אבא לקח מדים מהבוידעם ונפרד מאיתנו

יעל ארד, 55, יו"ר הוועד האולימפי והמדליסטית הראשונה, חוזרת לגיל שש, כששמעה בטרנזיסטור על תחילת מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים חקוקה בתודעה הקולקטיבית של אלו שהיו כאן ילדים בשנת 1973. אצל כולנו צרובה אותה אזעקה שהפציעה מתוך דממת הצהריים של שבת, 6 באוקטובר. הייתי אז בת שש. כמעט 50 שנה אחרי, אני נושאת את זיכרון המלחמה ההיא בעיקר דרך סיפורו של אבא שלי.

 

כשהייתי ילדה, נהגנו להעביר את ימי כיפור במחיצת חברים של ההורים שלי. באותה השנה שהינו אצל חברים טובים שלהם בכפר יחזקאל. בבוקר יום הכיפורים, אנחנו הילדים הלכנו לשחק בחורשה סמוכה. אייל, בנם של החברים, שהיה קצת יותר גדול מאיתנו, הביא איתו טרנזיסטור על סוללות והתחיל לשחק בו. לא היו אמורים להיות שידורים באותו יום, אבל לפתע החלו חדשות, ונשמע קולו של הקריין מבשר שפרצה מלחמה, תוך שהוא קורא לכולם להגיע ולהתגייס. אני ממש זוכרת את הרדיו שמרעיש פתאום, ואת חדשות השעה שתיים, ככל הנראה, שלא היו אמורות להיות בכלל משודרות. ואני גם זוכרת אותנו, הילדים, רצים הביתה מהחורשה ומספרים להורים על מה שהרגע שמענו, ואיך תוך שניות כולנו קופצים לתוך האוטו. הייתה לנו סובארו לבנה, ונסענו בטירוף הביתה, כי אבא הבין שהוא חייב לעלות על מדים ולצאת למלחמה. בדרך ראינו את השריוניות וכלי הרכב הצבאיים עולים לרמת־הגולן. זה היה מראה די מפחיד.

 

מההגעה הביתה, שברחוב לואי מרשל בתל־אביב, אני זוכרת את אבא שלי רץ במדרגות, עולה מהר לבוידעם, מוריד את המדים ואת שאר הדברים שהוא צריך, ותוך שנייה מתלבש ונפרד מאיתנו, מצטרף אל חבריו בדרום. נשארנו בבית עם אמא - אני והאחים שלי, אייל ויובל (דרור היה בצפון ומיכלי עוד לא נולדה).

 

* * *

 

אבא שלי, אריה ארד ז"ל, היה עיתונאי דבר ואיש קול ישראל; ואמא, נורית, תיבדל לחיים ארוכים, הייתה עיתונאית בכירה וחברת מערכת "ידיעות אחרונות" הרבה מאוד שנים. בזכות זה, ובזכות העובדה שאין בה טיפת פחד, אימא הצליחה לטוס אל אבא בסיני, ולראות אותו פעמיים במהלך המלחמה, שהייתה מאוד ארוכה.

 

אני לא ראיתי את אבא שלושה חודשים מאז אותם צהרי כיפור שבהם יצא מהבית. יש לי מקטעים של זיכרונות מהמלחמה. אני זוכרת את ההאפלה והחשכת החלונות, את הפחד שיפציצו את תל־אביב, ומצד שני זוכרת גם את אחי הגדול, אייל, שהיה אז טינאייג'ר, ממש לא מתרגש מהאזעקות, וגם את אמא שלי קולית. היו פעמים שכשהתחילו האזעקות, אני דחקתי בהם לרדת למקלט, והם נשארו בבית. "בואו נרד", הייתי מפצירה, והם משיבים: "זה בסדר". והיו פעמים שרצתי לפניהם לבד למקלט, והם הגיעו אחריי.

 

ואז, יום אחד אחר הצהריים, בזמן שהייתי בחוג בלט ברחוב חוני המעגל, פתאום אבא הופיע. הוא עמד בפתח הדלת של החוג, במלוא הדרו, עם המדים. אני זוכרת את עצמי עוזבת הכל ורצה, רצה אליו, וקופצת עליו, ושנינו הולכים הביתה יחד. ברחוב שלנו ראיתי את מכונית הסובארו שלנו, שבמקור הייתה לבנה, אבל חנתה שם מאובקת עד שלא ניתן היה לזהות את הצבע שלה. הפנסים שלה היו צבועים בצבעי מלחמה והסוואה.

 

אני לא זוכרת כמה זמן אבא היה בבית. הוא הגיע לחופשה, והמלחמה עוד לא נגמרה. כיוון שאבא היה עיתונאי, ועשה גם כמה סדרות מרתקות, אחרי המלחמה הוא יצר סדרה יחד עם רב־אלוף חיים לסקוב ז"ל, מי שהיה רמטכ"ל וגם נציב קבילות החיילים הראשון. זו הייתה תוכנית רדיו שבה הם תיעדו חיילים ששבו משדה הקרב. אבא היה נוסע למוצבים ומראיין את החיילים. היו כמה פעמים שהצטרפתי אליו לראיונות כאלה. במיוחד זכורה לי נסיעה לחרמון. אבא היה מאוד מקורב ללסקוב, שהיה אדם חכם, מעורר השראה, ומאוד התעניין בקריירה הספורטיבית שלי כבר כשהייתי ילדה.

 

כשאני משחזרת את ההשתלשלות הזו היום, נופלת עליי ההבנה שהסיפור הזה יושב לי חזק בזיכרון. הוא צרוב אצלי כמו סרט. הנסיעה המטורפת הביתה מכפר יחזקאל, הטיפוס של אבא לבוידעם, המדים שהוריד משם לפני שנסע, ואז האזעקות, ההאפלה, הסדינים על החלונות, הירידה למקלטים, הסובארו המלוכלכת, ובסוף - הקפיצה שלי לזרועות אבא בחוג.