"הגענו לקו האדום"

פז עזבה את הדירה שלה ונאלצת לקבל תמיכה מההורים. קובי כבר החליט להתפטר, אבל לקח עבודה נוספת כמוכר בקניון כדי לא להיפרד מהתלמידים. אפרת עשתה הסבה מקצועית לחינוך, ומאז מחזיקה את הראש מעל המים • התלוש המעליב, העבודה השוחקת אל תוך הלילה והמחשבות להרים ידיים: אחרי שאלפי עובדי הוראה מחו אתמול, שלושה מהם מספרים בגילוי לב איך זה להיות מורה בישראל – ולמה המצב חייב להשתנות עכשיו

 מדי בוקר הם יוצאים לעבודה מלאי רצון ומחויבות לעזור לתלמידים שלהם להתכונן לעוד מבחן ולהגיש עוד עבודה. למרות המשכורת הנמוכה, החברים וההורים שלוחצים עליהם לחפש מקצוע אחר, התנאים הקשים ומעמד המורה שהולך ונשחק, הם נשארים ונותנים את כל כולם.

 

אבל אתמול עובדי ההוראה שוב יצאו לרחובות בהמוניהם כדי לזעוק: כדי שאנחנו נמשיך, משהו צריך להשתנות. עכשיו שלושה מהם מספרים ל"ידיעות אחרונות" על המחיר היומיומי שגובה מהם העבודה שלהם, על החשש שבסוף "לא יישארו מורים" ועל התקווה שבקרוב הדברים ייראו אחרת.

 

 

 

פז פירו (26), מחנכת כיתה ג'

ותק: 3 שנים

שכר: 6,400 שקלים

מקום מגורים: גבעון החדשה

 

בחרתי להיות מורה מתוך תחושה חזקה של שליחות ורצון לתת ולקדם את הילדים, הדור הבא. אני אוהבת את ההוראה. אני אוהבת את התלמידים שלי ומשקיעה כדי לתת להם את הטוב ביותר. בתום יום הלימודים, העבודה נמשכת בבית - במילוי טפסים, בדיקת עבודות ומבחנים, שיחות עם הילדים וההורים. לעיתים אני מסיימת הכל לקראת חצות.

 

הבעיה היא השכר הנמוך והיעדר הביטחון הכלכלי. אני לא יכולה לעשות שום דבר, כי אין לי ביטחון כלכלי. שכרתי דירה ונאלצתי לעזוב אותה בשל הקושי לשלם שכירות. כרגע אני מתגוררת בדירה של המשפחה.

 

ההורים עוזרים לי כספית ואני עובדת גם בשיעורים פרטיים כדי שאוכל להתקיים. זה לא נעים ולא הגיוני בגילי, כשאני עובדת במשרה מלאה, לבקש כסף מההורים. אבל אין לי ברירה.

 

כאשר משלמים למורים שכר נמוך מעבירים לנו מסר שמדובר במקצוע נחות ולא שווה. זה היחס של המדינה למורים. אבל מורה זה אחד התפקידים החשובים ביותר במדינה. אנחנו מחנכים ומגדלים את דור העתיד.

 

ההוראה חשובה לי, אבל אם לא יחול שינוי איאלץ בכאב רב לעזוב ולעבוד במקום אחר. יש לי תואר שני במינהל עסקים. אני יודעת כמה אני שווה, ואני לא יכולה להישאר במצב הזה.

 

חשבתי כבר השנה לעזוב. אבל כשראיתי שיש מאבק, החלטתי לתת הזדמנות נוספת. הגענו להוראה קבוצה של עשרים מורים שהם חברים טובים, נשארנו שבעה. מתייחסים אלינו כאל מובנים מאליהם, ואנחנו לא מתוגמלים.

 

כשאנחנו משווים את עצמנו לחברים שעובדים בתחומים אחרים, אנחנו מבינים שאין סיכוי שנגיע לשכר שלהם גם אם נעבוד עוד עשר שנים.

 

הגענו לקו האדום. עד כאן. אנחנו קורסים, ולא נוכל יותר להמשיך ככה.

 

 

קובי גינר (31), מחנך כיתה ו'

ותק: 4 שנים

שכר: 6,600 שקלים

מקום מגורים: תל אביב

 

כשהודעתי שאני עוזב את בית הספר, הייתה לי הרגשה נוראית מכך שאני לא יכול להתפרנס. חשבתי על הצורך של הילדים, על הסיפוק העצום שיש לי בעבודה, העזרה לקהילה, על היכולת שלי לשנות ולהשפיע על דור העתיד. כדי להישאר מורה החלטתי לעבוד במקביל בעבודות נוספות, כמוכר בחנות למתנות בקניון ובשיעורים פרטיים. מבית הספר הייתי ממשיך לקניון ומסיים את יום העבודה בלילה בלי אוויר. הורים ותלמידים היו רואים אותי וזה היה מביך. היו שואלים אותי, 'מה אתה עושה פה?', והייתי אומר שאני חייב להשלים הכנסה. אני מתבייש שאני לא יכול לגמור את החודש בעבודה שלי כמורה. כשעבדתי באופן מלא בקניון הרווחתי יותר מהשכר שלי כמורה. עכשיו אני בעיקר משלים עם שיעורים פרטיים וממשיך לעבוד בחנות במקביל לתפקיד שלי כרכז ביטחון בבית הספר, אך לא באופן מלא.

 

בחרתי להיות מורה כדי להיות עבור התלמידים שלא רואים אותם ואת הצרכים שלהם. להוות את הדמות שתסייע להם ותסמן להם את הדרך להיות אנשים טובים יותר.

 

לצערי, עבודת המורה הייתה ונשארה פחות מוערכת, והשכר מהווה ביטוי ליחס הזה. אומרים, 'יש למורים חופשים, שירוויחו מעט', אבל לא מבינים שאנחנו עובדים קשה מהבוקר וממשיכים גם בבית, ובחופשים מכינים את השנה הבאה.

 

זה לא פשוט להיות מורה. מורים־חברים שלי נאלצו לעזוב בשל השכר ובכל שנה מתחלפים לפחות שבעה־שמונה מורים חדשים שעוזבים. זה המצב בכל הארץ. אני מקווה שהיחס למורים ישתנה והשכר יעלה, כי אחרת לא יישארו מורים.

 

אפרת מלטר (44), מחנכת כיתה ב'

ותק: 3 שנים

שכר: 7,000 שקלים

מקום מגורים: שוהם

 

תמיד היה לי בראש שאני רוצה להיות מורה. לפני הקורונה החלטתי לעשות הסבה להוראה, משום שרציתי להשפיע. היה לי זיכרון לא טוב כתלמידה ורציתי לשנות אותו. חינוך זה הבסיס של החיים שלנו. באתי עם אנרגיות להשפיע ועם חדווה להוראה, לעשות משהו אחר.

 

כאשר יום הלימודים מסתיים בבית הספר, העבודה בבית רק מתחילה: שיחות עם ההורים, בדיקת מבחנים ועבודות, הכנת תכנים חדשים. אני עובדת בלי סוף עד עשר בלילה.

 

חשוב לי להגיד שאני מגיעה לעבודה בבית הספר בכיף ואוהבת את הילדים. הם מאפשרים לי לעשות הרבה דברים. אני נהנית איתם ומההורים. אבל קשה לי, וזה מצער אותי. כנראה שאני לא אשאר. אני צריכה להתפרנס.

 

רבים מתלבטים וחושבים לעזוב. מה אעשה עם 7,000 שקלים בחודש?

 

קולגה מלימודי הסבת אקדמאים להוראה סיפרה לי שמתוך כיתה של עשרים אקדמאים איכותיים, נותרו במערכת שלושה כשהבינו באיזה שכר מדובר.

 

תנאי העבודה מחמירים את הקשיים. הכיתות עמוסות, אין יכולת לתת מענה דיפרנציאלי, אין מספיק שעות וזה לא הגיוני. מאז שעברתי להוראה התקציב המשפחתי ירד, ואני צריכה לכלכל את עצמנו אחרת.

 

אנחנו לא רוצים להוכיח שאנחנו מסכנים, אלא פשוט לעזוב אם לא מבינים את המצב. בסוף לא יישארו מורים ואז מי שיש לו כסף ישלח את הילדים לבתי ספר פרטיים. זה צריך להדאיג את כולם.