הבית האמיתי והסוכה

None

סוכה לנצח / לילד המקסים והחכם משה סוכות היה תמיד רק שבוע אחד של נחת בחיים הצעירים שלו. יודעים מתי? כשהוא וחג סוכות התחברו יחד. כי בשאר הזמן הילדים גיחכו משום מה על שמו. "סוכות אתה בא?" שאלו הילדים וסוכות אכן בא, אבל זה היה החג עצמו.

 

אז מעבר למשה סוכות (שם מאוד יפה בעיניי) שווה בחג הזה להיעצר על זה שמכל ההבטחות של כל שרי האוצר לדורותיהם שלצעירי הארץ תהיה דירה זולה, כדי להגיע לדירה יש רק כמה אפשרויות לא מציאותיות. האחת נניח שאמא הורישה דירה, השנייה זכייה בפיס והשלישית אולי לגור בסוכה.

 

 

"סוכה זו האלטרנטיבה הכי מקסימה לחיות בה לנצח", היה אומר סבי הדתי דב שקשר את נפשו וגורלו בסוכת הנצח שלו. ואילו אני, בן השמונה, הייתי בא אליו לקריות כל שנה בחג וגר איתו בסוכה הזו שבעה ימים, וגם אחרי שהחג נגמר משכנו יחד עוד כמה ימים (כי מה שהיה טוב לו היה טוב לי) עד שסבתא קלטה ת'טריק ואיימה על סבי בלשון שלא משתמעת לשתי פנים שהסכך והזמן שלו אצלה אוזל.

 

קראש געגועים / המפיק יהודה עדר חברי הטוב כתב לי שבכל סוכות הוא מתגעגע למאיר אריאל, איתו היו יושבים יחד בסוכה. ואילו אני התיישבתי לי השבוע בדומיית עלי שלכת בחדר והנחתי לתודעה לחזור אליי אחרי שזמן רב עזבה אותי. וככה כמו דברים שאנחנו עושים למרות שהם נראים לנו לא הגיוניים, לפתע בלי היגיון מיוחד חשתי געגועים לבית שהיה פעם ביתי. כלומר דווקא בחג סוכות שהוא חג הבתים הארעיים בא לי לחזור אחורנית לבית שהעניק לי ביטחון מחד ובדידות וחסך מאידך, אבל גם שכל, עמדה, הורים, אחות, אהבה, מיטה, כיסא, שולחן עם שאריות פירורי עוגה מהלילה.

 

מסתרי הבית השני / "בכל מקום שבו אני מניח את הכובע שלי - שם ביתי", שר פעם הזמר הבריטי הנשכח פול יאנג, וזה מה שאני קורא לו "מסתרי הבית השני". אבל עם כל הכבוד לפול, בא לי על אותו בית בן שלוש קומות שעברנו לגור אליו בשנות ה־50 המאוחרות ושנחשב באותם ימים למהפכה עירונית ומשפחתית בבנייה, כי הוא היה יחסית גבוה.

 

מה זה גבוה? שלוש קומות. מה זה מהפכה? שהיו לו שתי כניסות? טוב, היום הוא כבר מיועד לתמ"א כי הוא קשיש מדי. אבל אז בקומה השנייה של הבית שכנה כמו מבצר עתיק הדירה שלנו, בת שניים וחצי החדרים כולל ההול (מסדרון כניסה) והדוש באמבטיה. השכנים היו ממש נחמדים וטובי לב, ואת הסוכה השנתית בנו הילדים בחצר ליד פתח המקלט שנועד להגן עלינו מהכוחות המצריים אם יום אחד יפלשו לרחוב.

 

אז למרות הסיכויים לפלישה מצרית, האזור שבאנו לגור בו נחשב אזור טוב. הילדים היו צפונבונים חביבים, ובעיר המתפתחת שבתיה הסתיימו בשולי גבעה שנקראה גבעת הכלניות (היום שכונת בבלי), זרם לצידה גם נהר הירקון על כל סירותיו, דגיו והברחשים שלו. וגם הים והחוף עם האוניות שעגנו ליד הנמל (לפני שנהיה פרקט מעץ) היו בסביבה. וכולם היו לנו בית.

 

ריחות ואלברט איינשטיין / בספר המקסים "עד שאיינשטיין בא", על חייו של אלברט איינשטיין, מספרת המחברת שרה אהרוני שאלברט הקטן נמשך להרכבת פאזלים ובנה בתים ובניינים מורכבים לתפארת. מעניין איך אלברט הגדול הגיע מזה להמציא את תורת היחסות.

 

אז אני לעומתו חסר דמיון בפאזלים ובתכנון בתים, אבל מצד שני יש לי נטייה חזקה לזכור ריחות וזיעת בתים שגרתי בהם. אני מסוגל לשחזר את ריח המטבח עם האיקרה הרומנית של אמא, גם ריחות כביסה דחוסה מעורבבת עם ריחות עולם כאוטי שממנו ניצלו דרי הבית. אני זוכר גם את ריח השטיחים והאבק, והיונים המגונדרות שביקרו על גגות הבתים ואת ריחות החתולים המתים שנקלעו למנועי המכוניות בלילה כדי להתחמם ולא הספיקו לברוח בבוקר. והיה גם ריח של שמש שטיגנה לנו את השכל.

 

בריחה מהבית / "האם מישהו יאהב אותי אי פעם?" היה שואל בחשאי משה סוכות, כי ידע שכל אחד זקוק למערכת יחסים שיש בה אהבה, כולל ילד כמוהו. ואילו אני ברגעים שכבר לא יכולתי לסבול מחוסר ומצפיפות יתר בבית (שהכיל גם שתי סבתות שלי) ברחתי מהבית לרחובות העיר הנבנית, אבל לא מהחלון או מהארובה כמו פיטר פן או מרי פופינס, אלא פשוט יצאתי כמו ינשוף גאה מהדלת. עד כדי כך ששנים אחרי כשאבי הטוב יצחק נטה למות, פתחנו את כל דלתות הבית ואיפשרנו לנשמה הטובה שלו לעשות סיבוב פרסה לברוח מהדלת הראשית לדרכה האחרונה.

 

בית בירח / "נאוה בבית?" שאל השחקן שמואל רודנסקי בתסכית הכי מפורסם ברדיו בימים ההם שנקרא "משפחת שמחון" על משפחה ישראלית בורגנית עם אפיונים חמודים ומעצבנים כאחד. התסכית שודר כל ערב בחמישה לשמונה, והארץ הקשיבה לו עצורת נשימה שעה שהירח שומר הבתים עלה מעל כבישי האספלט החמים שרצנו עליהם יחפים.

 

"אין תשובות לשאלות כי אנחנו התשובות עצמן", אמר פעם מישהו, ולכן היום אני מבין שאת התשובות לבית האולטימטיבי לעולם כולו מצאו דווקא האסטרונאוטים הראשונים שדרכו על הירח. "יום אחד כשתהיה צפיפות בתים בלתי נסבלת על פני כדור הארץ, נבנה לנו בית בירח בצד שמאל שלו", הייתה אומרת הבחורה הראשונה שנתנה לי תחושת בית כשישבנו על הספסל הביתי בשדרה.

 

טסט זיכרון / לפני שבוע עמדתי לטוס מהבית עם שלל הנכדים שלי ללונדון, לראות את ההפקה האנגלית של "ביקור התזמורת" עם מירי מסיקה ואלון אבוטבול. אלא שברגע האחרון התברר שלנכד שלי לא היה דרכון תקף. אז במקום זה באנו לבקר בבית של עצמנו, וכשהאזנו לרגע לזמר ישראלי צעיר אמר מישהו: "תגיד, הוא לא מזכיר לך את הזמר הסולן של להקה ניו־זילנדית ישנה?"

 

ואכן משהו בקולו הזכיר לי, רק לא יכולתי להיזכר בשם הלהקה.

 

"היה ללהקה בשיר ההוא מין גניחת אהההה בפזמונים", אמרתי לפתע.

 

אז התחלנו לחפש להקות ניו־זילנדיות והגענו אפילו עד לאיי־סי/די־סי האוסטרלים. ואז מישהו אמר: "יש מצב שהשיר התחיל בשורה - איי וואנס מאט אה גירל".

 

וככה טראח. ישר מצאנו אותם. קראו להם קראש טסט דאמיס, הם בכלל היו מקנדה והשיר שלהם נקרא "ממממממ" ולא "אאאאא".

 

אז שמנו את השיר והשווינו עם הישראלי והיינו בעיקר מבסוטים שדלינו משהו מהזיכרון העמוק שלנו. אחר כך סוכות הנפלא והעדין בחגי ישראל הגיע, עורר את זיכרונותיי ושוב חשבתי שלהיות הילד משה סוכות זה היה ממש מאתגר, אלא שמצד שני מה היה חש אם היו קוראים לו משה פורים, או פסח (השימוש בשמות חגים כשמות משפחה הוא נפלא). ושנדמה לי שעם השנים הוא כבר היה גאה מאוד בשם המיוחד והיפה שלו.

 

ספונטניות / "היו פה השנה ממש מלא חגים", אמרה וניסתה לתאר בזה רגשות מעורבבים של שמחת חגים ועיצבון בדידות בהם. "ועכשיו תכף יתחילו הבחירות", אמרה, "ואני עדיין מהססת במי אבחר", הוסיפה.

 

"היה לי פעם בית וסוכה ועכשיו יש לנו את פוטין האכזרי שמסוגל ועלול להפוך את העולם לבית חרב מפצצות אטום", עניתי. אחר כך הלכתי במוצאי החג הראשון להופיע באמפי רעננה המפוצץ ואמנם תיכננתי לשיר את "ליד הבית שגרתי בו" אבל פשוט שכחתי מרוב סערת הגעגועים שתקפה אותי לבית האמיתי ולסוכה בחג.