, מסתכל בנייד, מחכה לנוסעים", הוא מסביר, "אתמול למרבה המזל איחרתי".

 

לפני שהיה נהג מונית הוא היה 20 שנה ימאי. אבל אז, כשרצה יותר קרוב לילדים, ירד ליבשה. מהשנים בים, הוא אומר, למד שיש משהו יותר גדול מאיתנו. אולי אותו משהו שגרם לו אתמול לאחר. אז הנה, עכשיו הוא פה עם הרב החב"דניק, כדי להגיד להוא למעלה תודה.

 

ואחרי נהג המונית, יש אינסטלטור בעמדת התפילין. אלי קוראים לו. "הגומל, כפרה עליך", הוא מבקש שאתן לו דקה לסיים. ואז מסביר שאתמול הוא היה אמור להיות בחנות הדפוס של אייזיק שמאחורינו. ובהמשך לבקר בדירה באזור, כדי לבדוק רטיבות. ובמזל, מזל, בסוף לא בא. השעה של הפיגוע איכשהו לא מתיישבת עם השעה שבה ניצל, אבל כן מסתדרת עם התחושה שלו. שהכל סביבנו על בלימה. גם הנשימה הבאה. ככה שלא צריך להתפלא שהרב הלפרין מגלה שבקרב מניחי תפילין חלה היום עלייה חדה.

 

עולם מוזר. 200 קילומטר מכאן, בשדה בוקר, חליפות ולחיצות ידיים, ודיסקוסי שלום כמו לחמניות. ופה, ליד כיכר המאה, והמדרכה עם נרות הנשמה וזרי הפרחים הכפופים מהשמש - עוד מהדהדות היריות.

 

על דופן תחנת האוטובוס, נשען עכשיו חייל. לוחם בנחל. זה לא המסלול שלו אבל בדרך דרומה, תוך כדי החלפת אוטובוסים, יצא שירד דווקא פה. "אבסורד ואירוני", הוא אומר על זה, ומוסיף ש"ברגע שאתה נהיה חייל, אתה חווה אחרת הרג של חיילים". ותכף, אחרי שנפרד, יחצה כביש כדי לומר עוד משהו. שניכר שחשב עליו קצת. "התחושה שלי", יאמר, "שהדם שלי הוא כלי במשחק פוליטי־מדיני. כל פוליטיקאי מעביר את הגחלת לשני, במקום למצוא פתרונות. זה מעציב. כי החיילים שנרצחו ילדים. אנחנו ילדים".

 

מקודם, בדרך לפה, על כביש ארבע, בצומת "סמי בכיכר", צומת אחד דרומה ממקום הפיגוע, היה רגע מרגש. טירוני גולני, מחלקה של ביינישים, שמשתתפים במסע גולני, עצרו פה. דווקא פה, כדי לחזק. "שורו הביטו וראו", ו"עם ישראל חי", הם הרעידו את הצומת. ואז רקדו. דגלי ישראל וגולני. אחד על הכתפיים של השני. ואז הידהדו את הצומת עם "גם בתקופות הכי קשות" של אוהדי בית"ר, רק בגרסת גולני, עם "נעשה הכל למענכם".

 

ובזמן שהפקודים, עם כיפות נחמן מאומן, וחולצות קצרות בירוק, נעמדו לשירת התקווה, המ"פ שלהם, סגן נועם גוטמן, סיפר כמה הוא מתרגש להיות פה. בשביל התושבים, אלו שרוצים לחזור לשגרה. וקצת חוששים. ופיזית, ואולי גם מטאפורית, קצת מניחים תפילין.

 

ואז, תוך התקווה, הוא הזדקף והצדיע. וזו הייתה שניונת, במדינה הזו שתמיד קורה בה משהו, שאיכשהו החזירה נשימה.