מודי, במילים אחרות
מחאה חברתית, אמירה תרבותית, כל היופי והרומנטיקה של היום־יום ו־107 מילים מדויקות על אלוהים, החיים ולטאה | מודי בר־און שנפטר השבוע היה סטנדאפיסט, יוצר תיאטרון וטלוויזיה, אמן של אבחנות ומשורר של ליגת האלופות | "המוסף לחג" מביא כמה טקסטים מיוחדים שלו, שמאירים אותו באור פחות מוכר
סכינים
אחת לכמה זמן מתקיים בתיאטרון "תמונע" עוד פרק בסדרת מופעי "אנטי־שפע", שבר־און היה אורח חצי־קבוע בהם. בכל מופע נבחר נושא ולבמה מוזמנים אנשי רוח, אמנות ואקדמיה הנדרשים לספק את שני השקלים שלהם בעניין, בקטע שלא יימשך יותר משש דקות. השאיפה היא שבתום ההופעה סך כל החלקים יהוו גדול מהשלם.
וזה מה שבר־און כתב בנושא "סכינים":
כמו שלכל בית יש מפתח, ככה יש לו גם סכין של לחם. סכין שהשימוש היחיד שלה הוא לפרוס את הלחם. בעלת שיניים אך לא שיניים קטנטנות כשל טורף, שיניים כמו גלי ים מצוירים בספר. כשאתה אוחז בסכין של הלחם, הידית שלה תמיד חמה ואף פעם לא שוטפים אותה במים וסבון כי היא אף פעם היא לא מתלכלכת. לחם לא מלכלך סכין.
הסכין של הלחם זו הסכין הראשונה שאתה פוגש בתור ילד, אם לא מחשיבים את סכינו של המוהל. אחר כך מופיעות שאר הסכינים.
סכין הגילוח של אבא.
סכין הגילוח של אמא.
אולר שווייצרי של סכינים.
המשחק בעונה שבין הבלורות לגוגואים. בחורף, העמידה באמצע העיגול המצויר סביבך והשלכת הסכין לעבר האדמה כדי לכבוש שטח נוסף בעיגול.
תער של גלב בקצרים של צ'רלי צ'פלין ובמערבונים של קלינט.
הסכין הקפיצית מסיפור הפרברים.
הסכין הקפיצית מהקטטה שפרצה במרכז הכרמל, ליד התחנה של הכרמלית.
הסכין של מקי סכניאי, של ראסטי ג'יימס, של וויצק.
הסכין שאיתה גברים אלגנטיים פותחים את המכתבים.
הסכין התעשייתית שחתכה לגיטריסט של בלאק סבאת' את קצות האצבעות.
הסכין היפנית שבה חותכים את יריעת הפלסטיק במפעל של הקיבוץ ואם לא תזהר והיא תשמט לך אל תוך הגליל המצטבר, או תחתוך ותפיל את הבלון ואת המפעל הציוני כולו.
הגליוטינה שעורפת קצוות של קרטונים.
הסכין שמחממים עליה שעווה או חשיש, או כל חומר שיעזור להיפטר מזה.
סכין, משהו שנראה כמו סכין.
סכין המנתח הפלסטי.
סכין המנתח.
הסכין שחתך את הסרט על שולחנות עריכה של פילים ואולפני סאונד עם טייפ.
עכשיו זה הכל דיגיטלי.
והלחם מגיע פרוס.
שיר חתונה
"הסיפור של אבא שלנו הוא סיפור של אהבה", ספדה לו בתו צוף השבוע וסיפרה על הזוגיות של מודי ומיקה: "סיפור אהבה שהתחיל ביום ירושלים אחד בקיבוץ קדרים ונמשך בדיוק 40 שנה. חג שבועות היה החג המשפחתי שלנו שבו פגש את אמא שלי ויותר מאוחר התחתן איתה, ומאז לא יכול היה להיפרד ממנה. למרות השוני והקשיים הבטיח להיות חבר שלה לתמיד – וקיים. כל מה שרצה זה להיות עוד רגע בזרועותיה של אהבת חייו מאז ועד היום. וככה זה היה - ברגע קטן מסתיים לו סיפור אהבה גדול".
את "שיר חתונה" של להקת "דברים שעשיתי עם אחותי" כתב לפני כ־30 שנה. למי כתב? את זה רק הוא יודע, אבל השיר ניתן כמתנת חתונה ליוסי פרץ, חבר הלהקה, שנישא לבהט.
עכשיו גם אלוהים כבר מעורב בזה
וכל מיני דודים מנהריה
עכשיו האהבה הופכת לחוזה
את לחוצה וגם אני מזיע
ואת אומרת ששכחת על מה בכלל ההמולה
אני אומר שזה בסדר
אני אומר שזה נפלא
הרי נשבעתי לך עכשיו שבועה בארמית
שאהיה חבר שלך
ושאוהב אותך
תמיד
מחר ניסע לבית מלון לירח דבש
ונצטלם על קו המים
תמיד חשבתי חתונה זה מטופש
אבל תראי איך נרטבות לי העיניים
הסידורי פרחים לא מתאימים לצבע המפות
הלילה נבתק את בתוליהן של המעטפות
ולפנינו כמויות כאלה של עתיד
שבו אהיה חבר שלך
שבו אוהב אותך
אוהב אותך
אוהב אותך
תמיד
החרדון
טקסט קצרצר שכתב וסיפר בכמה הזדמנויות ובכמה נוסחים והתפרסם במקומון "זמן תל־אביב". כל האמת על אמונה ודת מנקודת מבטו בב-107 מילים:
חרדון לא צעיר גר בכותל בין חריצי האבנים הגדולות. באו אנשים, שמו פתקים בקיר. נהיה סקרן, פתח את הפתקים, וראה שכתוב: "אלוהים, תעשה ככה". "אלוהים, תעשה ככה". חשב שהם פונים אליו.
יום אחד ילד דחף לידו פתק: "אלוהים, תעשה שהפועל ינצחו". החליט החרדון להגשים את משאלתו של הילד. קפץ אל תוך התיק של הילד, נסע למגרש, קפץ על השוער והכדור, והצליח לגרום לכך שהפועל ניצחו. לשוער קראו יהודה תובל שזינק והציל בקצות האצבעות שער בטוח. כל הקהל צעק ״יש אלוהים, יש אלוהים״, והחרדון קיבל אישור סופי שהוא אכן אלוהים.
בדרך חזרה ממגרש הכדורגל, ברחבה מול הכותל, בתוך כל הצפיפות, אברך דרך ומחץ את החרדון. ומאז אין אלוהים.
מסר מהדור שלהם לדור שלי
הנאום שנשא בהפגנת מחאת האוהלים בירושלים, בשלושה בספטמבר 2011.
לפני כחודשיים עלתה לאוויר הסדרה שענת זלצר ואני עשינו על ההיסטוריה של הקיבוץ. פתחנו אותה בחוות כנרת – המקום שבו לפני מאה וקצת, נולדה התפיסה שלפיה הגשמת הציונות אינה אפשרית ללא … צדק חברתי.
אלא שאנחנו תהינו האם, כמו שרחל המשוררת כתבה על חוות כנרת, אולי לא היו הדברים מעולם. שאלנו את עצמנו האם משהו מהחלום הציוני המרגש והמפואר על שוויון ועל צדק, על מסירות ועל מוסריות – האם משהו מהחלום הזה עדיין לוחש בתת־המודע הישראלי המופרט, עדיין מחכה שמישהו ינשוף בו רוח ויהפוך שוב את הרמץ לשלהבת גדולה.
האמת היא שהיינו די סקפטיים, אבל רצה המקרה ושבוע אחרי – באו הצעירים הנועזים והמקסימים האלה ונשפו רוח גדולה ברמץ הזה של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית, של השאיפה להיות אור לגויים ולעצמנו, להיות מופת של צדק וחמלה או לכל הפחות לשאוף להיות כאלה. לא מפתיע ששותפתי ואני היינו קטני אמונה. לא מפתיע שנזקקנו לדור חדש וצעיר שיפיח רוח חיים בחלום שאנחנו כבר הספדנו. למען האמת, עד הערב הזה, נטמעתי בתוך ההמון והזדהיתי בשקט, גם משום שהרגשתי שהמהפכה הזו שייכת בדין לצעירים ממני והיא מכוונת בדין גם נגדי ונגד שכמותי.
למרות שהצעירים החביבים האלה אולי יכחישו בנימוס, המחאה הזו היא מסר מהדור שלהם לדור שלי.
כי הדור שלי הוא הוא הדור ששש אלי הפרטה. אנחנו הדור שהעדיף את החוזה האישי על פני הסולידריות של האיגוד המקצועי, אנחנו הדור ששיתף פעולה – בשמחה או בלית ברירה – בהפרטתם ובהשחתתם של החינוך והרפואה בישראל. אנחנו הדור שנסוג מהזירה הציבורית והפוליטית והפקיר אותה בידיהם של יחצנים סוג ג' ועסקנים סוג ז', אנחנו הדור שכשל בפתרון הסכסוך המדמם והמייגע עם הפלסטינים, ואנחנו הדור שנמלט מכל אלה אל בית צמוד קרקע – וילה בג'ונגל שאנו עצמנו יצרנו.
והנה הגיע הרגע שבו בנינו ובנותינו אומרים לנו – ראו לאן הבאתם אותנו ואת עצמכם, אומרים לנו – עצור! פוס! סטופ כדור הארץ! פריש מיש!
אולי כדי להתחמק מהמסר הזה, אנחנו מאשימים את המחאה עצמה בהתחמקות. ואכן, בינתיים היא מתחמקת מאמירה פוליטית ברורה. אבל בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה, כמאמר המשורר, בעיקר כשהמשפט הזה הוא: העם דורש צדק חברתי.
מן הסתם היה קל למחאה הזו לבוא דווקא מימין. אם אכן נדונונו להמשיך ולחיות על חרבנו, להמשיך ולהיות חברה במצור, שתובעת מאזרחיה גיוס וקורבן – האם סולידריות חברתית אינה המובן מאליו? אם אכן הפכנו להיות מדינה שבודקת השכם והערב את מידת נאמנותם של אזרחיה, האם אין לנו האזרחים, הזכות ואפילו החובה לבדוק את מידת נאמנותה של המדינה לאזרחיה?
במבט משמאל עולה השאלה, האם ענייני החוץ של ישראל לא מנוהלים באותה אטימות ויהירות, באותו היעדר תבונה והיעדר חמלה שבה מנוהלים ענייני הפנים שלנו?
ואם כבר שמאל וימין, בואו כבר נשאל האם ניתן לגשר על השסע הפוליטי הזה שמשתק אותנו ולהתפשר אולי על מדינה קצת יותר יהודית, אבל קצת פחות משיחית.
והאם אפשר לשאול את כל השאלות האלה בבת אחת?
כן! וזה תפקידם של הצעירים האלה – לשאול מחדש את כל השאלות ולתבוע לכולן תשובות חדשות, מקוריות, עדכניות.
במפגש הקצוות המוזר שהתרחש במאהלי המחאה, טמון זרע לשיח ישראלי חדש – פורץ גבולות ובעזרת השם גם מעצב גבולות. בואו נטפח את הזרע הזה. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו.
מסשה לזוהר
לפני כשנתיים, בשיאה הראשון של הקורונה, חזרו שני החברים הוותיקים, יוסי פרץ ומודי בר־און, שני שליש מההרכב "איך זה עובד באמת", לשתף פעולה. "היינו בצבא ביחד והייתה לנו להקה ביחד ועשינו כל מיני דברים ביחד. עשינו גם דברים לחוד, יוסי באולפן שלו ומודי בכל מיני אולפנים. אבל הנה אנחנו שוב ביחד", כתבו. הם הקליטו שירים מקוריים, גרסאות כיסוי מעודכנות לשירים ותיקים ושירים מתורגמים עם זווית מקומית. כך למשל בגירסה העברית ל־Hendrix to Hank From של ניל יאנג – "מחווה מזרח תיכונית למוסיקאי שהפגיש בינינו" – שהקליטו במאי לפני שנה.
מסשה לזוהר
משבת לשבן
את כולם על אותה גיטרה
ניגנתי כל הזמן
תמיד קיוויתי שבסוף נסלח
אני לא איש מאמין
אבל האמנתי בך
שנמשיך לחיות ביחד
או אולי נחליט שמספיק
את המנגינה הזו
אפשר גם להפסיק
בין עפרה לירדנה
בין הירדן לים
פתאום קם אדם בבוקר
וכבר לא מרגיש כמו עם
רוב השירים ששרתי
הפכו להיות בדיחה
מה שמחזיק אותך בחיים
בסוף גם יהרוג אותך
שנמשיך לחיות ביחד
או אולי נחליט שמספיק
את המנגינה הזו
אפשר גם להפסיק
רגע אחד עם מודי
בואו ניסע מפה
ענת זלצר, שותפה ליצירה הדוקומנטרית
30 שנה ניהלנו משא ומתן קשוח על כל שלב בסיפור אותו בחרנו לספר. על המילים, הטונציות, על מה כן ומה לא, על אם להגיד בפנים או ללכת מסביב. לא תמיד צדקתי כמובן, אבל תמיד רציתי שהוא
ייצא הכי טוב. בשבת האחרונה מודי אמר לי, "רצינו להיות הכי טובים". כנראה צדק.
בחרתי שני רגעים לא פשוטים מהמסע של "כביש 90" בעמק הירדן ובקעת הירדן. צילמנו אז את מאיר הר־ציון במה שהפך להיות הראיון האחרון איתו. עלינו לחווה שלו, שלושה או ארבעה חודשים לפני שנפטר. הר־ציון דיבר בשבחו של טרנספר והצטער שישראל לא גירשה יותר ערבים.
מודי סיפר לו שבגיל 13 הוא קיבל לבר־המצווה את הספר שלו ושהוא רצה להיות הר־ציון כשיגדל. נדהמתי. אני לא גדלתי על ספרים כאלה. אבל מודי כן. והוא בא אל הר־ציון עם הזיכרון הזה, והצליח להיות גם הילד בן ה־13 וגם המבוגר עם העין הביקורתית.
אולי הרגע המצמרר מכולם, התרחש כשירדנו מקיבוץ רותם לצלם בשטחי האש. ידענו שהצבא סותם את בארות המים באזור, והגענו למקום שבו עמדה חווה בדואית שהתייבשה.
עצרנו את האוטו כדי לצלם ונשארנו בתוכו. פתאום הגיעו שני ילדים שהתחילו לדחוק בנו בידיים מושטות, להתחנן, לבכות, "יש לכם מסטיקים? משהו אחר? תנו לנו משהו". מודי היה המום, חסר אונים. אמרתי לו "תקשיב, תן להם כסף". הוא הוציא שטר של 200 שקל, והילדים התחילו לריב עליו, כמעט הלכו מכות. ואנחנו מצלמים את זה.
מודי ישב באוטו ואמר: "בואו ניסע מפה, בואו ניסע מפה, בואו ניסע מפה". זאת הייתה תחושה של אוזלת יד איומה, שאין מה לעשות. את הייאוש על הפנים שלו אפשר היה לקרוא כמו שלט חוצות, כמו תמרור אזהרה. הוא ציטט מ"ילדי ההפקר" של אלתרמן: "היום תקענו רק עיניים, מחר נתקע גם סכינים".
בגלל המלחמה
איתן צור, במאי החמישייה הקאמרית
אחד הרגעים שהכי זכורים לי ממודי הוא דווקא רגע שלא קרה.
הרגע הזה קשור למונולוג של חייל שהוא כתב לחמישייה, בגילומו של מנשה נוי. החייל מתוודה שמלחמת לבנון (שאז עוד לא קראו לה הראשונה) נכשלה בגלל חַיָּלוּת גרועה שלו, ומסיים כך: "כשאני רואה את את הנוער הנפלא הזה, שיצא לכיכרות אחרי רצח רבין, שהקרין כל כל הרבה אכפתיות ואהבה, אני אומר: תנו להם הזדמנות, תכניסו אותם לשם. אולי הם יהיו יותר טובים ממה שאני הייתי".
שלושתנו, מודי שכתב, מנשה ששיחק ואני שביימתי, בוגרי ומצולקי המלחמה ההיא.
זה הרגע שלא קרה לי עם מודי, זה שמעולם לא דיברנו על זה. לא בתקופת החמישייה ולא אחרי.
יצרנו את המערכון ללא מילים. כאילו מדובר במונולוג על מצוקה של מגדל בננות בארץ רחוקה.
אבל אני מרשה לעצמי להניח שהשבר הזה ליווה את מודי כמעט בכל דבר שעשה. משם הגיעו הלשון החדה, החמיצות ואיזשהו חוסר נחת תמידי.
רק שבניגוד לרובנו, מודי לא הפסיק לנסות להיאחז ולהאיר את הדברים היפים במקום המסובך הזה שלנו ובתרבות שלו.
ברווזים עם פס זהב
אסתי זקהיים, שחקנית
שלוש שנים בכיתת משחק יחד. כמה אינטימיות, חשיפה ואהבה, כעס וכאב ואיזה מסע עברנו כולנו וכל אחד לחוד.
איזה פרטנר נהדר הוא היה. הוא היה פטרוקיו שלי באילוף הסוררת והאהוב שאיתו ברחתי בחתונת הדמים.
אבל למרות התרגילים המפוארים שהכנו, החזרות הבלתי מתפשרות, הלהט וההתמסרות של מודי ושלי לסצנות שהכנו לשיעורי משחק; למרות המכות היבשות, החבורות והסימנים הכחולים והירוקים שהייתי מסתובבת איתם בגאוות יחידה במסדרונות "מקסיקו" (כי כשעושים סצנה מ"אילוף הסוררת" צריך לאלף על אמת, ורצוי לעלף את הקהל בכוריאוגרפיה ושאר הטרלולים שהמצאנו), בחרתי דווקא ברגע אחר, שלדעתי סימן את המשך דרכנו.
וזה היה הרגע שבו עזבנו בהפגנתיות את השיעור בתנועה. הרבה שיעורים מוזרים עוברים בלימודי משחק, אבל התנוחות הבלתי אפשריות של שיעורי התנועה היו מעט מעל ליכולתנו לספוג. זה נראה לנו יותר מדי "לשהות בתנוחה כמו ברווזים עם פס זהב על הגב", כדברי המורה. וכשהיא המשיכה בקולה הרגוע ללחוש לנו שהיא "יכולה להשאיר אותנו ככה שעות, שעות" – קמנו ופשוט יצאנו.
באמת, זה היה רגע שיא, אפילו במונחים שלנו על שיעורי משחק ומחול, שכמובן נלקחו מצפייה בסדרה "תהילה". אז קמנו ויצאנו, וכעונש נאלצנו לכתוב עבודה תיאורטית על מחול (בכל זאת אוניברסיטה). זה היה שווה את זה. התקוממנו, עשינו מעשה, לא היינו פסיביים. וזו לדעתי כל התורה כולה. כשאכפת לך תעשה שינוי, תהיה השינוי.
טראומה ליד הבריכה
אריק קנלר, סוכן אמנים
קבוצת "איך זה עובד באמת" של מודי, גדי פור ויוסי פרץ שילבה בכישרון ובמקוריות הומור נשכני ושירים. הצטרפתי אליהם כמפיק בפועל בתוכניתם השלישית, "בתוך המהומה". זו הייתה הפעילות המקצועית הראשונה שלי.
אחרי זה מודי כתב והופיע לראשונה בערב משלו, "מודי בלוז". הוא אהב את הבמה וגם סבל. ערב סוריאליסטי אחד זכור לי במיוחד: נסענו יחד לטבריה להצגה בפני מורים בבית מלון עם מרחצאות. הם התיישבו בחלוקים, יצאו ונכנסו להנאתם במהלך המופע, בין טבילה בבריכת הגופרית למסאז'. יום של כיף להם - וסיוט לנו.
בדרך הביתה מודי היה נסער, בלשון המעטה. פורטרט של אמן מיוסר. אני הרגשתי שנכשלתי בהגנה עליו מפני הגסות של עולם החלטורות וזה היה שיעור כואב ועמוק עבור שנינו.
שם הבין מודי שהוא לא רוצה להופיע יותר על הבמה. בדרכו הייחודית הוא בחר את הבמות שהתאימו לו – החמישייה הקאמרית, הסדרות הדוקומנטריות, ערוץ הספורט. מודי הפך לאחד מיוצרי הטלוויזיה המעמיקים והייחודיים, חוצה דורות וחוצה קהלים.
בקולו השבור
יוסי פרץ, חבר מהצבא ובהרכבים משותפים
ביום שבת של ליגת האלופות הלכתי למודי בצהריים לעזור לו להקליט את הקריינות לכתבה לקראת משחק הגמר. בערוץ ביקשו ומודי נעתר.
מודי כתב טקסט כמו שרק הוא ידע, אבל התקשה להקריא אותו. המילים התבלבלו, השורות קפצו. מודי כמו מודי התעצבן וניסה שוב ושוב, זה חייב היה להיות מושלם.
בסוף הצלחנו לאגד את המילים וכששלחתי למודי את ההקלטה, שישמע, הוא כמובן אמר שזה לא מספיק טוב ושהוא נשמע עייף מדי. והוא כמובן צדק. כמו תמיד. אבל עדיין, בקולו השבור הצליח לרגש את כל צופי ערוץ הספורט כמו שעשה כל כך הרבה שנים.