"היינו אנשים רגילים שנקלעו לנסיבות בלתי רגילות"

סלמה ולמן (שם נעוריה), נולדה ב־7 ליוני 1922 בהולנד, והייתה בת 17 כשגרמניה כבשה את מולדתה. היא התחמקה מגירוש, הסתתרה, ומאוחר יותר — בזהות בדויה — הצטרפה לקבוצת ההתנגדות ההולנדית לנאצים, עד שנתפסה ונשלחה למחנה הריכוז לנשים "ראוונסבריק". במחנה שמרה על זהותה הבדויה ושרדה כגויה ממוצא הולנדי. היא נישאה להוגו והשניים הביאו לעולם בן. אחרי המלחמה כיהנה ככתבת לענייני חוץ בערוץ טלוויזיה הולנדי. ב־1983 הוענק לה אות ההוקרה ההולנדי "צלב זיכרון ההתנגדות". מתגוררת בלונדון.

"אני נמנית עם המעטים בקרב יהודי הולנד שיצאו בחיים ממלחמת העולם השנייה, אבל גם אחת מיהודים רבים שנלחמו במשטר הנאצי. זהו הסיפור שלי, יהודייה בת 20 שהתגלגלה לתנועת ההתנגדות, עד שלבסוף נעצרתי ונכלאתי כלא־יהודייה במחנה ריכוז לנשים. איכשהו שרדתי ויצאתי מזה בחיים. רק בגיל 96 החלטתי להתיישב ולתעד את סיפור העדות למאבק מול אובדן אנושיות - זוהי הצדעה לכל מי שסבלו או מתו, ולחבריי בתנועת ההתנגדות שסיכנו את חייהם בניסיון להציל אחרים. היינו אנשים רגילים שנקלעו לנסיבות בלתי רגילות.

 

"למשפחה שלי היה פחות מזל. אמא שלי ואחותי נשלחו למחנה סוביבור ואבא נשלח לאושוויץ. הם לא שרדו את השואה. רק אחי ואני שרדנו את התופת. אחרי הכיבוש הגרמני, החיים של כל היהודים בהולנד השתנו מקצה לקצה. רק שבתחילה לא חשבנו שזה יגיע למצבי קיצון. החיים כבר התהפכו עלינו ביום שבו החלו הכללים שאסור ללא־יהודים לבקר יהודים, וליהודים אסור לבקר לא־יהודים. אסרו עלינו הרבה דברים. אסור היה ללכת לבית ספר, לקולנוע, לנסוע ברכבות. החיים התחילו להיות קשים מאוד.

 

"בשנת 1942, כשהייתי בת 20, נקראתי לצאת למחנה עבודה. אני זוכרת את המילים של אבא שלי שכל כך דאג לי: לא, את לא הולכת! הוא נתן לי שוקולד שגרם לי ללכת לשירותים כל הזמן והתקשר לרופא, שכתב לי פתק. ואז יום אחד גם אבא נשלח למחנה עבודה. אני זוכרת שאז אמרתי לאמא שלי שאנחנו חייבים להתחבא. אז כבר הבנתי שחיינו בסכנה.

 

"חברים מצאו לי מקום מסתור בעיר ליידן, דרומית לאמסטרדם, עם רופאים מבית החולים המקומי. זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי במגע עם ארגון ההתנגדות. ערב אחד הם אמרו לנו שחסר להם מתנדבים, ושאלתי אם אני יכולה לעזור. היו לנו אז הרבה אנשים שהיה צריך לטפל בהם בזמן שהסתתרו - לא רק יהודים, אלא גם סטודנטים באוניברסיטה שלא חתמו על שבועות נאמנות לגרמנים, או גברים שלא רצו ללכת למחנות עבודה. חלק מהפעילות שלנו במחתרת הייתה להנפיק להם תעודות קצבה ותעודות זהות מזויפות. התחלתי בכך ששלחתי עיתונים שההתנגדות יצרה. מהר מאוד עברתי לסחוב מזוודות מלאות בניירות לא חוקיים ולהעביר כשליחה לעיירות שונות. הכל כמובן תחת זהות בדויה שניתנה לי, עם מסמכים מזויפים. עם שינוי מראה מקצה לקצה. מנערה עם שיער ברונטי הפכתי לנערה במראה בלונד".

 

בשנת 1941 נהפכה העובדה הפשוטה הזאת לעניין של חיים ומוות. סלמה מספרת: "אבא שלי נתפס ונשלח למחנה עבודה, אמא ואחותי הסתתרו – עד שנבגדו. הלשינו על מקום המסתור שלהן ביוני 1943, הן נשלחו למחנה סוביבור ולא חזרו משם. כשהצטרפתי לתנועת ההתנגדות ההולנדית חששתי להיתפס. כל הזמן. אבל אמרתי לעצמי, מה יכול להיות יותר גרוע. יש לי בינתיים אפשרות להרוויח זמן ולפעול למען אחרים, אז אעשה מה שביכולתי. אם אמות, את זה יקבע הגורל.

 

"ברור שהיו לי חרדות בכל פעם שהייתי צריכה להעביר ברכבת מזוודה ובה מסמכים ותעודות מזויפות ולא בגדים. לא אשכח, למשל, את אחת הפעמים שעזבתי לרגע לשירותים, וכשחזרתי חשבתי שאני בקרון הלא־נכון כי לא מצאתי את המזוודה שלי. האישה שישבה מולי עדיין הייתה שם. כשהגענו לתחנה הבאה, היא צרחה מהחלון: הילדה הזו איבדה את המזוודה שלה; זה גנוב!

 

"קצין גרמני שעמד בחוץ הורה לי לרדת, ושאל מה יש במזוודה. אמרתי תחתונים. הוא המשיך לשאול עוד שאלות ובינתיים ראיתי שהרכבת מתחילה לעזוב את התחנה אז פשוט קפצתי על הרכבת. כשהייתי צריכה להחליף רכבת, עובד ברכבת שאל: האם את הבחורה שאיבדה את המזוודה שלה? אני חושב שמצאו את המזוודה שלך. והוא הגיע אליי עם מזוודה קטנה – דומה מאוד לזו שלי, פתח אותה וברוך השם היו בה תחתונים. זו כמובן לא הייתה המזוודה עם התעודות המזויפות אלא מזוודה של נוסעת אחרת למזלי. זה היה אחד הניסים שהשאירו אותי בחיים. אגב, לאחר המלחמה נודע לנו שהמזוודה שלי ותכולתה נמצאה בנהר".

 

ביוני 1944 הסתיים המזל. "בסופו של דבר נתפסתי. עובד מחתרת לקח אותי לבית בעיר אוטרכט והראה לי כיצד פועלים חללי מסתור שבהם מוסתרים מסמכים מזויפים. דלת הכניסה נפתחה ושם הסתיים עבורי הסיפור. הוא עלה למעלה עם שני שוטרים גרמנים. לקחו אותנו בנפרד במכוניות. הוכנסתי לתא כלא קטן עם עוד חמש נשים וביליתי שם את הלילה. מהר מאוד שלחו אותי משם עם רבים אחרים למחנה ריכוז. הייתי שם תשעה חודשים. הרבה אנשים מתו כל הזמן. הם נשלחו לתאי הגזים ונשרפו. שוחררנו ב־23 באפריל 1945 על ידי הצלב האדום השוודי. היינו חלשים, וכל כך פחדנו כשהוצאנו מהמחנה הראשי".

 

סלמה ואן דה פר כתבה ספר המגולל את סיפור העדות שלה בשם "אני סלמה". בימים אלה תורגם הספר על ידי הוצאת מטר ומופץ בארץ בעברית. "חשוב היה לי להעביר את אחד המסרים החשובים כמי ששרדה את השואה - כמו שהסבא וסבתא של הצעירים הגרמנים שאני מרצה בפניהם לא מעט, תמכו אז במפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית־סוציאליסטית. לצערי, זה עדיין קורה בכל העולם. אנשים הולכים שבי אחר דיקטטורים לפני שהם יודעים מה הולך לקרות. הדיקטטורים האלה לא עולים לשלטון בן לילה. לא, הם לא. ואז, ברגע שאנשים רוצים למרוד, זה כבר מאוחר מדי! לעולם לא עוד. מה שקרה בשואה, אסור שיקרה עוד לעולם".