דמות המספר

בשעה שאצל כלל הדמויות מה שחשוב הוא מה הן עושות — דמות המספר נמדדת על פי האופן שבו היא מספרת את אשר עשתה או שעשו אחרים. למספר צריך להיות אופי, ולא סתם אופי אלא גם חולשות אנושיות כך נוצר מתח בין הדרך שבה הוא מספר, למה שהוא מספר. והמתח הזה טוען את הסיפור | מתן חרמוני ברשימה שלישית על כתיבה יוצרת

הדמויות שנחרתו בזיכרון בספרות העולמית במחצית השנייה של המאה ה־20, היו בחלקן הגדול דמויות של מספרים; דמויות שסיפרו בלשונן הן את אשר אירע להן מתוך העמדה האסתטית והאתית של הדמות (של הדמות — לא של הסופר!). כמה מהיצירות הידועות יותר של סופרים — גברים כמסתמן, בעיקר — הציבו בחזית היצירה את הגיבור המספר. אלכסנדר פורטנוי של פיליפ רות, הולדן קולפילד של סלינג'ר, הומברט הומברט של נבוקוב הם שלוש דוגמאות בולטות, ואני יכול לחשוב על עוד תריסר לפחות.

 

בספרות העברית דמות הגיבור־המספר עמדה בחזית במעבר מספרות "מודרנית" לספרות "מודרניסטית", כפי שאפשר לראות ביצירות של ברדיצ'בסקי ושל ברנר. מעניין אפוא לראות ש־50 שנה מאוחר יותר, בשעה שדמותו של המספר המתוודה, החוטא, החריג, עולה בספרות האירופית והאמריקאית, בספרות העברית דמות המספר כמעט נעלמה. מה שהתייצב בתור הקול הספרותי המובחן, הצלול, הוא הקול שבקע מפניו הגלויים של הסופר. אמנם בהקשר זה מתייצבת מיד דמותה של חנה גונן מ'מיכאל שלי' של עמוס עוז. חנה גונן של עוז היא אכן מקרה יוצא דופן של גיבורה־מספרת, אבל תמיד נראה לי שיותר משיש בדמותה של גב' גונן דמות של אישה כותבת, יש תחושה של "הסגברה" משוכללת: המספר הוא כאן עד כדי כך כל־יודע, שהוא כותב מתוך נימי נפשה של הדמות האומללה שברא. אני כמובן לא נכנס כאן לניתוח או לפרשנות אלא רק מצביע על תופעה.

 

 

• • •

 

שקיעת דמות המספר בספרות העברית מעניינת גם על רקע זה שהדמות הזאת, דמות המספר, העסיקה מאוד את ענף תורת הספרות שהתפתח בארץ מאז שנות ה־60 של המאה הקודמת, בעיקר באוניברסיטת תל־אביב. אחד המאמרים המזוהים יותר עם התקופה הזאת הוא מאמר של יוסף אבן שהתפרסם בכתב העת 'הספרות', ב־1969, ובו הוא מצביע על הסוגים השונים של מספרים: מספר נוכח, מספר עד, מספר דמות, מספר מערב, מספר מהימן, בלתי מהימן וכן הלאה. המאמר הזה של יוסף אבן, בלי ספק, נותן תמונה סינופטית לא רעה של האפשרויות שיש ביד הכותב לספר את הסיפור שאותו הוא מבקש לספר. המאמר עוזר גם להבחין בין דמויות שונות של מספרים: תרצה ב'בדמי ימיה' של עגנון ודולגורוקי ב'עול ימים' של דוסטויבסקי והמספר ב'גטסבי הגדול' של פיצג'רלד, ושל זו ושל זה ושל ההיא ושל ההוא.

 

כל זה זה מצוין, כמובן, לקריאה של יצירה, אבל כשאתה מבקש לכתוב אתה מפעיל מנגנונים מעט אחרים. דמות המספר היא יותר אינסטינקט. אתה קודם לומד להכיר את המספר. באופן דומה לזה שבו אתה לומד להכיר כל דמות אחרת. אלא שבשעה שאצל כלל הדמויות מה שחשוב הוא מה הן עושות, אצל דמות המספר, לא פחות ממה שהוא עושה, הוא נמדד על פי האופן שבו הוא מספר את אשר עשה, או את מה שעשו אחרים.

 

לצורך העניין זה יכול להיות לא רק מספר בגוף ראשון אלא כל מספר. למספר צריך להיות אופי. בעשורים האחרונים של המאה ה־20, הספרות העברית התרגלה לאיזה נראציה "קריינית", משהו שנשמע כמו הערוץ הראשון בשנות ה־70. בין 'פסוקו של יום' ל'מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר'. הקול של המספר הוא סמכותי, ענייני ולכל היותר ממתיק סוד.

 

אבל ברגע שלמספר יש אופי, ולא סתם אופי אלא גם חולשות אנושיות, נוצר מתח בין הדרך שבה הוא מספר, למה שהוא מספר. והמתח הזה טוען את הסיפור: הסיפור מתנהל מכאן בין מה שקרה באמת, כלומר מה שניתן להסיק שאכן קרה, ואיך הדמות של המספר בוחרת לספר אותו. וכאן, דרך הסיפור מעניינת יותר ככל שהדמות מורכבת יותר.

 

כדי להצביע על האפשרויות שיש בדמות מספר עברית, דווקא, אני רוצה לחזור למי שעמד או למעשה היווה ביצירתו שלו את הצומת הגדול ביותר של הספרות היהודית המזרח־אירופית לאורך המחצית השנייה של המאה ה־19, ובפרט בפתח הספרות העברית המודרנית. קשה להסביר עד כמה גדול היה המהלך האמנותי־ספרותי־הגותי של מנדלי מוכר ספרים, ובטח שלא במסגרת רשימה כזאת. אבל אני בכל זאת רוצה להצביע על המשמעות של כמה פרטים בפתח 'מסעות בנימין השלישי' של ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים. זאת, כדי להסביר את הפונקציה של דמות המספר ושל אופי הסיפור הנובע מהדמות הזאת.

 

כך, למשל, מסתיים פתח הדבר הקצר של היצירה המרכזית הזאת של מנדלי:

 

"ואני מנדלי, שכל כונתי תמיד להועיל לאחינו בני ישראל כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבוש את רוחי ואמרתי: עד שאחינו הסופרים, אשר קטנם עבה ממתני, יתעוררו מתרדמתם להעתיק את כל ספורי מסעות בנימין מתחלתם ועד סופם ולזכות בהם את ישראל, אשתדל להדפיס מהם לפי שעה קצור המסעות. ובכן אזרתי כגבר חלצי ויגעתי, אף על פי שזקנה קפצה עלי ותש כחי, לא עליכם, להוציא מתוך אותו האוצר הגדול ענינים טובים ומועילים לבני ישראל ולספר אותם בלשוני, על פי דרכי. הייתי מרגיש בנפשי כאלו רוח ממרום כופאני, מכה ואומר: 'הקיצה, מנדלי, צא צא מאחורי התנור! לך ומלא חפניך בשמים מאוצרות בנימין ועשה מהם מטעמים לאחיך, כאשר אהבה נפשם!' ובעזרת הנותן ליעף כח קמתי ויצאתי והכינותי מטעמים, והריני משים אותם פה לפניכם. אכלו, רבותי, וישישו בני־מעיכם!"

 

בספר A Traveler Disguised מספר דן מירון על המצאת הדמות של מנדלי מו"ס, שהייתה גם ראשיתה של ספרות היידיש המודרנית בפרט ושל הספרות היהודית המזרח־אירופית בכלל. במחקר הזה שהוא מהאהובים עליי מבין מחקריו, מירון נוגע בהיבטים הרחבים של התפתחות ספרות היידיש עד להמצאת דמותו של מנדלי ועל ההשתמעויות הרחבות של הצבת דמות כזאת בלב התרבות היהודית־אוניברסלית־חילונית המתפתחת. אני רוצה להתעכב על האופן שבו מנדלי מציג לכאורה את עצמו. חשוב בהקשר זה לזכור שאמנם הסופר ש"י אברמוביץ היה מזוהה עם דמותו של מנדלי וכמחברו של מנדלי, אבל מנדלי מו"ס הוא בראש ובראשונה דמות בדיונית ששייכת לעולם הסיפור.

 

תחילה הוא אומר: "ואני מנדלי, שכל כונתי תמיד להועיל לאחינו בני ישראל כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבוש את רוחי ואמרתי: עד שאחינו הסופרים, אשר קטנם עבה ממתני, יתעוררו מתרדמתם להעתיק את כל ספורי מסעות בנימין מתחלתם ועד סופם ולזכות בהם את ישראל, אשתדל להדפיס מהם לפי שעה קצור המסעות".

 

מנדלי מציג את עצמו כסוחר, חצי נוכל, שרוצה להדפיס ולהרוויח. יש כאן איזה מרוץ להדפיס חומר פופולרי, ולו עצמו יש את היתרון שהוא לא דקדקן ולא רציני כמו הסופרים האחרים, אלא שהוא יודע שהקוראים מחכים לא לספרים עבי־הכרס והמלומדים אלא לחומר הקריאה העממי, הפופולרי.

 

ככה גם בשורה הבאה: "הייתי מרגיש בנפשי כאלו רוח ממרום כופאני, מכה ואומר: 'הקיצה, מנדלי, צא צא מאחורי התנור!'" שוב המספר, דמות המספר, מנמיכה עצמה אל מול מה שהוא רואה כסופרים ה"רציניים". צריך לזכור, הגרסה שמשמשת אותנו כאן של 'מסעות בנימין השלישי', ראתה אור בכתב העת 'הפרדס' ב־1894. הדמויות הדומיננטיות במעגלי הספרות העברית היו אז דמויות אולטרה־שמרניות, כמו ראובן בריינין, ש"ל ציטרון ואחרים. האנשים שישבו מאחורי התנור, "הינטערן אויבן" ביידיש, היו הבטלנים המוחלטים. אלה שהיו צריכים לחמם את העצמות תוך הצטופפות לא היגיינית סביב כירת החימום בבית המדרש. מנדלי, כפי שהוא מצייר את עצמו בפני הקורא, הוא אפוא אדם מעט מפוקפק, אופורטוניסט, שמבקש לספר את הסיפור ה"מופלא" לכאורה, בדרכו ה"זולה".

 

על פניו זה נראה כמו פנייה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל מנדלי יוצר כאן דמות של מספר עממי, אותנטי, אנרכיסטי, מאוד לא פוליטיקלי קורקט במונחים של העשור האחרון של המאה ה־19, שלכאורה לא מתכתב עם הספרות ה"רצינית", המיינסטרים העברי של אותן השנים.

 

יש עוד הרבה מה לומר על אמנות הסיפור של מנדלי. זו לכל היותר טעימה כדי לנסות אני לא חושב שדמות מספר כמו דמותו של מנדלי הייתה יכולה להיות אפקטיבית היום בספרות העברית. נראה לי שרוב הניסיונות להצגת דמות עממית שתנסה לתפוס את רוח הזמן, את מצב האדם בישראל של ימינו, ייראו בסופו של דבר לכל היותר כמו 'תמונות יפואיות' של מנחם תלמי, עם כל החיבה ששמורה לברכה אמבולנס ולשאר הדמויות שהציג בספר. אבל יש אלמנטים בהצגת הדמות של מנדלי שאפשר לאמץ גם לכתיבה בעידן הזה.

 

 

• • •

 

תרגילים:

 

א. תארו את דמות המספר שלכם באופן דומה לזה שבו מנדלי מציג את עצמו (נסו להציב את הדמות בזמן ובמרחב שמוכרים לכם ולתאר אותם בשפת הכתיבה שלכם — לא של מנדלי).

 

ב. חזרו לאותה הפסקה שפתחה את הסיפור האידיאלי מסדרת התרגילים הראשונה ושאליו חזרנו גם בסדרת התרגילים השנייה. כתבו את הפסקה הזאת כשמי שנוטל כאן את שרביט המספר הוא המספר שאת דמותו זה עתה יצרתם.

 

– לדעתי, המספר הוא יותר אינסטינקט. אתה בוחר את דמות המספר שלך כמו גם את הסיטואציה הנרטיבית לפי הסיפור. אבל אחרי שבחרת את המספר ואת הסיטואציה אתה צריך לשכלל אותו.

 

– כמו בסיפור בגוף שלישי, גם מספר כל־יודע צריך להיות דמות. גם בסיפור של מספר כל־יודע יש נקודת תצפית, יש בחירת מידע. •