"שייגעץ" - צעירה, במובן הטוב של המילה

המושג "להקה צעירה" לא מעורר בהכרח קונוטציות חיוביות, אבל "שייגעץ" היא דוגמה לאחת שמביאה כבוד לז'אנר, עם מופע רוק מהודק וקוּלי. מנהיגה הוא יובל מנדלסון, בן 17, שרק רצה לעבור את הבגרויות בשלום

מתחת למעטה ההגון של עולם המוזיקה הישראלי יש כמה התרחשויות רוק שהן נחלתם של מעטים. מועדון הבארבי התל אביבי, אולם ההופעות המוביל בתחום, מארח שמות גדולים כמו אהוד בנאי, שב"ק ס וקורין אלאל, אבל החלק הגדול של ההופעות במועדון הוא של הרכבים אלמוניים יחסית שמופיעים מול קהל חברים נאמן, ונהוג להתייחס אליהם בשם המכליל "להקות צעירות". רבים מההרכבים שנופלים לקטגוריה הרחבה הזו רחוקים מלהוסיף לה כבוד, ויש לברור אותם בקפידה מבין המצאי העשיר.

"שייגעץ" הוא דוגמה למופע שהאלמוניות שלו, יש לקוות, היא עניין זמני בהחלט. שייגעץ הוא יובל מנדלסון, וזה גם שמה של להקתו הצעירה. הופעתה של הלהקה בבארבי בתחילת החודש משכה קהל של עשרות, רובו בסביבת הגיל של מנדלסון, כלומר 17. בין הבגרויות לרביצה בחוף הים, הקהל של "שייגעץ" מצליח לפנות זמן איכות בשביל רוק'נ'רול, תחביב שקצת יצא מהאופנה. אלה אנשים שיודעים מה טוב בשבילם: הופעה בועטת, מוצלחת ומהודקת, של הרכב שפאנק-רוק אינו מונח אנכרוניסטי בשבילו.

בעזרת שתי גיטרות, בס, תופים ושירה, ללא סמפלרים או כלי מיתר אופנתיים, שייגעץ הצעיר נותן את השואו הכי קוּל בעיר, סופרלטיב נדיר מדי במקומותינו. השירים - כולם נכתבו והולחנו על ידיו - עוסקים ברובם באהבה שורטת. שניים נוגעים גם במחאה פוליטית – פשוטה אבל קולעת.

"גידלתי זקן ועכשיו אני דוס / ואין יותר מה לפחד / קניתי תפילין וגם אלוהים / ואין יותר מה לפחד / אני עושה את כל מה שכתוב בספרים / אני חייל של מאה שערים". זהו הפזמון של "עכשיו אני דוס", אחד מהטקסטים הזועמים של מנדלסון, שמתכוון להתגייס (לצבא ההגנה) כשיגיע הרגע. בהופעה הוא לפעמים מנגן גם גיטרה ולפעמים משאיר את העבודה ללהקה, ומבצע גיחות לצדי הבמה או קפיצות מזדמנות על הבייס-דראם של המתופפת.

"כבר בכיתה ד' הראיתי משיכה לבמה", מספר מנדלסון הרמת-גני. "הייתי מנגן את 'הנסיך הקטן' עם גיטרה בימי זיכרון". הוא מעריך שמוזיקה היא הייעוד שלו, אבל לא בטוח לגמרי. "אני עדיין ילד", הוא צוחק ומסרב להתחייב על כיוון ספציפי. אל תתפלאו אם יום אחד הוא ישתרבב לזירה הפוליטית.

כרגע שייגעץ מתמקד בלהקה שלו, בה חברים גם שיקו "סלייד" פלדמן (גיטרה), אבי מרקוביץ (בס), ודנה "קראש" רגב (תופים). ההפקה המוזיקלית היא של עופר "של" קורן. למרות חודשים ספורים של חזרות, ההרכב רחוק מלאכזב. השיר הפותח, שהיה עשוי להפוך להיט אם זה לא היה תלוי בתחנות הרדיו השמרניות, מגולל את סיפורו של בחור נזנח. שם השיר, בהתאם, הוא "עושה ביד".

רוק הוא עניין של צעירים, במיוחד בשאר העולם, בו גיוס לצבא לא מאיים לקטוע שום סוג של עשייה. טבעי הדבר שמוזיקאים רבים התגלו והתחילו את הקריירות שלהם כשהם עדיין בתיכון: סטיבי ווינווד, מייקל שריב (המתופף של סנטנה), אלאניס מוריסט, וגם בריטני ספירס ושלישיית הנסון היו בני פחות משבע עשרה בתחילת הדרך. בשירה שלו שייגעץ מזכיר במעט את אלכס צ'ילטון הצעיר; ביצוע לשיר כמו The Letter יכול להשתלב מצויין במופע.

אלון יהודה לקח את הלהקה תחת חסותו אחרי שהיה בהופעה של להקתו הקודמת של שייגעץ, "טיטי מחפשת בית". "זו היתה להקה של חבר'ה מהתיכון", מספר שייגעץ. "וכשהם התגייסו הלהקה התפזרה". המשימה הראשונה של יהודה היתה למצוא לשייגעץ להקה מקצועית, ולצורך העניין גויסו חברי הלהקה המוזכרים לעיל. העבודה על האלבום, שטרם נגמרה, מתפרשת בניחותא על כמה חודשים טובים. בינואר 2001 אמור לצאת המוצר המוגמר, והסינגל הראשון מתוכנן לאוקטובר הקרוב, אחרי גל אלבומי ראש השנה.

בשונה מרוב ה"להקות הצעירות", "שייגעץ" לא ערכו את מסע השכנועים המקובל אצל חברות התקליטים. המנהל הוא גם המשקיע, כשהכוונה להגיע להסדר הפצה כלשהו עם אחת החברות הגדולות – הד ארצי או NMC. עבור האמן, זוהי הדרך העדיפה להוציא אלבום: ללא התערבות של גורמים מסחריים וללא אילוצי זמן. מצד שני, התקציב מוגבל, וחוסר הנסיון השיווקי עלול לחבל בשלב הפוסט-פרודקשן. מצד שלישי, יש הרבה חן באלבומים חוץ-ממסדיים, קטני תקציב וחסרי נסיון שיווקי.

מלבד ההקלטות, הלהקה מתרכזת בימים אלה בהופעות בתל אביב, אך לא נשללת האפשרות להופיע גם מחוץ לעיר הגדולה.