"נשלחנו כמשפחה לקלינינגרד, שם הפכו אותנו ממש לעבדים בעבודות פרך בטמפרטורות לא אנושיות, מתחת למינוס 40 מעלות, בלי אוכל כמעט. זו הייתה תקופה איומה"

צבי הרמן אלטהולץ נולד ב־4 במאי 1922 בעיירה דוקלה שבדרום פולין, להוריו לאה ואלימלך (שהיה שבוי בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה). במשפחת אלטהולץ היו בת ושלושה בנים - מנדל הבכור, צבי, רחל, וחיים. המשפחה כולה שרדה את השואה, למעט האב שנפטר מרעב בגיל צעיר. צבי עלה לארץ ישראל ב־1950. בשנת 1957 נישא לצ'לינה ז"ל, שנפטרה ב־2012. לזוג לא נולדו ילדים. הוא עובד עד עצם היום הזה כמנהל חשבונות.

"פעמיים קרו לנו ניסים שהשאירו אותנו בחיים כנגד כל הסיכויים. העיירה שלנו, דוקלה, הייתה תחת כיבוש גרמני והם גירשו את כל היהודים מהעיירה ב־30 בספטמבר 1939. הייתי אז בן 17. כל המשפחות יצאו בהליכה ברגל לעיירה הסמוכה יותר לגבול הרוסי החדש, רימנוב. מפקד גרמני הרשה לנו כפליטים מגורשים להישאר כמה ימים ברימנוב, תוך הנחיה שברגע שהיחידה של הגרמנים תעזוב את דוקלה, כולם יוכלו לחזור לשם. אבא, בתושייה, הבין שזה יסתיים רע, ולא חזרנו לדוקלה. מאוחר יותר נודע לנו שכל מי שחזר אז ־ נספה בשואה. זה היה הנס הראשון שהציל אותנו מידי הגרמנים.

 

"עברנו לצד הסובייטי, לעיר סאטרי. זה היה בדיוק ביום ראשון של חג הסוכות. היינו פליטים בעיר וסירבנו לקבל אזרחות סובייטית אז הרוסים הגלו אותנו לסיביר. היו בודדים מבין המשפחות שהיו איתנו שם שכן הסכימו לקבל פספורטים סובייטיים אך למרבה הצער זה לא השאיר אותם בחיים. הם נספו כולם מאוחר יותר כאשר הגרמנים נכנסו לשטח הסובייטי. למעשה, הגירוש לסיביר היה הנס השני שהציל את המשפחה שלי.

 

"גם בסיביר קרה לי ולאחים שלי נס. הייתה החלטה שאת הרווקים הגברים שולחים למחנות ריכוז סובייטיים, ואת המשפחות עם הילדים משאירים בסיביר. היה לנו שוב מזל גדול. המשפחה שלי לא הגיעה למחנות ריכוז אלא נשלחה לקלינינגרד. שם הפכו אותנו ממש לעבדים בעבודות פרך בטמפרטורות לא אנושיות, מתחת למינוס 40 מעלות, בלי אוכל כמעט. זו הייתה תקופה איומה.

 

"ההחלטה של אבא לעזוב מיד את דוקלה היא הסיבה שלא נותר לי שום חפץ מאז, למעט כמה תמונות של המשפחה מימי ילדותי. לקחנו בקושי תרמיל על הגב עם טלית ותפילין, אמא שמה כמה תמונות בתיק שלה ותכשיטים שהיו לה ויצאנו למסע הבריחה. לא נותר לנו כלום מאותם פריטים.

 

"בסיביר העבירו אותנו ממקום למקום כמו שמעבירים בקר. כך עד חודש דצמבר 1941. ואז עלינו על הרכבת ונסענו לאוזבקיסטן. ראשית היינו בקולחוז אוזבקי. את אח שלי ואותי גייסו לגדודי עבודה במפעל מלחמתי ואז המשפחה עברה גם היא לקולחוז האוזבקי לידנו".

 

כשעזבנו את סיביר עברנו כל המשפחה להתגורר באוזבקיסטן. שם אבא נפטר בעיר סרגאנה, מרעב מתמשך. "זו טרגדיה בפני עצמה" מספר צבי ומסביר: "אבא הוא זה שבעצם הציל את כל המשפחה בהחלטה המהירה שלקח כי אינו חוזר לעיר שלנו בפולין. בסוף הוא נפטר בטרם עת באוזבקיסטן ולא הצליח לשרוד את השואה ולהגשים את החלום לעלות לארץ לישראל".

 

"ב־1949 אמא שלי ואחותי רחל קיבלו אישור עלייה. הן הספיקו לצאת עם הפספורטים הפולנים ועלו לישראל דרך צרפת. אני, שני אחיי ושתי בנותיו של אחי סורבנו ורק ב־1950 קיבלנו אישור ועלינו. הייתי אז כבר בן 28. באוגוסט 1957, בגיל 35, נישאתי לאהובתי צ'לינה, שהייתה אז בת 27. היא הייתה מנהלת חשבונות ועבדה, בין היתר, כסגנית מנהלת חשבונות בביטוח לאומי בתל־אביב. יותר מעשר שנים חלפו מאז שהלכה לעולמה".

 

בשנים האחרונות יש לצבי בת זוג, חברה לחיים, בשם אהובה עזוז, בת 90. "היא מתגוררת במרחק 300 מטר ממני, צעירה ממני בעשור. אנחנו משתדלים לצאת לטיולים כשהיה אפשר תחת מציאות הקורונה, שאותי אישית לא ממש הטרידה. אנחנו מקפידים לבלות עם בני משפחתה של אהובה. בפורים האחרון, למשל, נסענו לבת שלה בגבעת שמואל לסעודת פורים והייתה צהלה כיאה לחג.

 

"למרות שיצאתי לפנסיה כבר בשנת 1987, המשכתי לעבוד עד עצם היום הזה. אני עובד כמנהל החשבונות של ארגון הרופאים בישראל. אני, כנראה, השכיר הכי מבוגר בארץ. בחודש מאי ימלאו לי 100 שנה. בחיי שזה מספר עגול וגדול", הוא אומר בחיוך גדול. "בארגון הרופאים אני עובד למעשה מיום היווסדו, כבר 55 שנה. בקורונה המשכתי לעבוד יום יום מהבית. אגב, אין לי שום תוכניות לפרוש בקרוב".

 

רגע לפני שאנחנו מסיימים את הראיון צבי משתף אותי שאחד התחביבים שלו זה לשיר. "גיליתי ברבות הימים שיש לי דווקא קול יפה ועם הגיל אני מפתח את השירה שלי. מעולם לא למדתי מוזיקה. הכול משמיעה אבסולוטית עוד מאז שהייתי ילד. אהבתי להקשיב לחזנים וכילד שרתי במקהלת ילדים"

 

ביקשתי מצבי שישיר לי משהו מהרפטואר שלו, בקולו הצנוע הוא השיב לי "מה עכשיו לשיר לך"?! אמרתי לו "כן. בבקשה, זה מאוד ישמח אותי". צבי פצח בקולו הערב ושר לי את השיר "הליכה לקיסריה". שיר עברי שכתבה חנה סנש ב־24 בנובמבר 1942 והולחן ב-1945 בידי דוד זהבי.

 

עיניי התמלאו בדמעות של עצב מהול בשמחה ובהתרגשות לשמוע את השורד הנצחי, שממשיך לעבוד עד היום בהנהלת חשבונות, ושר לי גם את מזמור כק"א, מתוך ספר תהילים:

 

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת

 

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי:

 

עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

 

אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ:

 

הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל:

 

ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ:

 

יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה:

 

ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ:

 

ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם"