הלכו רחוק

הם חיו שנים באזור המרכז, עד שהחליטו לצאת לחופשי מהעבדות לפקקים, לרעש, לצפיפות וליוקר המחיה, אל החירות של מגורים בתוך מרחבים של טבע אי שם ביישובים מבודדים בקצה הארץ • שש משפחות מספרות על השינוי שלא מתאים לכל אחד, אבל שהן לא מצטערות עליו לרגע | איריס ליפשיץ–קליגר |

 

משפחת קרמר–אינדיד | קיבוץ מרום גולן : "הפקק היחיד הוא עדר כבשים שחוצה את הכביש"

 

פריחת הדובדבן, השלג, השקט שמופר רק בקולות ציפורים ופרות גועות: לליז קרמר (50) יש דרך פיוטית לתאר למה היא כל כך מרוצה מהמעבר שלה ושל משפחתה מכפר–יונה לקיבוץ מרום גולן • וזה למרות שיש רשימה ארוכה של דברים שחסרים לה שם

 

מכירים את אלה שאומרים: "וואלה, היינו רוצים לגור בכפר, בטבע, בשקט. אולי כשנצא לפנסיה"? גם שי (58) אינדיד וליז (50) קרמר היו כאלה. אבל הם עשו את זה הרבה לפני הפנסיה. לפני עשר שנים הם עזבו את כפר־יונה שבאזור השרון ועברו לגור בקיבוץ מרום גולן, הרחק בצפון הרמה.

 

כשאני שואלת את ליז מה הם אוהבים בחיים כאן, היא אומרת בהתלהבות: "הרגע הזה ממש, שבו אני אוחזת בידי את כוס הקפה, שש בבוקר של יום חדש, חלון המטבח הנשקף מולי מגלה איזו עונה עכשיו – ובחיי שיש יותר מארבע בשנה. אם מתבוננים מגלים תתי־עונות ושינויים כה רבים אפילו ביממה אחת ויחידה. הבוקר, למשל, עץ הדובדבן, שעד לפני שבוע היה עירום עם שמיכת שלג, כן, שלג במארס, החליף את כסותו באשכולות לבנים של פריחה, והוא עומד מולי מלא הוד מאחורי הקומקום החשמלי והטוסטר. מאחוריו מתנשא תל ירוק שמנוקד בצהוב, אדום, סגלגל – פריחה אביבית".

 

אחרי התיאור הפיוטי הזה לא צריך הרבה כדי להשתכנע שהם עשו את הדבר הנכון מבחינתם. לשי וליז יש שני ילדים משותפים – טליה (18) ויאיר (11) – ולשי בת מנישואים קודמים, בת 30, שגרה בהרצליה. כשהם גרו בכפר־יונה שי עבד כמנהל בכיר ברשת הולמס פלייס וליז עסקה במשחק. אחרי שהשתקעו בגולן הם הקימו עסק קולינרי שנקרא "ליז ושי מבשלים סיפור אהבה", במסגרתו הם מארחים לסעודה פרי ידיהם בבית ולסדנאות בישול.

 

פגשתי אותם סביב שולחן האירוח בביתם. שי הקרניבור אחראי על עישון הבשרים (יש לו בחצר שתי מעשנות מכובדות), וליז הטבעונית אחראית על הסלטים והקינוחים. "החלטנו להשתקע כאן ולפעול בכיוון הקולינרי מתוך אהבה לבישול ואהבה לאנשים, לאירוח וליצירה", הם אומרים בזמן שאנחנו אוכלים יחד ארוחה בסגנון שיתוף מנות – נתחי בשר שעושנו כמה שעות טובות, מרקים, אמפנדס, ירקות אפויים וצלויים, סלטים וקינוחים מפתיעים. את הכל מלווה יין מקומי מהגולן. חלק מחומרי הגלם מגיעים מגינת הירק של ליז ושי.

 

מה אתם אוהבים כאן?

 

ליז: "את השלג, את פריחת הדובדבן, את האוויר הצח, ואת המרחבים של שמיים פתוחים ואדמה – כמה שפחות בטון, יותר טוב לנשמה. האפשרות לחוות את העונות המשתנות בטבע היא מרגשת בעיניי. גשם שמרווה אדמה ולא כבישי אספלט, זרימות מטורפות שחותרות להתחבר אל נחלים ומאגרים ולא לתעלת ביוב. מסביב יש בעלי חיים חופשיים, ומזג האוויר של צפון הגולן הוא תענוג. כן, אנחנו חובבי קור, במיוחד כשהוא בא עם מנת שלג הגונה. וגם הקיץ נעים ולא מכביד. שלא לדבר על השקט ששזור בציוצי ציפורים, קול פרה גועה – מתנה. אין תחבורה סואנת, צפירות ושאר מנעמי העיר כמו פקקי תנועה ודוחק על הכביש. הפקק היחיד הוא עדר כבשים שחוצה פתאום את הכביש".

 

איך חיי הקהילה?

 

"קהילת מרום גולן היא חזקה ותומכת. כמו בכל מקום, יש את השכנים שאתה יותר מחובר אליהם ואת אלה שקצת פחות, אבל בגדול יש תחושה של מארג תומך של ערבות הדדית ושל קרבה, לצד חילוקי הדעות והקונפליקטים המאתגרים, בקיבוץ שעבר הפרטה וקלט תושבים חדשים והאינטרסים לעיתים משותפים ולעיתים לא. למשל, חילוקי הדעות על התוכנית להקים חוות טורבינות רוח בקצה השטחים של הקיבוץ. יש כאלה שתומכים כי זה יביא כסף, ויש כאלה שמתנגדים כי זה נזק לסביבה. חגים נחגגים בקיבוץ באופן קהילתי, וכך גם ימי זיכרון. יש תחושה של משפחה גדולה".

 

עבודה?

 

"שנינו עצמאים ועובדים מהבית. כבר שש שנים אנחנו מציעים בהזמנה מראש ארוחות בביתנו – חוויה קולינרית ומפגש אנושי, ובנוסף סדנאות אוכל. שי גם מוציא לטיול ג'יפים בטבע. אני שחקנית, מורה ליוגה ומנחת קבוצות כתיבה. בקיבוץ יש רבים שעובדים פה בתיירות, במפעל הטוף ובחקלאות, ויש בעלי מקצועות חופשיים שעובדים בגולן ובגליל העליון, ויש גם שעובדים בירושלים ותל־אביב. למרות שזו פריפריה, יוקר המחיה גבוה ביחס למשכורות שמשולמות באזור".

 

איפה הילדים לומדים?

 

"עד כיתה ח' בבית הספר האזורי שנמצא במרום גולן. תיכון הם עושים בבית הספר הר וגיא שנמצא בקיבוץ דפנה (המרוחק 30 ק"מ), או נופי גולן בקצרין (25 ק"מ) או עינות ירדן בקיבוץ עמיר (27 ק"מ) – נסיעה של בין חצי שעה ל־40 דקות. הקיבוץ הוא מקום בטוח ונעים לגדל בו ילדים, ומעבר לבתי הספר יש גם חינוך בלתי פורמלי".

 

מה עם קניות, בילויים, קופת חולים?

 

"יש צרכנייה בקיבוץ וסופרמרקט בכפרים הדרוזיים השכנים, או אם מזדמנים לעיר הגדולה קריית־שמונה (30 ק"מ) יש מבחר של סופרים, סופר־פארם, חנויות למוצרי חשמל וכו'. יש סניפים של כללית ומכבי בכפרים הדרוזיים והשירות שם נפלא. הם גם דואגים להביא רופאים מקצועיים. בכל זאת, הרבה מעדיפים לפנות למומחים במרכז. בכל מקרה, לקבוע תור מצריך המתנה, הזמינות לא גבוהה. רפואת חירום? הופה, בית החולים הקרוב הוא בצפת, 50 דקות נסיעה. יש כונני מד"א ביישובים ותחנות מד"א בקריית־שמונה או בקצרין".

 

מה הכי חסר?

 

"לי אישית המרחק הוא הדבר שהכי מפריע פה, כי אני אוהבת ללמוד ולהשתלם, חובבת תרבות ולא מחבבת נסיעות ארוכות – וזה חיסרון מבחינת הנגישות לשפע שמוצע בעיקר במרכז. בית הקולנוע הקרוב הוא בכרמיאל, תיאטרון אין באזור וכשחקנית אני כמהה לזה, חוגי ילדים ברמה מקצועית כמעט שאין בגולן. בננו יאיר, בן 11, מתאמן בטריאתלון בעמק – ארבע פעמים בשבוע נסיעות לכיוון קריית־שמונה והסביבה. טליה הולכת לחוג תיאטרון – גם הוא בעמק. מורה לנגינה לא פשוט למצוא. והתחבורה הציבורית לא בתדירות מספיקה, והדלק הוא הוצאה משמעותית".

 

אז תמליצו לאנשים מהמרכז לבוא לגור?

 

"אם זה החלום – לכו על זה. למרום גולן יש רשימת המתנה ארוכה מאוד, והיום אפשר להתקבל רק כחברי קיבוץ. כשאנחנו הגענו הייתה אפשרות להיקלט בסטטוס של תושבים".

 

 

 

משפחת הר שמש–קריג | צוקים: מפוסט–דוקטורט בגרמניה לצוק בערבה

 

ליזה קריג ועמרי הר שמש חיו 13 שנה בגרמניה, וכל אחד מהם היה על מסלול אקדמי מתקדם, כשהחליטו לעזוב הכל ולעבור לגור ביישוב צוקים בערבה • היום היא מציירת, הוא עובד מהבית, ובתם בת השש איה רואה טלוויזיה פעם בשבוע "ורוב הזמן מטיילת בטבע מסביב"

 

ליזה קריג ועמרי הר שמש התאהבו ב־2009. היא הייתה סטודנטית לאנתרופולוגיה בת 24 משטוטגרט, גרמניה, שהגיעה לחילופי סטודנטים. הוא היה סטודנט למדע הנתונים בן 27. הם נפגשו, האהבה פרחה, והם טסו ביחד לגרמניה, אחר כך לאמסטרדם, ואז לבון שבגרמניה, ושם השתקעו למשך 13 שנה והיו על מסלול אקדמי, כל אחד בתחומו. ליזה עשתה דוקטורט באוניברסיטת בון בנושא היחס לשואה בקרב צעירים בגרמניה והייתה כבר בפוסט־דוקטורט.

 

לרגע שבו החליטו לעזוב הכל ולהגיע לארץ, ולא סתם לארץ אלא ליישוב המדברי צוקים שבערבה התיכונה, כפר אמנים שהוקם ב־2004, היא קוראת "הרגע בו נפל הפור". זה היה ב־2019, אחרי שנסעו לנפוש כמה חודשים באי מאוריציוס והיה להם שם זמן נפלא. היא מספרת: "כבר הייתי בדרך לפרופסורה, מועמדת במקום השני לפרופסורה באקדמיה בפרנקפורט. עמרי היה מדען נתונים ועבד כעצמאי עבור חברה שווייצרית. מסלול החיים שלנו נראה לכאורה ידוע, אבל אז החלטנו לעשות שינוי של 180 מעלות. זו לא הייתה החלטה פשוטה, והיא לקחה זמן, אבל אחרי התלבטויות קיבלנו החלטה סופית. במארס 2020 עלינו, היישר למציאות הבידודים של הקורונה ולבית בצוקים. מלגור כל החיים במרכזי ערים גדולות, עברתי לגור ביישוב קטן של בקושי 80 משפחות על צוק במדבר".

 

לליזה (37) ולעמרי (40) יש ילדה בת שש, איה. היום ליזה, שמדברת גרמנית וקצת עברית, מציירת את נופי המדבר מעוררי ההשראה ומוכרת את ציוריה. יש לה סטודיו ואפשר אפילו להגיע ולבקר, בתיאום מראש. עמרי, בעל דוקטורט בתחומו, עדיין עובד כמדען נתונים עבור אותה חברה שווייצרית, והיות שזה משהו שאפשר לעשות מכל מקום, גם מאמצע המדבר, הוא אכן עושה זאת מהבית.

 

למה צוקים?

 

ליזה: "המדבר קרץ לי תמיד. התחתנו לפני 13 שנים בחוות האנטילופות שליד צופר בערבה, 10 ק"מ מצוקים. ואז עשינו סיור ברגל באזור עם כל האורחים, וחשבנו לעצמנו — איזה חלום לגור כאן, אבל זה באמצע כלום, איך מתפרנסים כאן בכלל? זה נראה אז כמו צעד קיצוני. ברגע שהחלטתי, הייתה לי הקלה. כי היה חלק בי שלא באמת רצה להיות פרופסורית, והשמש במאוריציוס סייעה מאוד להבשלת ההחלטה. מאז ומתמיד לא הסתדרתי עם החורף והקור בגרמניה. דבר אחד היה מוסכם על עמרי ועליי – אם עוברים לגור בישראל, זה חייב להיות במקום לא עמוס, לא בעיר. עמרי רצה להיות קרוב יותר למשפחה. הם גרים בעמק יזרעאל. אבל אבא שלו עבד אז בערבה כרופא של יישובי האזור, אז החלטנו לשם".

 

איך הייתה הנחיתה בצוקים בתחילת המגפה?

 

"גיסתי הכינה לנו מראש דירה שכורה נקייה ומוכנה לכניסה, ומשדה התעופה הגענו ישר אליה. איה הייתה בת ארבע, וכבר בתקופת הבידוד נהנינו מהיתרון הענק שיש לנו כאן – מרחב אינסופי ואוויר פתוח. מאז כבר עברנו דירה פעמיים, ואנחנו מחכים שהבית שאנחנו בונים כאן יסתיים".

 

איך הגעת לציור?

 

"תמיד אהבתי לצייר, וגם היה לי חלום לכתוב רומן, שבקרוב אכן יראה אור, בעברית. התחלתי לצייר ולפרסם באינטרנט את הציורים שלי, וקיבלתי תגובות נהדרות. ואז התחלתי למכור את הציורים. אחר כך עברתי לצייר בשמן את הנופים המדבריים, והקמתי סטודיו. אפשר להגיע ולהתרשם או להיכנס לאתר (lkarava.com)".

 

איך החיים כאן?

 

"אנחנו גרים על צוק בקצה העולם. חלק מהאנשים כאן עוסקים באמנות, חלק בחינוך וברפואה, וגם כאלה שעובדים מהבית בשיווק דיגיטלי. איה לומדת בגן ביישוב. בהמשך היא כבר תצטרך לנסוע לבית ספר אזורי, כנראה בספיר (17 ק"מ מצוקים). אנחנו צמחונים על גבול הטבעונות, כך שעבורנו חנות הטבע הקטנה שיש בצוקים בהחלט עונה על הציפיות, ומשלימים קניות בצרכנייה בצופר. לקניות גדולות יותר אנחנו חייבים אוטו כדי לצאת צפונה לעין יהב (במרחק 25 ק"מ). בעקבות הקורונה יש שירות משלוחים משופרסל מעין יהב פעם בשבוע, וזה מקל. אי־אפשר לחיות כאן בלי רכב אחד לפחות, ולרוב רצוי שניים. אז פקקים אין לנו, אבל קילומטרז' אנחנו עושים בשפע. בסופו של דבר יש חיי שגרה, לא כל הזמן אתה באופוריה מהנוף המטורף, אבל תמיד יש את הרגע הזה כשחוזרים בנהיגה מהצפון – אנחנו נוסעים למשפחה אחת לחודש – שמרגישים: איזה כיף, חוזרים לפינה השקטה והמיוחדת שלנו. לגור פה זה להתמקד בדברים החשובים באמת בחיים, עם הרבה פחות הסחות דעת".

 

איפה מבלים?

 

"יש פה ושם אירועים תרבותיים באזור, אבל לא כל כך הרבה. אצלנו בבית יש הגבלה מוגדרת על שעות מסך, ואיה רואה טלוויזיה רק פעם בשבוע. זה מספיק בעינינו. רוב הזמן זה טיולים בטבע, בוואדיות מסביב. גם במסגרת הפעילות שלה בגן. החיבור לטבע מתחיל מגיל אפס. לומדים על הצמחים, משחקים הרבה בחול ובוץ ואבנים – הכי בריא בעיניי לגדל כך ילדים".

 

מה עושים כשצריך רופא באמצע הלילה?

 

"ראשית, השכנים תמיד עוזרים אחד לשני. אם צריך בית חולים, זו נסיעה ליוספטל באילת (113 ק"מ) או לסורוקה בבאר־שבע (133 ק"מ). יש מוקד חירום במרכז ספיר, אבל לא 24/7. זה גורם לקצת חרדות, אם חלילה קורה משהו".

 

מה הכי מאתגר במגורים ביישוב כל כך מרוחק?

 

"אין ספק שהנסיעות הארוכות. אבל אני מעדיפה לנסוע יותר רחוק – בלי האטרף של הפקקים. קנינו ג'יפ 4 על 4 משומש, שחשוב להתניידות באזור המדברי, ורכב נוסף בן 8. המרחק גם עושה סינון טבעי של גירויים ושירותים שכביכול אתה צריך כשיש לך אותם קרוב, אבל בעצם אפשר בלעדיהם. אם צריך לעשות קניות בעיר גדולה, זה אילת או באר־שבע. ויש לנו את ערבה סנטר בחצבה (40 ק"מ מצוקים) – זה כמו מין הום סנטר בקטנה, עם פחות מבחר".

 

אם מישהו שגר במרכז היה שואל אתכם אם כדאי לעבור לצוקים, מה הייתם עונים?

 

"צריך להבין מראש שזה לא מתאים לכל אחד, וצריך מאוד מאוד לרצות את זה. צריך לעבוד מהלב. לצד כל הטיעונים של בעד ונגד – בסוף הלב מכוון. ויש בהחלט רגעים קשים, לא הכל קל. אנחנו משתדלים לעשות מה שעושה לנו הכי טוב. כדאי פשוט להגיע ולבדוק אם זה תפור עליכם – הווייב הזה של אורח חיים על צוק בערבה".

 

 

משפחת גלבוע | קיבוץ כפר חרוב: "הופתעתי מכמות ההייטקיסטים שגרים כאן"

 

טל גלבוע, מנהל פיתוח בחברת תוכנה שמנהל חמישה צוותי פיתוח במרכז הארץ, ואשתו גלית, בעלת סטודיו לפרסום ומיתוג, עברו עם ילדיהם מכפר–סבא לקיבוץ כפר חרוב שבדרום הגולן • "במציאות של היום אפשר לעבור למקום כזה ולעלות ברמת החיים ־ בלי להתפשר על העבודה והקריירה"

 

"ביום הראשון פה מאיה, בתי בת ה־10, שאלה: 'איך לא עשינו את זה קודם?' ובאמת, אילו יכולנו, היינו עושים את זה כבר לפני עשור", כך אומר טל גלבוע (43), שלפני שישה חודשים עבר עם משפחתו מכפר־סבא לקיבוץ כפר חרוב שבדרום הגולן, לא רחוק מהגדה המזרחית של הכנרת.

 

טל עובד כמנהל פיתוח במרכז הפיתוח הצפוני של חברת התוכנה Skai, שעל גדות הכנרת, ובמקביל מנהל חמישה צוותי פיתוח במטה החברה ברמת החייל בתל אביב. Skai פיתחה פלטפורמת סחר חכם ושיווק, המאפשרת לאלפי מותגים מובילים ולסוכנויות פרסום לקבל תובנות ולהגיע להחלטות שיובילו לתוצאות מהירות ומבוססות יותר בתכנון אסטרטגיות הפרסום והשיווק. אשתו גלית (45) היא בעלת סטודיו לפרסום, עיצוב ומיתוג, ויש להם שני ילדים, מאיה ויובל (בן 12).

 

"המזל שלי", אומר טל, "הוא ש־skai היא חברה מתקדמת וגלובלית ויש פתיחות רבה לגבי עבודה מרחוק, וקיבלתי פירגון ותמיכה לרצון שלנו לעבור צפונה, למרות שאני מנהל לא מעט אנשים במרכז. גם בני באוור, שהקים את מרכז הפיתוח הצפוני של החברה ונושא בתפקיד בכיר של מנהל הארכיטקטורה של החברה, גר ביישוב נאות גולן.

 

"הוא, אגב, פעיל מאוד בקידום ההייטק בצפון, והפודקאסט 'הייטק בלי פקקים', שהוא ועקיבא טורנהיים מנהלים (השניים הם ממקימי "קהילת הייטק וטכנולוגיה גולן" ומקיימים מיטאפים (מפגשים מקצועיים ליזמים) רבים במרכז ההייטק האבזלת, Hubazelet, ביישוב בני יהודה בדרום הגולן – אל"ק), עודד אותי לגמרי לקבל את ההחלטה לעבור לכאן. הופתעתי לטובה מכמות ההייטקיסטים שגרים כאן. ההייטק בצפון בצמיחה משמעותית, ועם השינוי בשוק התעסוקה לאחר הקורונה, לדעתי זאת רק ההתחלה. גלית אשתי מנהלת את הסטודיו שלה מהבית, כך שלא הייתה לה בעיה במציאת עבודה".

 

למה עברתם ומה אתם הכי אוהבים בחיים רחוק מהעיר הגדולה?

 

טל: "מאוד כיף לגור במקום יפה כל כך, וכפר חרוב הוא מקום מהמם. אנחנו אוהבים את הקרבה לטבע. כל יציאה מהבית, גם אם להקפיץ את הילדים לחוגים, מרגישה לנו כמו טיול".

יובל: "יש פה הרגשה של חופש".

גלית: "השקט כאן ללא ספק מנצח. לאחרונה יצאנו לנופש במקום שנחשב מאוד מרגיע ושקט – והיה לנו רועש מדי", היא מחייכת.

 

איזה מין קיבוץ זה?

 

גלית: "זה קיבוץ שיש בו קהילה מאוד מחבקת ואכפתית. כשעברנו קיבלו אותנו ממש יפה מהרגע הראשון. הרבה הגיעו להגיד ברוכים הבאים, הציעו עזרה והביאו פינוקים. יש הרבה אירועים חברתיים בחגים ובכלל: מסיבות, הופעות, הרצאות ומפגשים. יש פה הרבה עזרה הדדית, וכל מי שמעלה משהו לווטסאפ המשותף, מיד זוכה להתייחסות ועזרה. בקיבוץ פועלת מערכת חינוך חברתית מדי יום וגם במהלך כל החופשות השנתיות מבית הספר, כך שהילדים צורכים פחות שעות מסך ובמקום זה משחקים ומבלים ביחד".

 

איפה הילדים לומדים?

 

גלית: "בבית הספר מצפה גולן בבני יהודה, 10 דקות נסיעה בהסעות של המועצה המקומית. יש בבית הספר הזה גישה שונה בחינוך, בתוכני הלימוד – יש יותר חשיפה לטבע, טיולים, הרבה דגש על חברתיות, תקשורת בין אישית, העשרה וחוסן אישי. צוות ההוראה מדהים והם סייעו לנו מאוד בקליטה של הילדים".

 

לאן יוצאים לבלות?

 

משפחת גלבוע מפתיעה: "בקיבוץ יש פאב ובית קפה נהדר, מול נוף מושלם, שפעיל בחמישי ובסופי שבוע. באזור יש מסעדות טובות. בבית גבריאל בצמח יש אולמות להרצאות, מופעים וסרטים. יש הופעות קטנות שמתקיימות במועדונים בקיבוץ וביישובים בסביבה, וגם קונספט של מופעי חצר כשהעונה מאפשרת".

 

איפה עושים קניות?

 

גלית: "העולם עבר שנתיים של ריחוק חברתי, ושירותי המשלוחים השתפרו כך שהכול כבר מגיע גם הנה. יש בקיבוץ חדר אוכל שפועל כל יום, אז לא צריך המון קניות. את הקניות השגרתיות של השבוע עושים במיני־שוק שפועל בקיבוץ גם בשבתות, ואת הקניות המפנקות של שישי עושים בבייקרי 'הנחתום' בבני יהודה, שמתעלה לטעמנו על רוב הקונדיטוריות במרכז".

טל: "בצמח יש מרכז קניות עם סופר־פארם, חנויות בגדים וכל מה שצריך".

 

ואם צריך רופא דחוף?

 

גלית: "אז ככה. יש מרפאה של כללית כאן בקיבוץ עם אחות ורופא שנותנים הרבה מעבר למה שמקבלים בכל מרפאה במרכז. לקבלת שירות מרופאים מומחים צריך להיכנס לאוטו ולנסוע לקצרין, קריית־שמונה ואף רחוק מזה. אין בית חולים בגולן – אם ילד שובר את היד, צריך לנסוע לפוריה. בקיצור, עדיף להיות בריאים".

 

ומה היתרונות של לגור ביישוב קטן ומרוחק?

 

טל: "יש הרגשת ביטחון ועצמאות לילדים. אנחנו כבר רואים, אחרי חצי שנה שאנחנו פה, שזה משנה את האופן שבו הם גדלים בהשוואה למקום שממנו הגענו. אם בכפר־סבא הייתי חושש לתת למאיה לרדת לרחוב בערב, פה היא מסתובבת חופשי וחוזרת מאוחר בלילה בלי שום בעיה. יתרון נוסף הוא הדגש על החיים הקהילתיים ועל החינוך של הילדים. ההרגשה שונה וטובה במקום שבו אתה מכיר את כולם וכולם מכירים אותך. החיסרון הוא בעיקר המרחק מהמשפחה והחברים. גם יש הבדל משמעותי לעומת המרכז בהשקעה בתשתיות, מצב הכבישים, יש הרבה הפסקות חשמל ובעיות במהירות האינטרנט. גם הייתי שמח אם היה מתחם בתי קולנוע קרוב".

 

באיזה בית אתם גרים?

 

טל: "אנחנו שוכרים בית חדש ומקסים עם חצר ענקית במחיר של דירת שלושה חדרים במרכז. מבחינתנו זאת לא הייתה החלטה כלכלית לעבור לכאן, אבל גם בתחום הזה יש יתרון גדול".

 

תמליצו לאנשים לבוא לגור כאן?

 

טל: "ההחלטה איפה לגור תלויה בהרבה פרמטרים וכל אחד עושה את החשבון שלו. לדעתי היתרונות פה עולים בהרבה על החסרונות. במיוחד עכשיו בעולם של אחרי הקורונה, חוקי המשחק השתנו. בלא מעט מקצועות אפשר לגור במקום כמו זה ולעלות באיכות החיים – מבלי להתפשר על מקום העבודה והקריירה".

 

משפחת ברדה, קיבוץ לוטן: מאילת קחו צפונה

 

"הפקקים, בעיות החנייה, זיהום האוויר, יוקר המחיה במרכז — מזכירים לנו שבחרנו נכון" • תמר ברדה עזבה עם משפחתה את השרון ועברה לקיבוץ לוטן שבדרום הערבה: "כשלא שומעים צפירות של מכוניות, אמבולנסים ומשטרות, אלא ציוץ ציפורים וקולות של ילדים, אפשר לנשום עמוק ולהתחיל את היום עם חיוך"

 

בדרכי לאילת עצרתי בקיבוץ לוטן בערבה הדרומית כדי להתרענן עם המשקאות והמטעמים של "סופר טראק פוד" שבלב הגן האקולוגי של הקיבוץ. מדובר בפוד טראק צבעוני להפליא על טהרת המזון הבריא. שם פגשתי את תמר ברדה, שדבר ראשון אמרה לי: "את חייבת לטעום מהגספצ'ו עגבניות ירוקות עם מורינגה בעיטור צ'יפס קייל ותבליני סופר פוד תוצרת המקום, שמוגש בקערת לחם". מהר מאוד הבנתי שאחד הלהיטים כאן הוא צמח המורינגה, שגדל בקיבוץ ונחשב עתיר בסגולות בריאותיות. "כדאי לך לפתוח כל בוקר במשקה תה עם עלי המורינגה המיובשים שלנו, זה ייתן לך אנרגיות בריאות לכל היום", אמרה תמר.

 

קבלת הפנים הזאת לא מפתיעה על רקע העובדה שתמר (45) היא האחראית על פעילות התיירות של קיבוץ לוטן. את התפקיד הזה היא עושה רק בשנים האחרונות. קודם לכן היא עבדה בתחום המדיה הדיגיטלית והפיתוח העסקי. היא ומשפחתה – בעלה בועז (46) וילדיהם שחר (16) ועמית (13) – גרו במושב מגשימים שבמרכז הארץ, ובקיץ 2015 החליטו שאורזים את הפקלאות ועוברים לקיבוץ הרפורמי שבערבה. המטרה: להוריד הילוך בכל היבטי החיים – פחות עומס ומתח, פקקים, רעש, ופחות "תחושה של מרוץ עכברים". עמית היה אז לפני עלייה לכיתה א'. שנה קודם לכן היה מבצע צוק איתן, שנתן את אותותיו בנפשם של הילדים וגם של ההורים, וזה היה הזמן לעשות שינוי. בועז עבד אז בהייטק בחברה בינלאומית, ועושה זאת גם היום מהבית בלוטן.

 

בתפקידה כאחראית על התיירות בקיבוץ תמר היא זו שפתחה את הסופר פוד טראק, המציע ארוחות שמשלבות את התוצרת מהגינה האורגנית שבגן האקולוגי. "זה מקום עבודה נפלא לבני הנוער של הקיבוץ, וכמובן נקודת עצירה חווייתית לאורחים/תיירים בדרך לאילת", היא אומרת, "ילדי הקיבוץ עובדים בענפי החקלאות בקיבוץ אחת לשבוע ובחופשים – ברפת ובתמרים, בחינוך, בחדר האוכל ובמרכולית וגם כאן. שחר שלי עובדת איתי בסופר פוד טראק. תחום התיירות התפתח מאוד בערבה הדרומית. בלוטן יש גם פארק אקו־כיף, מרכז אקולוגיה יצירתית שבו מתקיימים סיורים וסדנאות. הענף מהווה מקור פרנסה משמעותי לקיבוץ. יש לנו גם מתחם אירוח עם מבנים מבוץ, שמציע ארוחת בוקר וסיור מודרך ופעילות ללא תשלום".

 

מה אתם הכי אוהבים בחיים רחוק מהעיר?

 

תמר: "הערבה היא מקום קסום ובראשיתי. הרים יפהפיים מתנשאים ממזרח וממערב לכביש הערבה, וביניהם עולם שלם של קיבוצים, מושבים ויישובים עם קהילות, חיי תרבות, חינוך, יזמויות, חקלאות, תיירות ועוד. החיים פה הם בהחלט בקצב אחר, והאנשים יוצרים לעצמם את המציאות. וההזדמנויות לצמוח ולהתפתח הן אינסופיות. כשהאוויר צלול ונקי, כשלא שומעים צפירות של מכוניות, אמבולנסים ומשטרות, אלא ציוץ ציפורים וקולות של ילדים, אפשר לנשום עמוק ולהתחיל יום עם חיוך".

 

מי האנשים שחיים בלוטן?

 

"הקיבוץ הוקם ב־1983 על ידי צעירים שעלו לישראל דרך התנועה הרפורמית וחברו לחיילי נח"ל ישראלים. נוצרה קהילה מגוונת ומאפשרת, והמוטו שמלווה אותנו הוא: 'יש לכם את החופש לבחור'. הקהילה משלבת ערכים של אקולוגיה ויהדות. כל מי שמגיע לקיבוץ יכול לבחור מה וכמה מתוך אלו הוא מאמץ לעצמו. אין ציפייה שכל החברים יגיעו לקבלת שבת, או שיבנו בתים מבוץ – היסודות קיימים ופתוחים לכולם. חיי התרבות מורכבים מאירועים מגוונים, חלקם סביב חגים, חלקם סביב אירועי מעגלי חיים, וחלקם יוזמות של הופעות, מסיבות ריקודים, הצגות ועוד. החיים בקהילה מאפשרים חלוקה בנטל ושותפות – שכנים שעוזרים זה לזה, טרמפים משותפים, סירים לנשים אחרי לידה, בישולים למבודדים ועוד".

 

איפה עובדים ואיפה מבלים?

 

"אנחנו חצי שעה מאילת, כך שחלק עובדים בעיר, חלק במועצה האזורית חבל אילות, וחלק בקיבוץ. יש באזור ביקוש מאוד גדול לעובדים, בעיקר בתחומים של חינוך, חקלאות, רפואה, תיירות. גם בעלי מקצועות חופשיים משתלבים – מרואי חשבון, דרך אנשי קידום דיגיטלי, ועד עורכי דין ויזמים. לילדים יש פעוטון לגילי 0־3, ובימים אלו אושרה הקמת גן חובה לגילי 3־6. הגדולים לומדים בבית הספר האזורי בקיבוץ יטבתה (במרחק 12 ק"מ).

"בקיבוץ יש חיי תרבות עשירים – אירועי קהילה, מפגשים בפארק אקו־כיף ובבית התה, מסיבות בדשא, הצגות וסרטים. בפארק תמנע המדהים יש הפקות מוזיקה של מיטב האמנים שלא מביישות את אמפי שוני ואמפי קיסריה. באילת יש מסעדות, קניונים וים. יש בקיבוץ מרכולית קטנה ואפשר לנסוע כמה דקות לקיבוץ השכן, או לאילת. אפשר גם לעשות משלוח משופרסל פעמיים בשבוע".

 

מה הכי כיף כאן?

 

"התחושה שכולם מכירים את כולם, לטוב ולרע. זה מקנה ביטחון לילדים, שמרגישים שהם בסביבה מוכרת ובטוחה. את הזמן הפנוי ניתן להשקיע במשפחה המצומצמת ובקהילה, בחברויות עם השכנים ובמיזמים משותפים. כל אחד יכול להשתלב בוועדות של הקיבוץ שקרובות אל ליבו ולהשפיע על החיים בקיבוץ. בחרתי לגור בקיבוץ קטן שיש בו כ־200 אנשים בסך הכל מתוך רצון להרגיש משמעותית וליצור שינוי. בניתי אתר אינטרנט לקיבוץ, הייתי חברה בוועדת קליטה, והיום אני מנהלת את ענף התיירות. החינוך כאן מצוין – כיתות קטנות, ימי טיול, למידה בטבע, יום עבודה וצוות עוטף, וגם חינוך לא פורמלי בשעות אחר הצהריים ובחופשים".

 

מה החסרונות של מגורים במקום מרוחק?

 

"אין ספק שהמרחק מהמשפחה המורחבת. כשגרנו במרכז היינו נפגשים אחת לשבוע או שבועיים. היום נוסעים פעם בחודשיים־שלושה. גם קשה יותר לגייס עובדים. קצב הצמיחה של העסקים מהיר, אבל אין מספיק אנשים לאייש את כל המשרות. כדי לעשות סידורים צריך לנסוע 40 דקות לאילת, ושירותי הרפואה רחוקים מהסטנדרט של המרכז".

 

 

אבל היית ממליצה לעבור לכאן?

 

"ללא צל של ספק. הנסיעות במרכז, הפקקים, בעיות החנייה, זיהום האוויר, יוקר המחיה – כל אלו מזכירים לנו שבחרנו נכון. החינוך המצוין, החיבור לטבע ולקהילה – לגמרי בחרנו את מה שנכון לנו. הקיבוץ מתחדש ובתנופת קליטה של משפחות חדשות. הקרקע הרבה יותר זולה ממקומות אחרים בארץ, ומשפחה ממוצעת יכולה לבנות בית על חצי דונם או לקנות מהקיבוץ. חברי קיבוץ מתחדש מחויבים להיות בעלי בית. לנו יש בית בגודל בינוני של 85 מ"ר. המשכורות כאן מעט נמוכות מאשר במרכז, אבל יש הטבות במסים וגם ההוצאות קטנות יותר, כי אנחנו לא נמצאים בסביבה עתירת פיתויים".

 

 

 

משפחת רוט | רמת מגשימים: "כל שישי עולים על הג'יפ ויוצאים לטבע"

 

המרחבים, השלכת והשקיעות נפלאים, אבל המרחק מרתיע משפחה וחברים מלבקר • אפשרויות הבילוי לא רבות, אבל החרמון והכנרת בהישג יד • חני ובועז רוט, הורים לחמישה, עברו לרמת מגשימים מכפר הרא"ה ־ ולא מתחרטים לרגע

 

את משפחת רוט, משפחה דתית מסורתית, הכרתי במקרה בעת סיור שעשיתי ברמת הגולן לצורך כתבה. הצטרפתי לסדנה שנראתה לי מיוחדת ומרגיעה בנוף הפסטורלי של דרום הרמה, בסטודיו קסום במושב רמת מגשימים שנקרא "מעשה שוזר", ושם פגשתי את חני (44), בעלת הסטודיו, ואת בעלה בועז (48), הורים לחמישה – ידידיה (21), אביתר (17), דפנה (12), אור דוד (10) וחגי (5). תוך כדי שזירת סוקולנטים וצמחי קוקדמה לתלייה במסגרת עץ, שמעתי על החיים הנפלאים שלהם כאן.

 

רמת מגשימים הוא מראשוני היישובים הישראליים בגולן והיישוב הדתי הראשון שהוקם ברמה. חיים בו כ־800 תושבים, במרחק קילומטרים ספורים מהגבול עם סוריה. חני ובועז עברו לכאן מכפר הרא"ה שבאזור השרון בקיץ 2015. הוא עובד בהייטק ומקום העבודה שלו עדיין באזור המרכז. היא עצמאית ועובדת כמאמנת אישית. "החיים שלנו כאן הם בחירה מודעת ואנחנו מאוהבים במקום", אומרת חני. "כזוג צעיר גרנו כאן כשנתיים, במושב קשת, וראינו את הילדים שמסתובבים עם תרמילים על הגב, מטיילים וחורשים את המעיינות – וידענו שאנחנו רוצים את החיים האלה גם עבור הילדים שלנו".

 

מה אתם הכי אוהבים בחיים כאן?

 

"בעיקר את המרחק, שמאפשר לנו לגור בסוג של חממה – השקט, הקרבה לטבע, הנוף שאי־אפשר להישאר אדיש אליו, המרחבים, הרי הגעש, החרמון, שכל בוקר נראים יפים מחדש כשאנחנו שותים קפה וצופים בהם. את שינוי העונות אנחנו חווים כחגיגה – בשלכת הגולן נראה כמו ציור שנעשה ביד אמן ומרעיד את הלב. חכי שתראי את הפריחה המדהימה שיש עכשיו במטעי האפרסק – להתעלף מיופי. השנה היו המון גשמים וכל נחל ופלג מלאים על גדותיהם. זה כמו לחיות בחו"ל. השלג זימן לנו שעות של בילוי משפחתי כיפי. הפריחה מטריפה ונדידת הציפורים עוברת מעל הראש שלנו, ובקיץ אנחנו מטיילים למעיינות ויורדים להתרחץ בכנרת. בכל יום שישי אנחנו עולים על הג'יפ ויוצאים לסיבוב – בבוץ, בגשם, בשלג, במעיינות נידחים. הילדים מחכים לזה וכבר מהבוקר שואלים לאן נוסעים. השקיעות מרהיבות, ובלילה כשיש ראות טובה והירח תלוי אדום וענק בשמיים, ורואים הכול צלול – אי־אפשר שלא להתאהב".

 

איך הילדים מרגישים כאן?

 

"אנחנו אוהבים את החיבור שלהם ליישוב, לחקלאות. בקיץ הנוער עובד במטעים ובגידולי השדה – זה לינוק את אהבת הארץ באופן ישיר. ואחרי שאוכלים תפוחים שנקטפו כאן מהעצים כבר אי־אפשר לתת ביס באף פרי אחר. בזמן הקטיף אין מצב שאנחנו מגיעים לבקר במרכז או לאירועים בלי כמה ארגזים של פרי מהמשק".

 

איך חיי הקהילה?

 

"ביישוב מרוחק המקום של הקהילה חשוב מאוד ובונה. הקשרים החברתיים הופכים משמעותיים יותר. כשהגענו התאימו לנו משפחה מאמצת שליוותה אותנו במהלך שנת הקליטה, ומהר מאוד הקשרים הפכו משפחתיים ממש. כולם מכירים את כולם, ואם ילד ילך לאיבוד ביישוב, תמיד יהיה מישהו שיידע לאיזו משפחה הוא שייך ויחזיר אותו. ההורים שלי גרים בקריית־אתא. ההורים של בועז גרים במרכז – במושב טירת יהודה. הריחוק מהמשפחות והעבודה של בועז במרכז יצרו מציאות שהיו לנו המון בייביסיטריות מבנות הנוער ביישוב, והן הפכו לחלק מהמשפחה, ממש הפכו לבנות שלנו, והילדים שלנו הפכו לנכדים הנוספים של המשפחות שלהן. בשנתיים האחרונות אנחנו מלווים חלק מהן לחופה בהתרגשות ואפילו חובקים 'נכדה' טרייה, שנולדה לאביה, הבייביסיטרית הראשונה שלנו שמזמן קיבלה מעמד של בת בכורה. בקורונה היו הרבה יוזמות קהילתיות שעזרו לשמור על היחד ביישוב. בני הנוער התגייסו לערוך קניות למשפחות בבידוד. זה שמר על החוסן הנפשי של התושבים, וזו רק דוגמה קטנה".

 

איך אתם מסתדרים עם עבודה?

 

"בשלוש השנים הראשונות לאחר שעברנו, בועז המשיך לעבוד כראש צוות פיתוח שבבים במרכז הפיתוח של סמסונג ברמת־גן. לאחר מכן הוא עבר לחברה באזור התעשייה תפן, שזה שעה נסיעה מכאן. בחצי השנה האחרונה הוא הקים ומנהל את השלוחה הצפונית של חברת הייטק מתחום השבבים, ולנס סמיקונדטור, שהמרכז שלה בהוד־השרון. אני פתחתי את סטודיו 'מעשה שוזר' והנחיתי סדנאות שזירה. ככל שהעמקתי בתחום, הבנתי שהפרחים הם כלי לתהליכים יותר עמוקים שמתרחשים מול עיניי בסדנאות, והיום אני מאמנת אישית מוסמכת ועוסקת באימון טיפולי באמנות. כתבתי תוכנית אימון ייחודית, כאשר הכלי הטיפולי הוא פרחים, ואני מנחה סדנאות בסטודיו, מלווה נשים ומשפחות לצמיחה אישית ומנחה סדנאות לנשים ונערות ברחבי הארץ".

 

איך את מתמודדת עם המרחקים?

 

"המרחק מאתגר מאוד. כשעברנו לכאן היינו מודעים לאתגר אבל האמנו בחזון שלנו, של הבאת ההייטק לאזור — דבר שלשמחתנו קורה בימים אלו ממש, עם הקמת השלוחה הצפונית של ולנס שנמצאת עכשיו בבני יהודה ותעבור בהמשך לצמח. אנחנו מאמינים שעוד חברות יגיעו ויאפשרו להרבה אנשים להגשים ליהנות מהחיים באזור".

 

איפה לומדים הילדים?

 

"הגולן משופע במסגרות חינוכיות מגוונות שמתאימות כמעט לכל ילד. ישנם בתי הספר הממלכתיים, בתי ספר דתיים, תלמודי תורה, בתי ספר מעורבים, בית ספר אנתרופוסופי, ישיבה מדעית וישיבה חקלאית".

 

לאן יוצאים לבלות?

 

"האפשרויות לא רבות וצריך יצירתיות. המרכז הקהילתי ביישוב עמל מאוד להביא תרבות ואנחנו נהנים משפע של הופעות של מיטב האמנים בארץ, ובמתכונת הרבה יותר אינטימית מאשר במרכז. גם למדנו להעריך ערבים שקטים על בירות וסנגריה עם חברים, וכשבכל זאת רוצים לצאת לקפה עם חבר'ה, נוסעים 40 דקות לראש פינה או לטבריה".

 

ואם צריך רופאים מומחים או טיפול דחוף?

 

"הרפואה זה עניין כואב. מצד אחד, אמבולנס יגיע תוך שלוש דקות. בכל יישוב יש אמבולנס והרבה מתנדבים. הקשר עם הרופאים הוא אינטימי, מתכתבים בווטסאפ או מתקשרים. אנחנו במכבי, והשירותים כאן טובים מאוד. הרופא האזורי מאוד קשוב. אבל זמן ההמתנה לתורים, מגוון הרופאים והזמינות של שירותי בריאות מתקדמים ורפואה דחופה – זה מאוד מאתגר. הכל נמצא במרחק שעה נסיעה לפחות. החלום המשותף לכל תושבי הגולן הוא שיוקם כאן מרכז רפואי משמעותי שייתן שירותים רפואיים מתקדמים".

 

כמה עולה לבנות כאן בית?

 

"הבנייה עולה די דומה למה שקורה בכל הארץ, ההבדל המשמעותי הוא בשווי הקרקע — שמוחכרת חינם, מה שמשאיר אותך עם התשלום על הפיתוח בלבד, בנוסף לעלות הבנייה. אני חושבת שהפיתוח עולה משהו כמו 180,000 שקל לשטח של חצי דונם. הביקוש הגדול העלה גם את שכר הדירה של הבתים הפנויים. בית יכול להיות מושכר ב־3,000־5,000 שקל, תלוי בגודל".

 

 

משפחת הורן–ויתקו | קיבוץ קטורה: "המקום הזה גורם לך לזוז מעמדת הצרכן הלא מרוצה שמצפה שיעשו עבורו"

 

גם בעלי מקצועות חופשיים יכולים להתרחק מהמרכז בלי להקריב את הקריירה: ליאת הורן–ויתקו, מנהלת יחסי ציבור, ובעלה כרמל ויתקו, פסיכולוג, חיפשו מקום טוב יותר לגדל בו את ילדיהם הקטנים, ומצאו את קיבוץ קטורה בערבה הדרומית, שם הם ממשיכים לעבוד במקצוע אבל גילו חיים קהילתיים שלא הכירו

 

לפני חמש שנים נולד לליאת (34) ולכרמל (32) הורן־ויתקו ילדם הבכור, יואב, והם הרגישו שהם רוצים מקום טוב יותר לגדל בו את בנם. עד אז הם גרו ברמת־גן, כרמל היה עדיין מתמחה בפסיכולוגיה וליאת עסקה בתחום השיווק בחברה גדולה. הם רצו מקום יותר פתוח, עם מרחבים וטבע, בסביבה פחות חומרנית ועם מערכת חינוך טובה "שרואה את הילד". לפני שלוש שנים הם עשו את ההחלטה ועברו לקיבוץ קטורה בערבה הדרומית, כ־50 ק"מ מאילת.

 

פגשתי את ליאת בסיור שערכתי בפארק המצפה התת־ימי באילת, שהיום היא עובדת כמנהלת הפרסום ויחסי הציבור שלו. לליאת ולכרמל יש כבר בן שני, יותם, בן שנה, והיא מספרת לי על החיים השונים כל כך בקטורה לעומת רמת־גן: "אורח החיים בקיבוץ ובערבה בכלל הוא בריא ומאוזן יותר. כמו כולם יש לנו קריירות, ילדים, ובנוסף אנחנו לוקחים תפקידים ותחומי אחריות במסגרת הקהילה – אבל אנחנו מצליחים להיות נוכחים ומעורבים בחיי הילדים שלנו הרבה יותר משהצלחנו בעיר".

 

ספרי איך?

 

"אין כאן פקקים. אני נוסעת לעבודה באילת כל בוקר 45 דקות – אבל נסיעה חלקה, עם הנוף הקסום של הרי אדום ובהמשך הדרך ים סוף היפהפה. בנוסף, אנחנו חיים בנקודה ירוקה בלב המדבר. אני אוהבת לגדל את ילדיי קרוב לטבע, מאוהבת בתחושה שהילדים מתרוצצים בקיבוץ יחפים ומטפסים על עצים ועל הרים. אין את החששות של העיר – מכוניות, סכנות – והם חווים ילדות עצמאית ובטוחה. כשרוצים לפגוש חבר אחר הצהריים פשוט פותחים את דלת הבית, ואין צורך לתאם מפגשים. בתקופת הקורונה והסגרים יכולנו לבלות המון בחוץ. ואין כאן את המרוץ החומרי כמו בעיר. המרוץ החומרי ‏אחרי הדירה התחלף בהקפדה על ‏‏חינוך ועל בריאות ובחיים קהילתיים".

 

מי האנשים שחיים בקיבוץ?

 

"קטורה הוקם על ידי תנועת נוער ציונית מסורתית שפועלת בארה"ב, והקהילה מורכבת מפסיפס שהוא ממש קיבוץ גלויות — ישראלים צברים לצד עולים מארה"ב, דרום אמריקה, אירופה, אוסטרליה ואפילו ניו־זילנד, ויש חילונים וקונסרבטיבים. הקהילה מתאפיינת בערבות הדדית, סובלנות וכבוד לאחר. חיים פה אנשים מאוד מיוחדים שאכפת להם זה מזה".

 

כמה קשה למצוא עבודה?

 

"יש פה אתגר במציאת עבודה, מן הסתם פחות מגוון מאשר בעיר הגדולה, אבל אפשר בהחלט למצוא ולהתפתח. שנינו מצאנו את עצמנו במקומות מעולים. העבודה במצפה התת־ימי משאירה אותי מחוברת לעולמות שאני אוהבת – אני קרובה לים, לבעלי החיים הימיים, ונהנית מאוד מהאווירה, יותר מבכל משרד במגדל ענק במרכז העיר. אני לומדת המון על בעלי החיים ונהנית לראות את התגובות של המבקרים. העבודה החשובה בטיפול ושיקום בעלי חיים נותנת תמריץ ואנרגיה טובה לבוא כל בוקר לעבודה. כרמל עובד כפסיכולוג באזור הערבה הדרומית ובאילת. מה שיפה בקטורה הוא שחברי הקיבוץ יכולים לעבוד במקצועות מגוונים שהם מביאים איתם, ויש תמיכה גדולה בקידום ובהתפתחות המקצועית של החברים".

 

איפה הילדים לומדים?

 

"בגני הילדים בקיבוץ. ילדי בית הספר לומדים בבית הספר האזורי בקיבוץ יטבתה, מרחק עשר דקות נסיעה. מהצהריים ועד 16:00 פועלת בקיבוץ מסגרת בלתי פורמלית לילדים".

 

איפה מבלים ואיפה עושים שופינג?

 

"בקיבוץ יש אירועים קהילתיים, ולמסעדות וחופים נוסעים לאילת. באילת יש הצגות של תיאטרון אלעד המצוין, וכמובן שהילדים אוהבים לבוא איתי לעבודה בפארק המצפה התת־ימי. קניות שגרתיות אנחנו עושים במכולת של הקיבוץ ואת שאר הקניות באילת. אז יש אנשים שעבורם אילת זה מקום נופש והתנתקות מהשגרה, ועבורנו זו העיר שבה אנחנו עושים קניות של אוכל ושאר דברים. אם צריך רופא, יש רופאים מומחים שמגיעים לאילת ולמרפאה האזורית ביטבתה, אבל לפעמים מגוון השירותים הרפואיים והזמינות לא מספיקים וצריך להגיע להליכים רפואיים במרכז הארץ".

 

מה עוד את אוהבת בחיים בקטורה?

 

"החיים בקהילה קטנה ומרוחקת יוצרים קרבה וערבות הדדית. מהר מאוד מבינים שאם אנחנו רוצים שדברים ייעשו – זה תלוי בנו, האחריות היא שלנו. אתה יכול להוביל ולהשפיע על היומיום והקהילה. המקום הזה גורם לך לזוז מעמדת הצרכן הלא מרוצה שמצפה שיעשו עבורו, ולהתחיל לעשות בעצמך".

 

ומה החסרונות?

 

"המרחק מהמשפחה והחברים. תדירות המפגשים מאוד יורדת, אבל כשמצליחים להיפגש זאת חגיגה. הנוחות של העיר והנגישות לשירותים לפעמים חסרה – אין מקומות בילוי ליד הבית, אין אפשרות להזמין טייק־אוויי ואין פארם פתוח כל הלילה. החיים כאן מציעים איכות חיים ואורח חיים ייחודי, אבל הסיפור הזה בהחלט לא מתאים לכל אחד. זה מתאים למי שרואה עצמו שותף, שלוקח חלק במשהו גדול ממנו ומצליח למצוא בכך משמעות והנאה".

 

איך מצטרפים?

 

"הקיבוץ קולט משפחות ונמצא במגמת צמיחה והתחדשות. יש תהליך של היכרות ובירור לגבי ההתאמה של המשפחה לקהילה, ואם הדברים עולים יפה, נכנסים לתהליך של קליטה. זה קיבוץ שיתופי ולכן הבתים הם של הקיבוץ. אין אפשרות להקים בית פרטי".