רוח המפקדת

בגיל צעיר מאוד הן קיבלו החלטה לא שגרתית: לפתח קריירה קרבית בצה"ל. המסלול המתיש דורש מהן ויתורים, הקרבה והתחייבות לשרת על הגבולות במשך שנים ארוכות. לקראת סיום תוכנית הכשרה מיוחדת בה נטלו חלק, "פורצות גבולות", מספרות הקצינות למה העדיפו את המדים המאובקים על חיי האזרחות, איך הן מנווטות בין הבית לבסיס ולאן הן שואפות להגיע. "היה לי הכי קל לפרוש עכשיו", אומרת סרן ליהי, שאיבדה לאחרונה את אביה ניצן משה ז"ל בתאונת דרכים, "אבל הבחירה הקשה היא דווקא להישאר בצבא"

אחד האתגרים הגדולים ביותר שאיתם מתמודד צה"ל הוא לאו דווקא הגרעין האיראני אלא תחום אפור יותר, הקשור בכוח אדם. איך משאירים את הטובים בצבא כשסביב – למשל בהייטק – פיתויים אינסוף. הנושא הזה כולל, כמובן, גם את הטובות ביותר. כאשר נשים ממלאות יותר ויותר תפקידים שהיו בעבר נחלתם של גברים בלבד, קיים צורך קריטי להכשיר מפקדות קרביות. גם פה נדרשת התחייבות לשירות קבע של שנים, שכולל ויתור על חיים שאולי היו יכולים להיות נוחים יותר.

 

כדי שאותן קצינות מוכשרות ימשיכו להוביל לוחמות ולוחמים, צה"ל תפר להן חליפת פיקוד מיוחדת. המסלול שלהן הוא כרגע לפחות עד דרגת סא"ל, אבל כאשר הן מביטות רחוק יותר הן מוצאות תמונה רחבה בהרבה: יש להן אופק שירות משמעותי, הן יכולות להגיע הכי רחוק שאפשר.

 

15 נשים נכללות בתוכנית המיוחדת של צה"ל, "פורצות גבולות", שמטרתה להכשיר את הדור הבא של המפקדות הקרביות. נפגשנו עם שלוש מהן: סרן ליהי משה, מ״פ בגדוד 595; רס״ן נוי דונטי, קצינת אג"ם של 595; ורס״ן מיכל לי־אליאל, קצינת אג"ם של גדוד קרקל. השיחה עסקה בין היתר בקשיים ובדילמות, האישיים והפיקודיים, לאורך השירות, אבל לשלושתן ברור דבר אחד: הן רואות את החיים המקצועיים שלהן רק בצה"ל.

 

לסרן משה, בת 24, יש משהו להגיד לכל מי שטוען שרק מי שמפחד לצאת לחיים האזרחיים חותם קבע בצבא. "פיקדתי על 120 חיילים וחיילות, וזה לא דבר קל", היא אומרת. "האמת שדווקא היה לי הכי קל לפרוש עכשיו. הכי קל לעזוב. הבחירה הקשה היא להישאר. והבחירה הזו משפיעה על המשפחה. אתה חייב שהסביבה תתמוך בך, כי אחרת אי־אפשר לשרוד. כמפקדת שש שנים בקושי הייתי בבית. חוזרת פעם בשבועיים לסופי שבוע מאוד קצרים. לפעמים אני עצבנית, לרוב עייפה, והרבה מזה יוצא על המשפחה שצריכה לדעת להכיל אותי. בן הזוג יודע שלפעמים יש שבועות שאני יכולה לדבר איתו רק פעם בשבוע".

 

רס״ן לי־אליאל (27) מוסיפה: "מבחינתי זה עניין של בחירה. וברגע שבחרתי, ואני מאמינה בלב שלם שמה שאני עושה הוא נכון לי, אז הקשיים מתגמדים. אני באה לארוחת שישי עייפה, לפעמים אחרי כמה שעות בבית מוקפצת חזרה לבסיס. אבל שוב, כל הקושי הזה הוא עניין של בחירה".

 

רס״ן דונטי, בת 25, מבהירה חד־משמעית: "אני חתומה לתוכנית שירות ארוכה. רואה את עצמי ממשיכה בצבא ומתקדמת בו, אין לי יותר מדי דילמות בנושא. אני רואה את החיים שלי כאן".

 

זו העבודה שלי

 

המחזור הראשון של התוכנית, שיגיע בקרוב לסיומו, כולל קצינות בחיל הגנת הגבולות בזרוע היבשה. סרן משה היא דוגמה מרגשת למחויבות לצה"ל ולשירות הקרבי. רק לפני כחמישה שבועות היא איבדה את אביה, ניצן משה ז"ל, מנהל בכיר בחברת ICL, בתאונה קטלנית בכביש 6, סמוך למחלף קריית־גת. היא החליטה לחזור במהירות לתוכנית, גם משום שלאביה היה חלק גדול בכל מה שהיא עושה היום.

 

"התגייסתי ב־2016 כלוחמת איסוף", מספרת סרן משה. "אחרי הכשרה של שמונה חודשים עליתי להיות לוחמת בגבול מצרים. משם קורס מ"כים, בה"ד 1 והשלמה. לפני שנה וחצי יצאתי לקורס מ"פים והיום אני כבר תשעה חודשים מפקדת על פלוגה מעורבת, לוחמים ולוחמות. עניין החתימה העסיק אותי הרבה. חשבתי המון אם אני רוצה להמשיך בצה"ל ומאיפה הרצון שלי נובע. המוות של אבא שלי מלווה אותי בהרבה שאלות. גם דודה שלי, אילנית, נהרגה בצבא, ברמת הגולן, כשהייתה בת 19. אלה שני אירועים שמלווים אותי עכשיו בבחירות שאני עושה, בשירות ובחיים. הייתי גולת הכותרת של אבא. הוא היה מדבר עליי בלי הפסקה, שיש לו בת מ"פ, לוחמת. כשהוא נהרג הרבה דברים התיישבו לי מבחינת החתימה. אני יודעת שהוא היה רוצה שאמשיך. חשוב לי להמשיך לעשות אותו גאה, לצד שיקולים נוספים. כשאתה על מדים משהו בך משתנה, מתבגר. קיבלתי החלטה בגיל צעיר על קריירה צבאית. בזה אני עובדת".

 

אילו שיקולים נוספים לקחת בחשבון?

 

"מי שמעניין אותו עולמות החינוך והביטחון לצד האהבה למדינה – תפקיד המפקד למעשה משלב הכל. חייל נכנס לצבא ומתנהג בצורה אחת, הוא עובר לידיים שלנו ואנחנו יכולות להוציא אותו הרבה יותר טוב לאזרחות. זו השפעה גדולה, בסדרי גודל שלא קיימים בשום מקום אחר. במפגש שלנו בתוכנית אני רואה עוד מפקדות. דרכן אני פתאום מקבלת מראה לעצמי. מבינה עד כמה יש לנו השפעה, ועד כמה הצבא משפיע עלינו".

 

ליהי מספרת כי "בחודש האחרון החיים שלי מאוד השתנו בעקבות המוות של אבא. פעם הייתי רואה שיחת טלפון מהמשפחה וישר הופכת את הסלולרי, מתעלמת וחוזרת יותר מאוחר. היום אין מצב שאני לא עונה. אחי מתקשר אליי ואומר לי שהוא צריך אותי, אז אני יוצאת מהבסיס ונוסעת לדרום רק כדי לראות אותו לכמה דקות. לצד הטוטליות של השירות בצבא, אנחנו חייבים להציב לעצמנו גבולות. להבין מה עוד חשוב לנו בחיים".

 

רס״ן לי־אליאל אימצה את המודל הצבאי בבית. שני הוריה היו אנשי צבא, אבל דווקא אביה החליט לוותר על השירות כדי שאמה תוכל להמשיך בו. "אמא שלי הייתה מפקדת מחוז מרכז בחיל חינוך ועכשיו היא עושה קריירה בעולם האומנות", היא מספרת. "אבא שלי היה קצין, פקח טיסה בסיני, והשתחרר כדי שאמא שלי תמשיך לעשות שירות ארוך. אני התגייסתי לקרקל, הייתי לוחמת. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות לוחמת בצבא. מאוד רציתי להיות בעוקץ, אבל אני מאוד שמחה שהגעתי לקרקל. עברתי שורה של תפקידי פיקוד שבאחד מהם היה לי משבר אישי גדול – האם להמשיך או לא. ברגע שצלחתי אותו, והבנתי למה אני רוצה להישאר בצבא, אמרתי יאללה, זה לכל החיים. עכשיו חתמתי על תוכנית שירות וזה הפך להיות בטוח. אני יכולה להגיד בלב שלם שאני רוצה להיות מג"דית. ואלופה בצה"ל".

 

רס״ן דונטי התחילה את השירות כתצפיתנית. היא התאהבה בצבא והחליטה להילחם כדי להפוך למפקדת ביחידה מבצעית, אף על פי שהנתונים שלה לא התאימו לקצונה. "נאבקתי על זה והצלחתי להיות מפקדת בגדוד שלי", היא אומרת. "משם המשכתי לתפקידי קצונה נוספים. השנה פרצנו, הנשים, כל כך הרבה תקרות זכוכית. המפקדות של המחזור הבא בתוכנית פורצות גבולות יראו אותנו וירצו להמשיך בצבא. תחשבי על גברים: מ"כ בצנחנים רואה את המג"ד שלו ויודע שזה אפשרי. אצלנו, החיילת הפשוטה צריכה לדעת שאפשר להחזיק נשק יום אחד ולמחרת לבשל ארוחה לילדים. אין סתירה בין הדברים".

 

העתיד כבר כאן

 

הקצינות הקרביות נדרשות לאורך השירות שלהן לפעול לא פעם בסביבה גברית. הן מודעות ליתרונות ולחולשות שלהן, אבל לא מבקשות הנחות כשמדובר בפעילות מבצעית. "הרגשתי שונה הרבה מאוד פעמים", מספרת רס״ן לי־אליאל. "באימון בבסיס שכולם היו בו גברים חיפשתי במשך שעה שלמה שירותי בנות, ולא מצאתי. אבל אנחנו לא רוצות שיתאימו לנו דברים במיוחד. פיזית אני צריכה, למשל, עוד דקה בריצה. סבבה. בסוף אנחנו לוחמות. מפקדות. אני כל הזמן אומרת ללוחמים שלי – 'דין אישה כדין גבר'. אני לא רוצה להתייחס ללוחמות שלי באופן שונה כי פעם בחודש יש להן מחזור, ולגבר אין. זה לא משנה. מבחינתי כולם אותו הדבר".

 

סא״ל תומר ארזי, מיוזמי תוכנית פורצות גבולות, אומר כי "לאורך כל השנים המגדר הנשי היה הרוב בצה"ל. אבל ראינו שבדרגת סא"ל ומעלה, למשל, לא היה איזון בינן ובין הגברים. 80% גברים מול 20% נשים. אבל המטרה של התוכנית היא לא עניין השוויון המגדרי אלא גם מצוינות. בכל מקרה, בסוף אנחנו רוצים שדרת פיקוד מגוונת שיש בה גם וגם".

 

סא״ל ענבל מן, שהייתה המג"דית הראשונה של גדוד האיסוף הקרבי 727, בו משרתות רק נשים, בנתה את התוכנית לצד סא"ל ארזי. "גילינו כמה חסמי המשך חתימה בקבע אצל נשים", היא מספרת. "הוצאנו סקר עם שאלות לבנות שהשתחררו ועזבו את הצבא. מה היה חסר להן והיה יכול להשפיע על המשך השירות. ארזנו את כל הדבר הזה ויצאנו לדרך עם התוכנית. היו חמישה חסמים בולטים. הכי עוצמתי היה איזון בין קריירה בצבא למשפחה. השני היה בשלות מערכתית שחסרה בצה"ל והשלישית חסם תודעתי – אין מספיק מודלים לחיקוי. חסם נוסף היה אמון במערכת, האם מתכוונים לתת לי להתקדם לתפקידים שאני באמת רוצה, והאחרון עסק במעבר ממילים למעשים, היעדר ציר התפתחות ברור. הפרויקט אמור לענות על כל חמשת החסמים האלה במהלך שנה שלמה. יש בו תכנים שמדברים על פיתוח, מתן כלים וחיזוק. התוכנית הזו תופרת לכל קצינה חליפה אישית עם אופק פיקודי ברור. עכשיו כל מפקדת פלוגה יודעת בדיוק מה נכון לה ומה מתאים לה להמשך השירות. אנחנו מסתכלים על כל קצינה בפני עצמה, על הצרכים האישיים שלה, לצד בניית הקריירה, עשר שנים קדימה".

 

רס"ן דונטי אומרת ש"אני לא חושבת שהנוער היום מבין כמה הוא מקבל מהצבא. סל הכלים הזה הוא משמעותי מאוד לאזרחות. כמפקדת פלוגה הכי אהבתי את ראיון השחרור לחיילות. שם אתה מבין איך היא נכנסה לצבא ואיך היא יוצאת ממנו. כשחיילת שואלת אותי למה כדאי לה לעשות שירות משמעותי, אני עונה לה במשפט אחד – כי עכשיו תורנו. צריך תמיד לזכור שאנחנו לא רק באים לתת, אלא גם מקבלים המון".

 

רס״ן לי־אליאל: "אותי חיילים שואלים מה ייצא להם מזה שיהיו לוחמים טובים. בסוף השירות הם נשארים בלי מילים. אני חוויתי כל כך הרבה לצד אנשים משמעותיים שנשארו בחיים שלי, שלא הייתי פוגשת בשום מקום אחר. מלאכול חרא בשטח, אבל לדעת שהחרא הזה הוא משותף עם עוד מישהו, ועד לרגעים הכי שמחים של החיים".

 

סרן משה מסכמת במשפט קצר: "אנחנו רוצות להצטיין, ונמצאות במקום שאנחנו אוהבות". •