חסמבה בערבות הנגב — יגאל מוסינזון // מוטי זעירא - הקיבוץ המאוחד - 270 עמ'
הביוגרפיה על אושיית התרבות יגאל מוסינזון של ד"ר מוטי זעירא לא משחקת על המגרש של אניטה שפירא. היא נוהגת לטרוח במשך שנים על נשוא המחקר ואין אבן שהיא לא הופכת, ואילו זעירא מחבר אותן בזריזות יתרה ואינו נכנס לעובי הקורה. התחקיר אצלה יסודי, מלומד, עמוק ומקיף, אקדמי במהותו, הסגנון שלו הוא עיתונאי־מגזיני, נלבב בחוסר היומרה. שאפתנות, יכולות ניתוח, ניסוח ופרשנות כמו של שפירא אין לאף אחד אגב, וזה כולל גם תום שגב ומוטי גולני, שהם ליגה משל עצמם. לז'אנר של זעירא, לפחות במקרה מוסינזון, יתרונות שמחפים על כך; התחקיר מעמיק, סדור ואינו עמוס לעייפה. הטקסט הנגיש הולם את רוח התקופה באופיו החברותי־מפרגן.
הניטרליות שבה נוקט זעירא אפיינה ביוגרפיה קודמת שלו על חיים חפר שראתה אור לפני שנה. חפר כמו מוסינזון היה אושיית תרבות בעלת מזג מפוקפק ובוטה. בהקשר שלו נטען בגנות הביוגרפיה כי זעירא נטה לגלות סלחנות כלפי אותם גילויי שוביניזם, מיזוגיניה וגזענות, שכה אפיינו את יחסם של גברים מדור הפלמ"ח כלפי כל מי שאינו מאנשי שלומנו. ניכר בו, בזעירא, שהוא נוטה חסד לסופר ולמחזאי מוסינזון. הוא עצמו מצהיר על כך במפורש במבוא הקצר. ובהחלט, בא לו למוסינזון גואל בזעירא, משום שהביוגרף מקפיד שלא להעניק לו את הטיפול הספרותי שהיוצר המנוח היה מעניק ליצירותיו, כלומר: ללא גלישה למלודרמה.
בתור יוצרים־צברים ממחזור תש"ח, מוסינזון וחפר אכן השתייכו לאותו חוג חברתי־ספרותי, לקו בחולשות דומות ופעלו בתוך נורמות חברתיות הנחשבות בזמננו ראויות לגינוי. אך במקום להתחנף לרוח הפי־סי, לשחוט ולשפוט את המאצ'ו, מעדיף זעירא את האלטרנטיבה היותר־מעניינת, ליצור מתוך חומרי המציאות דיוקן מורכב של גיבור תרבות. מההיכרות שעורך הקורא עם נסיבות חייו של מוסינזון הוא למד על דור הבנים הממשיכים של חלוצי העלייה השנייה, שהיה עסוק בהקמת מדינה וביסודה של תרבות עברית חדשה שניזונה מאקטואליה מקומית.
גם בלי לפרוט לכסף קטן את מעלליו היותר־מבישים, מוסינזון מצטייר מתוך הביוגרפיה עליו כגבר יהיר ומחוספס שלא חס על הזולת. ברי אפוא כי אילו היה זעירא מאמץ את הסגנון המוסינזוני המובהק, יכול היה לבייש אותו בנקל. אך גם כך, הביוגרפיה אינה מטייחת את עובדת היותו בעל ואבא גרוע במיוחד, נרקיסיסט חסר בושה ושש אלי מדון. הטון המאופק מאזן את סיפור החיים העמוס בסנסציות, סקנדלים ותהפוכות ונוטע את דמותו כראוי בהקשרים של תקופה והלך רוח תרבותי, גם מבלי להזדקק לחשפנות לשמה. מוסינזון, שדבק בסגנון הריאליזם, נטה להסתמך אולי קצת יותר מדי על סגנון הרפורטז'ה והיה בעל חוש הומור מפותח שהתחרה בתשוקתו לזעזע, הינו דמות עסיסית כדבעי, או כמו שנהוג היה לכנות זאת בזמנו – טיפוס.
עלילת חייו מתנהגת בדיוק כמו חוקי הדרמה שאליהם נצמד באדיקות; החל באקספוזיציה – משפחה גרעינית לא תפקודית, המשך בקונפליקטים הצצים (בין הסופר לקיבוץ, בין חיי זוגיות בורגניים והתהוללות בוהמית), השיאים שכמו רודפים זה את זה (בגידות על ימין ועל שמאל בנשים, חברים לנשק ואידיאולוגיות, יתמות ושכול, פשיטות רגל ומה לא) ומזמנים רגעי התעלות והתרסקות עד לפינאלה, כאשר הוא מתמקם עם החסמבות שלו בפנתיאון וזוכה להזדקן בעדנה עם אהבת חייו וצאצאיו בני הזקונים.
דמותו ופועלו ברטרוספקטיבה יימצאו מרתקים במיוחד בעבור חובבי היסטוריה של ההתיישבות העובדת שמוסינזון ויצירותיו המוקדמות הם בשר מבשרה. ברשימת הקטעים המדגימים כיצד המציאות עולה על כל דמיון נמצאות שתי אסיפות חברים בקיבוץ נען שבהן מתדיינים אם להרשות למוסינזון לצאת לחופש כדי לכתוב והתקופה הניו־יורקית שבה היה נשוי לבתו של מיליארדר, אך נאלץ, בגיל 40 ומשהו, להתפרנס מעבודה של פועל בניין ולפלרטט עם מרילין מונרו.
בתור רב־אמן בפרובוקציות המסייע ביודעין ובעונג בהצתת פולמוסים סביב כל יצירה חדשה שלו, מוסינזון הוא ספק תוכן נדיר, שגם אז, אגב, העמידו אותו תכופות אל עמוד הקלון. ולראיה, הפגנות זועמות שליוו את השוס הקופתי, המחזה 'בערבות הנגב' (בכיכובם של רפאל קלצ'קין וחנה רובינא), ושערוריית פרס אוסישקין שקיבל הרומן 'דרך גבר', על רקע מתקפת חורמה המגנה את היוצר היורק לבאר. אלה, ואינספור קטילות של ספריו ומחזותיו, מלמדות על חיבתו העזה לעורר שדים מרבצם, להתעקש להתנקש בפרות קדושות ולצאת חוצץ נגד פוריטניות וצדקנות. הביוגרפיה איננה כתב הגנה אך היא הוגנת כלפי האיש שהיה חסר רגישות ואף נבזי כלפי נשותיו ואויביו, אך, בעוונותיו, גילה גם יושרה, תשוקה ותעוזה שעליהן שילם ביוקר ובלי להתבכיין. •