עיצוב

None

אני לא זוכרת איך התחלתי עם הג'וב הזה. בכל אופן, זה היה מזמן. כששואלים אותי מה אני עושה, אני מעדיפה לענות תשובה מעורפלת. אבל אם מתעקשים, אני מספרת ואז אני חייבת להתמודד עם כל מיני תגובות תמוהות. אני מעצבת תפאורה של אסונות. על הקטע של אסונות-טבע לא אני אחראית, את זה עושה מישהו יותר ותיק ממני. אולי פעם אקבל קידום ואצטרף לצוות שלו. האסונות שבתחום האחריות שלי הם תאונות ופיגועים על רקע לאומני. כמו שמתבקש מהגדרת התפקיד שלי, אני לא בוחרת את השחקנים, גם אין לי הרבה השפעה על המועד ותכיפות האירועים, חוץ מפעם אחת, כשהייתי די חדשה בתפקיד ופשוט לא עמדתי בעומס. אז נאלצו לבטל אירוע אחד.

הצד הקוסמטי, הרקע והאווירה הם באחריותי. אני אשת מקצוע מאוד פדנטית. התפאורה חייבת ליצור אשליה מושלמת. אין קיצורי דרך. אף פעם לא תמצאו פינה לא גמורה, גם אם היא פונה לכיוון של אחורי הקלעים. הכול חייב להיות מושלם, וזה כדי להפיק מהשחקנים הראשיים את המירב. אם שחקן באמצע הקטע שלו עובר מאחורי הקלעים ורואה שהצד האחורי של התפאורה לא צבוע, זה מייד משפיע לרעה על המשחק שלו.

אני צריכה לתזמן את מזג האוויר המתאים ביותר, לבחור את סוג כלי הרכב המעורבים בהפקה ואת צבעם, את הצד הנכון של הרחוב - כי את העיר בדרך-כלל לא נותנים לי לבחור - ואת כל האבזרים שיעשו את הסצינה יותר אמינה. אחד השיאים המקצועיים שלי, למרות שחלק מהמבקרים יטענו, בצדק מסוים, שזה גבל בקיטש, היה הדובי החצי-קרוע שהיה זרוק על המדרכה בפיגוע הגדול בפורים לפני כמה שנים.

בכלל, כשאני עושה את העבודה טוב, דבר שבדרך-כלל קורה, העסק עלול להיות די מזעזע. הוא מזעזע אפילו אותי.

הבעיה הכי גדולה שלי בהקשר של העבודה היא האלמנט של חוסר השליטה המוחלט בקהל. זה דבר שיכול להוציא אותי מדעתי. הבעיה הזאת מורכבת מאוד, כי יש כל מיני קהלים. יש את אלו שבמקרה עברו שם בדיוק כשהתרחש האירוע - למעשה, זהו קהל היעד העיקרי והמועדף, אבל לא עלי. יש את אלו ששמעו שמשהו קרה ומגיעים באיחור, בתקווה לא לפספס. יש, כמובן, את כל הקהל העצום שיצפה בהתרחשות בבית, בטלוויזיה. על הקהל הזה אין בכלל שום שליטה. אני אפילו לא זוכה לראות אותו, שלא לדבר על לקבל ממנו פידבק כלשהו - תשואות, קריאות בוז, משהו. הקהל השנוא עלי ביותר, זה שבגללו שקלתי לא פעם לעזוב את המקצוע, הוא זה שגורם לפקקי תנועה באירוע של תאונת דרכים בכביש מהיר. השנאה שלי לקהל הזה די בעייתית, מכיוון שלפי התפישה המקובלת, בלעדי קהל - אפילו כזה - אין טעם ומשמעות ליצירה שלי, לאיכות הביצוע של השחקנים ולעשייתם של שאר העוסקים במלאכה.

אני מודעת היטב לשאלה הפילוסופית בדבר אפשרות קיומו של משהו שאף אחד לא מסתכל עליו. כלומר האם אסון שאף אחד לא מסתכל עליו, שאין לו קהל, קיים בכלל.

האמת היא, שלאחרונה נמאס לי והתחלתי לרחרח אצל הבוסים שלי אם יש משרה מעניינת שמתפנה בקרוב. אפילו שמתי עין על משרת עיצוב תפאורה לבליינד-דייט. חשבתי שאוכל למצוא שם כמה יתרונות שלא יכולתי למצוא בג'וב הנוכחי. היתרון המרכזי, בעיני, הוא כמובן מידה רבה של שליטה בקהל. המעצב במקרה הזה יכול, למשל, לבחור את בית-הקפה שיהווה את הרקע. אם הוא עושה עבודת הכנה רצינית, הוא יכול להכיר היטב את סוג האוכלוסייה שנוטה להסתובב שם, ואפילו להכיר אישית את הקבועים. באופן זה ניתן לצמצם כמעט עד למינימום את הקהל הלא-רצוי. כמעט, כי תמיד עלול להגיע איזה זוג שלא שייך בכלל להפקה. יתרון נוסף בתפקיד הזה הוא האפשרות שהסצינה תפתיע אותך. בעיצוב אסונות, הסוף הטרגי של העלילה די נחזה מראש, עם אפשרות לשינויים קלים. אבל בעיצוב פגישות עיוורות הסוף עשוי להיות חיובי - גם אם אחת למאה.

בכל אופן, הג'וב הזה תפוס, והבחור שעושה אותו לא מראה סימני שבירה.

על הרעיון היחיד שעומד על הפרק, מבחינתי, ושיש בו משום שינוי דרסטי לגבי מה שאני רגילה אליו, קראתי במדור דרושים. מחפשים בדחיפות מישהו שיחליף צל שעזב בלי הודעה מוקדמת. התנאים המוצעים, לפי הפירוט בעיתון, נשמעים מצוינים. הצל שאותו מחפשים צריך להיות שייך לתריסים של חלון ולהופיע מדי לילה, מהרגע שמדליקים את פנסי הרחוב ומכבים את האור בחדר. הוא צריך להשתקף על הארון החום הישן, שנמצא מול החלון ומעבר למיטה הזוגית.

הקטע שדורש מיומנות הוא במועדי ההשתנות של התאורה מחוץ לחדר. למשל, כשעוברת מכונית. אבל זה לא נשמע לי בלתי ניתן לביצוע.

היתרון הגדול של הג'וב הזה הוא, שאתה יודע כמעט תמיד מי הקהל שלך. ההפתעה היחידה היא, כשהילדים של בני-הזוג מגיעים לחדר בזמן משמרת...

לקח לי קצת זמן עד שעניתי למודעה. התמהמהתי בעיקר בגלל החשש שאחרים עלולים היו לחשוב שהיענות למודעה כזו היא פחיתות כבוד בשבילי, ולא ידעתי איך אתמודד עם זה. מי שלא מבין עלול לחשוב שנטישת תפקידי כמעצבת תפאורה לטובת תפקיד של תפאורה דינמית, הוא די מביך.

ברגע שהבנתי שהתפקיד החדש חיוני לשלוות הנפש שלי, שלחתי קורות חיים.

 

הסיפור "עיצוב" נלקח מתוך הספר "אל תדברי סתם", קובץ סיפורים שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות"