שיאים.
"בקריירה מוצלחת של יותר מ־40 שנה על הבמה, התמזל מזלי וזכיתי להרבה רגעי שיא והמון רגעים מרגשים. הופעתי על במות בארץ ובעולם. השתתפתי בפסטיבל (1984) ובפסטיגל (1988). זכיתי במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי עם 'למנצח שיר מזמור' (1985). הופעתי בקדם־אירוויזיון (1986). זכיתי בפרס אקו“ם עם 'התמונות שבאלבום' (1999). זכיתי בפרס מפעל חיים של אמ“י (2021).
"אבל הרגע המרגש ביותר עבורי היה ההשתתפות בטקס הדלקת המשואות במלאת 70 שנה למדינת ישראל. לשיר בהר הרצל, בירושלים בירת ישראל, ביום העצמאות, במשדר הראשי את השיר 'נשבע' מול הנשיא וראש הממשלה עם מאות חיילים. אני חושב שזה רגע שכל אמן בישראל חולם עליו".
מקצוע לא קל.
"להחזיק קריירה מוזיקלית מצליחה בישראל במשך כמה עשורים, זה אחד הדברים הקשים ביותר. השוק שלנו מאוד קטן וכל הזמן יש תחרותיות ומתח. בתוך חצי שנה אתה מסיים להופיע כמעט בכל נקודה בארץ. הייתה לי תקופה שבה עצרתי הכל, רציתי לברוח, רציתי חופש, לסדר את הראש. תקופה פחות זוהרת, כמעט כל אמן עובר תקופה כזו. החוכמה והמזל הם שיהיו לך בקריירה הרבה יותר רגעים טובים מאשר רגעים פחות טובים. בכלל, להיות זמר זה לא מקצוע קל. יש הרבה צדדים שלא יודעים על המקצוע. אתה עובד מאוד קשה, עושה ועובר הרבה דברים עד שאתה עומד על הבמה".
היצירות האהובות.
"אני מאוד שלם עם השירים ועם הבחירות שעשיתי במהלך הקריירה. שירים שמחזיקים עד היום, שירים שעד היום שרים אותם ואפילו מחדשים אותם. היום אם אתה אומר לי 'חיים, תעצור, תסתכל אחורה, ותגיד לי איזה שירים שרת?', אז אני יכול להגיד לך בחיוך ובגאווה: 'נשבע', 'כל נדריי', 'הקולות של פיראוס', 'תן לזמן ללכת', 'תודה', 'לינדה', 'עוד יום עולה', 'אהבת חיי', 'התמונות שבאלבום', 'עד סוף העולם'. שירים שהפכו לקלאסיקות ונכנסו כמעט לכל בית".
הקולות של פיראוס.
"השיר נקרא במקור 'חלום ים תיכוני' (מילים: אילן גולדהירש, לחן יווני). אני זוכר שבזמנו נהגו לקרוא לאלבום בשם של השיר הכי חזק בו וכאן הימרנו דווקא על השיר 'הביתה' וקראנו לאלבום על שמו. חודש־חודשיים אחרי שיצא האלבום, איך שהייתי מסיים הופעות בחיפה או בצפון הארץ היו עולים אחריי זמרים מקומיים וכולם היו פותחים את ההופעה שלהם עם 'הקולות של פיראוס'. בהתחלה חשבתי שמכבדים אותי ולכן שרים אותו, אבל גם אחרי ההופעה, כשהיינו הולכים לאכול במסעדה או בבר, שוב היינו שומעים את 'הקולות של פיראוס'. השיר התחיל להיות להיט בצפון ולא ידענו. תוך כמה חודשים הוא התפשט והגיע לכל הארץ עד שנהיה להיט ענק. מהר מאוד המפיקים שינו את שם האלבום ל'הקולות של פיראוס'".
נשבע.
"כשיצא האלבום חלק ממבקרי המוזיקה קטלו את 'נשבע'. לא הסתדר להם זמר מזרחי ששר מוזיקה אחרת. בסופו של דבר, המבקרים נעלמו והשיר חי, נושם ובועט עד היום – בהופעות, בטקסי השבעה, בהצעות נישואים ובחופות".
הדור הצעיר.
"הטעם המוזיקלי שלי יותר בכיוון המזרחי העדין, האיטי, הרגוע יותר, ולכן אני לא כל כך נחשף לדור החדש ולמוזיקה החדשה היום, שהיא יותר פופ. ברוב המקרים שבהם אני נפגש עם הדור הצעיר, הם מזכירים לי שירים ישנים שלי, שירים שאני כבר שכחתי ולדעתי יצאו כשהם עדיין לא נולדו, וזה אחד הדברים הכי מחמיאים לאמן ותיק בגילי. ממי שיצא לי להכיר מקרוב, איתי (לוי) הוא אחד הזמרים המוכשרים ביותר, ידען גדול במוזיקה, פרפורמר וזמר אדיר. יצא לנו כמה פעמים לשיר ביחד והוא באמת אחד המיוחדים".
פספוס.
"אני חושב שאולי היה פספוס קטן עם השיר 'עד נשימתי האחרונה', השיר האחרון של עוזי חיטמן ז"ל שהקלטתי. שיר אהבה לארץ ישראל. יצא בטיימינג פחות טוב אבל עדיין אחד השירים שאני בכל פעם מתרגש לשיר. ככה זה השירים של עוזי ז“ל, תמיד מרגשים".
חילופי דורות.
"השתדלתי תמיד לתת את הטוב ביותר שלי, לעבוד עם היוצרים הטובים ביותר, להקליט את החומרים שהכי מתאימים לי ולקהל שלי. למזלי זה הצליח והם מחזיקים איתי עד היום. מוזיקה טובה נשארת רלוונטית תמיד. לכל אחד יש את הטעם שלו ולמה הוא יותר מתחבר. מי שאוהב פופ – ישמע פופ, מי שאוהב אופרה – ישמע אופרה, מי שאוהב חיים משה – ישמע חיים משה. הכל טוב. היום במופעים שלי אתה יכול לראות קהל מגוון ביותר מבחינת הגילים, לצד הקהל שהלך איתי עשרות שנים, אתה רואה קהל חדש, את הילדים וגם את הנכדים שלהם".
ישראל והוותיקים.
"ישראל מדינה צעירה ויש לה עוד הרבה מה ללמוד על היחס לאמנים ובעיקר לאמנים ותיקים. אצלנו בדרך כלל נזכרים להוקיר, לתת כבוד לאמן, רק בסוף שלו או כשקורה לו משהו, וזה חבל. ההוקרה לאמן יפה יותר בחייו ולא במותו או בחוליו. מה גם, לצערי במדינתנו עדיין אין שוויון בהוקרה ובפרסים בין הסגנונות השונים. ראה אביהו מדינה – יש חולק על התרומה הרבה שלו למוזיקה ולתרבות הישראלית? למה היה צריך לחכות כל כך הרבה זמן כדי להעניק לו פרס ישראל, כשאחרים שתרמו טיפה פחות מזמן קיבלו את הפרס?"
התנהלות כלכלית.
"ברוך השם, אני מסודר. הגעתי לאן שהגעתי בזכות עבודה קשה מגיל צעיר. בתחילת הדרך עבדתי בשתי עבודות – ביום דפס ובלילה זמר. כל ערב הופעה אחת או שתיים או יותר, ובבוקר קם לדפוס. הייתי חרוץ.
"אבל חוץ מקול טוב, כישרון ועבודה קשה, אתה צריך גם מזל. המזל הגדול שלי זה המשפחה שלי. ההורים שלי, שדאגו לחנך אותי ואת האחים שלי לשמור תמיד על צניעות ולהתעסק בעניינים שלך. ואשתי יפה, שידעה לשמור עליי מאוזן עם הרגליים על הקרקע ותמיד עזרה לי לעשות את הבחירות הנכונות לנו בחיים. לחיות עם אמן זה לא חיים רגילים, אבל היא עשתה ועושה את זה עד היום כמו מלכה".
קורונה.
"המגפה פגעה בנו כמדינה בהרבה מובנים, ובעיקר בתחום הבידור שכמעט שותק לחלוטין. לא ידענו מה קורה. פתאום הכל נעצר ומשתנה, תקופה מלחיצה. אתה לא יודע מה יהיה איתך, עם המשפחה שלך, החברים שלך, הבריאות שלך, הפרנסה שלך. אתה שומע כמעט בכל יום בשורה אחרת על מישהו קרוב שנדבק, אנשים שנפטרו, אחד שקרס כלכלית. יצא לי להופיע כמה מופעי זום לחברות וזה ממש לא אותו הדבר. אני זמר שאוהב לשיר, אבל אוהב גם לראות את החיוך והאש בעיניים של הקהל שלי. לא בשבילי מופעי זום. אני צריך קהל. הופענו גם בהופעות פרטיות בבתים, ושם הרגשתי סוג של קסם. פתאום הכל מקבל פרופורציה. אתה כמעט חוזר להתחלה, עם ארבעה נגנים, בלי הרבה תאורה. הכל אמיתי יותר, ופתאום אחרי כל כך הרבה זמן בבית, אתה עוד יותר מעריך את הזדמנות שיש לך לשיר".