לזכור את השואה, להזכיר את האנטישמיות
השנה, בפעם הראשונה, תצעד לצד ניצולי השואה במצעד החיים משלחת של נפגעי התקפות אנטישמיות בעולם ושל אלה שאיבדו בהן את יקיריהם, במטרה לעורר את המודעות למאבק באנטישמיות. "אני מגיעה למצעד החיים כדי לציין את המשפט 'לזכור ולא לשכוח' וגם את התקומה של המשפחה הפרטית שלי", אומרת מירי בן־זאב קורן, אלמנתו של עלי בן־זאב ז"ל, שנרצח בפיגוע בשגרירות הישראלית בבואנוס־איירס ב־1992, "המסר שלי הוא שאנחנו ממשיכים הלאה בכוח ואפילו בשמחה"
אחרי שנתיים שבהן התקיים באופן וירטואלי בשל מגפת הקורונה, בסוף החודש ייערך מצעד החיים 2022 בפולין. השנה יתקיים המצעד במתכונת מצומצמת בעקבות המלחמה באוקראינה, ויובילו אותו שמונה שורדי שואה שצעדו עם מצעד החיים שנים רבות. לצידם תשתתף לראשונה במצעד החיים משלחת מיוחדת שמורכבת מנפגעי התקפות אנטישמיות ברחבי העולם - ארצות־הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה, טורקיה, הודו וארגנטינה - ולצידם קצינים בכירים שאמונים על המאבק בפשעי שנאה במשטרות ברחבי העולם, במטרה לעורר את המודעות למאבק באנטישמיות ולהמשיך במאמצים להנחיל את זיכרון השואה לדורות הבאים.
בין המשתתפים במשלחת המיוחדת: הווארד פיינברג, שאימו ג'ויס פיינברג ז"ל נרצחה בפיגוע הירי בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג ב־2018; גולדי ואורלי אורטה, שאימן נורמה שוורצבלט־רבינוביץ' ז"ל נרצחה בפיגוע בבית חב"ד במומבאי ב־2008; ואבי אורפז, שאימו יוכבד אורפז ז"ל נרצחה באותו פיגוע; עדי דמרי, שאמה שמחה דמרי ז"ל נרצחה ואביה נפצע קשה בפיגוע ההתאבדות בטורקיה ב־2016; מירי קורן בן־זאב, אלמנתו של שליח משרד החוץ עלי בן־זאב ז"ל, שנרצח בפיצוץ מכונית התופת בשגרירות ישראל בבואנוס־איירס ב־1992; לארסי פייר, שבתו ניצלה מהפיגוע בבית הספר "אוצר התורה" בטולוז שבצרפת ב־2012; מרגריטה פאלי, שהותקפה בגרמניה כשענדה שרשרת עם מגן דוד והפכה לפעילה במאבק באנטישמיות; ושרה טייב־דנה, שהיא ובעלה חובש הכיפה הותקפו באירוע אנטישמי בבריטניה.
"די לגזענות ולשנאה"
"אמא שלי הייתה אדם פשוט, אוהבת אדם, ענווה", מספר אבי, בנה של יוכבד אורפז, בת 62 במותה. "היא אהבה לבשל אוכל פרסי, לרקוד, לעשות צעדות, שירים של ריטה, והתענגה מפרוסת חמאה וריבה עם נס קפה. הרוצחים לא הכירו אותה. הם לא ידעו את כל זה. הם היו שטופי שנאה".
אבי מספר שאימו אהבה מאוד לטייל. "פעמיים הצטרפתי אליה כשטיילה בהודו ואפילו טיילנו כשאני מרכיב אותה על אופנוע. כשאחותו של אבא שלי החליטה לטייל בהודו עם שני ילדיה, היה ברור שאמא תצטרף אליהם לחלק מהמסע. הם טיילו ביחד בדרום הודו, וכשאמא הייתה בדרך חזרה למומבאי היא פגשה שתי בנות שהציעו לה להצטרף אליהן לבית חב"ד. היא התחברה שם עם בעלת הבית, רבקי הולצברג ז"ל, והמתינה לטיסה שלה חזרה לארץ. היא שלחה לי מייל שאקנה לה מעט אוכל שיחכה לה במקרר".
בית חב"ד במומבאי היה אחד ממספר יעדים של מתקפת טרור משולבת בעיר, שהחלה ב־26 בנובמבר 2008 וארכה כיומיים וחצי. עשרה מחבלים חמושים תקפו בו־זמנית בכמה מקומות, לקחו בני ערובה ורצחו יותר מ־200 בני אדם, בהם חמישה ישראלים.
"זה היה יום רביעי בערב. שמעתי על הפיגוע במומבאי אבל לא קישרתי", משחזר אבי. "הלכתי לישון כשברקע הקשבתי לחדשות. בבוקר קמתי ופיזרתי את הילדים למסגרות כרגיל, וקצת דאגתי שלא שמעתי מאמא. פניתי למשרד החוץ והם לא ידעו שום דבר. נאחזתי באמונה שהיא לא קשורה לפיגוע, ונסעתי לאסוף אותה משדה התעופה לפי התוכנית המקורית. רק כשכל הנוסעים יצאו ואמא שלי לא, נפל לי האסימון.
"ראיתי חושך בעיניים. עצרתי בדרך לתדלק ושמעתי ויכוח בין שני אנשים, ואמרתי לעצמי שאני נמצא בשני עולמות שונים – כאן אנשים מתווכחים על איזו שטות, ואני בסרט אימה. ההמתנה להודעה הרשמית הייתה קשה. הייתה תקווה שאולי היא רק נפצעה. את ההודעה הרשמית קיבלנו רק ביום שישי אחר הצהריים, אחרי שאחי זיהה את אמא שם".
כשקיבל את ההזמנה להצטרף למשלחת שיוצאת למצעד החיים, "בליבי שאלתי את עצמי איך כל זה מתקשר לאמא שלי, שהייתה אישה כל כך צנועה ופשוטה", הוא אומר. "אבל מצד שני, בתור מחנך חשוב לי מאוד נושא הגזענות בכלל והאנטישמיות בפרט, וזו במה לדבר על כמה זה מסוכן וכמה חשובה העשייה כדי לפרק את הדבר הזה. אם אצליח דרך מצעד החיים לשלוח מסר של די לגזענות ולשנאה, זה מה שחשוב בעיניי. אנטישמיות וגזענות מוחקות את דמותם של אנשים, ותקוותי היא שהבורות המכלילה גזעים ומינים תיכחד. זו משימתי כאיש חינוך, כאבא וכאדם".
"נמשיך להרים ראש"
"היינו בשליחות בטורקיה עם שני הילדים שלנו, איילון ועומר. עלי עבד שם כקצין הביטחון בשגרירות ישראל", מספרת מירי בן־זאב קורן, אלמנתו של עלי בן זאב, בן 35 במותו. "ב־1991 נשלחנו לבואנוס־איירס, ועלי מונה לקצין הביטחון בשגרירות הישראלית. עלי היה דומיננטי מאוד באישיותו ובעל קסם אישי רב, שבלט בכל מקום שבו הוא נמצא".
בצהרי ה־17 במארס 1992 התפוצצה מכונית תופת ליד שער שגרירות ישראל בבואנוס־איירס. אגפים שלמים בבניין קרסו, והפינוי ארך זמן רב. 29 נרצחו בפיגוע, בהם ארבעה ישראלים. עלי נהרג בקריסת הבניין, וגופתו נמצאה אחרי שלושה ימי חיפושים בהריסות.
"קצת אחרי שדיברתי עם עלי בטלפון חברה התקשרה ואמרה ששמעה ברדיו כי קרה משהו בשגרירות, ושהתקשרה ואף אחד לא עונה שם", מספרת מירי. "החלטנו לנסוע לשגרירות, ובדרך ראינו המולה של אמבולנסים וסירנות ולא ממש קלטנו מה קורה. הצלחנו להיכנס לרחוב וחיפשתי את עלי. אמרו לי שהוא כנראה מסתובב בשטח ההרוס. חיכינו שם כמה שעות, ובאיזשהו שלב חבר קרוב אמר שהוציאו אותו באלונקה. שם נשברתי ובכיתי. אבל מאוחר יותר התברר שזו הייתה טעות.
"שלושה ימים חיפשו אותו. הוא היה קבור מתחת להריסות הבניין. אחד האחראים הגיע להודיע לי. אמא של עלי התארחה אצלנו באותם ימים, וזה רדף אותי המון זמן. חיכיתי לבוקר ואז הלכתי לבשר לאיילון, שהיה אצל חבר מהכיתה. סיפרתי לו שאבא מת בפיגוע. הוא פרץ בבכי קורע לב".
את ההזמנה למצעד החיים קיבלה כשהייתה בדרך לבואנוס־איירס לציון שלושים שנה לפיגוע. "הרגשתי כבוד גדול להצטרף למעמד במצעד החיים ולהיות שם באושוויץ־בירקנאו. אני מגיעה למצעד החיים כאחת שמשפחתה עברה אירוע טרור שכוון נגד מטרה יהודית וישראלית, כדי לציין את המשפט 'לזכור ולא לשכוח' וגם את התקומה של המשפחה הפרטית שלי מהטרור שעברנו. המסר שלי בהגעה למצעד הוא שכמו כל יהודי ישראלי, למרות שרודפים אותנו אנחנו תמיד נמשיך להרים ראש. אנחנו ממשיכים הלאה בכוח ואפילו בשמחה".
"רוצה להרגיש מוגנת"
ביום רביעי ה־16 במארס 2016 היו הוריה של עדי דמרי (29), שמחה ואבי, בסוף שבוע קולינרי מאורגן באיסטנבול. באותו זמן מחבל של דאעש, חמוש במטען נפץ שהכיל מסמרים, היה בדרכו לבצע פיגוע ביעד אחר, כשעבר בשדרות איסתיקלאל שבחלקה הצפון־מערבי של העיר ושמע את חברי הקבוצה מדברים בעברית. הוא הפעיל את המטען לידם, ומעוצמת הפיצוץ נהרגו ארבעה בני אדם, בהם שלושה ישראלים. שמחה דמרי (60) הייתה אחת מהם.
"אני זוכרת את הרגע", מספרת עדי, בת הזקונים להוריה. "שבת בבוקר, הייתי עם האחים שלי בן ונדב במסעדה בחוף בהרצליה. אבא שלי התקשר לנדב, והוא משך את בן מהחולצה והם קמו מהשולחן ונכנסו למשרד של המסעדה. הרגשתי שקרה משהו ולא ידעתי אז מי היה בצד השני של הטלפון שנדב קיבל. נכנסתי למשרד ושאלתי מה קרה. נדב ישב בקצה החדר, ובן הלך מצד לצד. הוא הסתכל עליי ואמר 'היה פיגוע, אבא בבית חולים אבל הוא בסדר'. שאלתי אותו 'אמא?', והוא לא ענה.
"ירדתי על הברכיים, החזקתי את הראש והרגשתי. הוא אמר לי שזה לא מה שאני חושבת, הרים אותי ואמר שלא יודעים איפה היא וצריך ללכת לחפש אותה. חזרנו לדימונה להביא דרכונים כדי לטוס למצוא את אמא, כשאבא בבית חולים עם חור בריאה ורסיסים ברגליים. נדב, בן ויוחאי נסעו לשדה והשאירו אותי בבית בשביל הסיכוי שאמא תנסה ליצור קשר, או בגלל שהם חשבו שאני לא חזקה מספיק כדי לעבור את זה איתם. כאילו מישהו יכול להיות מספיק חזק בשביל זה.
"בסביבות שמונה בערב שיר, בת הזוג של נדב, קיבלה טלפון. היא הלכה לשירותים וצרחה. רצתי אליה והיא אמרה לי 'מטיסים אותה'. אמרתי לה 'מה זה מטיסים אותה, שיר?', והיא ענתה: 'מטיסים את הגופה שלה לארץ'. ומשם זה כבר חיים אחרים".
למצעד החיים היא מצטרפת, כי "אני רוצה להרגיש מוגנת, בארץ ובחו"ל, ואני מקווה שהמשלחת תצליח לקדם את המטרה הזאת. אמא שלי הייתה דמות כל כך דומיננטית עבורנו, היא הייתה גננת מוכרת ואהובה בדימונה וחינכה שלושה דורות של ילדים שזוכרים לה חסד רב. היא הפיצה את הטוב וסייעה לכל כך הרבה אנשים בצניעות ובלי לפרסם, ורק במותה גילינו על מעשיה. זו זכות גדולה עבורי לקחת חלק במשלחת לפולין ולספר על אימי, שעוד אנשים ידעו עליה ושסיפורה לא ייגדע".