"לא הייתה קונספירציה. היה כישלון סיכולי נורא. לכן חייבת לקום ועדת חקירה חדשה"

מדינת ישראל הפקידה בידיו ובידי אנשיו את הנכס היקר ביותר שלה: חייו של ראש ממשלתה. ב־4 בנובמבר 95' הם נכשלו במשימה. דרור יצחקי אישר בעצמו את תוכניות האבטחה והגיע לכיכר כדי לפקח עליהן. הוא החליט להתפטר עוד באותו הלילה - ורק לא ידע שיהיה היחיד מבין בכירי השב"כ שיעשה זאת | 27 שנה אחרי, שנתו עדיין נודדת בלילות והמחשבות לא מרפות. אבל כשצפה בשר המיועד סמוטריץ' מאשים מעל דוכן הכנסת את השב"כ ב"עידוד הרוצח לבצע את זממו", החליט שלא לשתוק | במילותיו שלו הוא מספר איך כלל לא ידע על הפעלת "שמפניה", לא מבין מדוע המידע המודיעיני על כוונות של "תימני קטן" לרצוח את ראש הממשלה מעולם לא הגיע לידיו וקובע: "ישראל צריכה לחקור את הרצח וכשלי השב"כ מחדש. הגיע הזמן שהאמת תצא לאור"

לו רק היה ביכולתי לשנות את ההיסטוריה. לו רק יכולתי למנוע את רצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי ישראלי, יהודי, דתי קיצוני, חייל בגולני. הייתי עושה הכל על מנת להתחלף עם רבין ז"ל. כך אני חש כבר 27 שנים. יום יום ולילה לילה מאז 4 לנובמבר 1995, מאז שלקחתי אחריות על הכישלון הנורא, והודעתי על התפטרותי מראשות אגף האבטחה של השב"כ.

הררי מילים נכתבו מאז. ספרים, כתבות, ראיונות ומאמרים. והנה השבוע, בכנסת ישראל, ביום הזיכרון הממלכתי, עולה חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', ומאשים את שירות הביטחון הכללי ש"עודד את הרוצח לבצע את זממו". הוא ושותפו איתמר בן גביר, שכבר דיבר בעבר על רצונו לשחרר את הרוצח מהכלא, צפויים לכהן כשרים בכירים בממשלה הבאה וחברי קבינט.

אלא שסמוטריץ', לצערי, צודק בעניין אחד: שירות הביטחון הכללי צריך לדעת לקבל ביקורת. דברים רבים, כמו גם שאלות קשות שנותרו פתוחות מאז, משחקים לידיו של סמוטריץ' ושכמותו: הפעלתו חסרת השליטה של אבישי רביב, "שמפניה", כסוכן שב"כ; אותה כתבת טלוויזיה מפורסמת על "ליל ההשבעה" בהר הרצל של ארגון אי"ל שרביב הוביל; וכמובן הכשל הנורא בטיפול בהתרעה המודיעינית שהגיעה זמן קצר לפני הרצח על אודות כוונותיו של "תימני קטן" לרצוח את רבין; הספר שכתב חזי כאלו, ראש האגף הלא־ערבי בשב"כ, בזמן הרצח תחת השם הבעייתי "דמו הותר". ואפילו המשפט שאמר נשיא העליון, השופט שמגר ז"ל, בוועדת החקירה בהתייחס לרביב: "הגולם קם על יוצרו".

 

 

יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה, לא אף אחד אחר. זו האמת המרה ועל כך אין חולק. הדברים של השר המיועד סמוטריץ' חמורים. בעיניי, הוא והשר המיועד בן גביר מסוכנים לביטחון ישראל. בניגוד מוחלט לאמירתו, השב"כ לא עודד את הרוצח לבצע את זממו. זו האשמה קשה וחסרת אחריות מצד מי שמתיימר להיות מנהיג ציבור. לקונספירציות האלו אין מקום בשיח שלנו.

אבל מסביב לאמת המרה מרחפים ספקות רבים. דווקא אני, שלקחתי מיד אחריות על חלקי בכשל והייתי היחיד שהתפטר מתפקידו, קובע כאן כי יש צורך בהקמת ועדת חקירה ב'. ישראל חייבת לקיים בדיקה ממלכתית מעמיקה להתנהלות השב"כ בפרשייה עגומה זו. היה כאן מחדל וכישלון סיכולי גדול של המחלקה היהודית בשב״כ. העובדה שאיש לא מקבל עליו אחריות עד היום היא אחת הסיבות שבגללן תיאוריות הקונספירציה יימשכו ואיתן השסע הנורא בעם ישראל.

גויסתי לשירות בשנת 1972. ממארס 1995 ועד 4 לנובמבר 1995 הייתי ראש אגף האבטחה בשב"כ. לפני כן כיהנתי כסגן ראש האגף, ועוד קודם ברוב תפקידי הניהול והביצוע באגף האבטחה, וגם ביחידת המבצעים של השב"כ, יחידה חשאית לוחמת. במשך 27 שנה אני חי את האירוע הטרגי. לקחתי עליו כאמור אחריות אישית ופיקודית, ואני נושא לבדי כבר שנים רבות את המטען הכבד של הרצח. אני כותב כדי להביא לעם ישראל את האמת שלי - ואת העובדות שהביאו לרצח של ראש ממשלה בישראל.

מצער, מביך ומביש שאלו שהיו מופקדים על מערך המודיעין והסיכול עדיין מרגישים כי עשו נאמנה את עבודתם בכל הקשור למניעת הרצח, וכי הכישלון מוטל על האבטחה בלבד. גם ועדת שמגר לא נכנסה לעובי הקורה של המודיעין הסיכולי. כך נוצר ויכוח מתמשך: האם השירות תיפקד מקצועית היטב על כל זרועותיו, אשר היו אמורות למנוע את הרצח. זה מה שקורה כאשר לא מגיעים לחקר האמת בזמן אמת.

והנה, בשנה שעברה, קם ראש שירות הביטחון הכללי לשעבר, יובל דיסקין, איש ישר, בעל ערכים אישיים ומקצועיים גבוהים ואמיץ לב, והתייחס לזרועות השירות אשר אמונות היו למנוע את הרצח: המערך המודיעיני הסיכולי ואגף האבטחה. אי־אפשר היה להישאר אדיש לדבריו.

במאמר שפירסם בעיתון זה, התייחס דיסקין לחזי כאלו ולספר שכתב. כך דיסקין: "הספר הזה בעייתי מאוד, משום שהוא מייצג נורמה פסולה של אי־נטילת אחריות של מנהלים בכירים באגף הלא־ערבי באותה העת, על חלקם בכישלון האסטרטגי. תפקידו המובהק של שירות הביטחון הכללי ושל האגף הלא־ערבי אינו רק להתריע על איומים, אלא ראשית לכל - לסכל אותם". "לסכל'"בעגה המקצועית השב"כית משמעותו להשיג מודיעין ולעצור את מתכנני הפיגועים - בטרם ביצעו את זממם. ההחלטה שלי להתפטר לא הייתה עלה תאנה, ולא כיסוי לכישלון המודיעיני הסיכולי הנוראי של ראש השירות, כרמי גילון, ושל ראש האגף כאלו. הם פשוט מסרבים להודות בכישלונם ולקחת אחריות.  

דיסקין, וגם אני, סבורים כי ועדת שמגר לא טיפלה בעומק הנדרש בכישלון הסיכולי האסטרטגי של האגף הלא־ערבי, משום שלא היו לה הכלים לשאול את השאלות המקצועיות הנכונות. "זה היה ועודנו הייעוד העיקרי של שירות הביטחון הכללי בלחימתו בטרור מכל סוג שהוא: ערבי, איסלאמי, איראני, זר או יהודי", הוא כתב. חשתי כך במהלך דיוני ועדת החקירה. לא היה חבר ועדה אחד שניסה לצאת מהנוסחה שהאבטחה היא האחראית הבלעדית למה שקרה, ולהיכנס לעומק שורשי פרשת הרצח ולתפקוד המערכת השירותית כולה.

אחת הסוגיות החשובות שאליהן מתייחס דיסקין היא תיאוריית "המחבל הבודד". וכך הוא כותב: "כאלו מתעלם לחלוטין מכך שהחטיבה היהודית לא הצליחה למנוע את הרצח, על אף שהיו לה קצות חוט מודיעיניים משמעותיים, שאיפשרו להגיע ליגאל עמיר מבעוד מועד. התיאורייה על המחבל הבודד נועדה להסביר עד כמה בלתי אפשרית הייתה המשימה לזהות מחבל כמו יגאל עמיר, משום שפעל כמעט לבדו ללא ידיעת אחרים, ולא אמר לסביבתו מתי הוא עומד לבצע את ההתנקשות.

"טיעוני ליטיגציה אלו יפים אולי לעורכי דין למיניהם, אולם כל איש מקצוע בשירות יודע כי הם אינם עולים בקנה אחד עם העובדות של הפרשה. טיפול ישיר, באמצעים של שירות הביטחון הכללי, באדם שהתריע בפני המשטרה כי שמע על כוונה של 'תימני קטן' (כך כינה אותו) לרצוח את רבין, היה מוביל בסבירות גבוהה מאוד לקבלת המידע במלואו, כפי שקרה במקרים דומים בעבר פעמים רבות". דיסקין הוסיף כי "לא צריך להיות איש שב"כ או איש משטרה על מנת להבין שזה דיווח חמור וחריג בכל קנה מידה, ובוודאי בתקופה שבה הוגדרה רמת איום חריגה לראש הממשלה".

סיפורו של אותו אדם, שלומי הלוי, התפרסם ימים ספורים אחרי הרצח. ראש השירות דאז גילון הוזמן לספק הסברים על הפרשה לוועדת המשנה לענייני השירותים החשאיים בכנסת. "גילון", גילה דיסקין, "הבין כנראה את גודל התקלה המקצועית, וניסה לגייס, ללא הצלחה בתוך השירות, מסמך שיצדיק את הטיפול הכושל בהתראה שסיפק שלומי הלוי".

 

 

האמת היא שעד ל־4 לנובמבר 1995, חשבתי שאני, כראש אגף האבטחה, נמצא יחד עם אנשיי בדרך הנכונה. על אף שהיה ברור תמיד שאין אבטחה טוטאלית, האמנתי שאנחנו מבצעים את המשימות שלנו כהלכה, ובראשן: אבטחת ראש הממשלה והגנה על חייו.  

עד לליל רצח ראש הממשלה, חשבתי שאני שותף מלא לפעילות השב"כ. היה לי ברור שאזכה לקבל כל מידע חיוני, אם יימצא וייאסף. מעגלי האבטחה החיצוניים שלנו אמורים היו לחפש ולגלות את היריב עוד לפני שיגיע ליעד התקיפה שתיכנן. לא להיות "דייגים" שיושבים וממתינים, אלא "ציידים דינמיים" שמטרתם למנוע את הוצאת הכדור הראשון על ידי היריב. זו אבטחה התקפית. ואם חלילה יצא הכדור הראשון (מה שנלקח בחשבון), הכדור השני יהיה של המאבטחים המאומנים היטב.

שנית, פעלנו תמיד לחיזוק תחושת הספק בהקשר לאיתור חשד או חשודים וטיפול מונע בו. כל פעילות האבטחה, התבצעה דרך "ראיית היריב" וניסיון להבין כיצד הוא עלול לפעול. מכאן שהיכרות מקצועית עם היריב, דרכי הפעולה שלו והשטח על כל היבטיו היו ערך עליון של האבטחה.

 

מה לא ידעתי? צריך לומר את האמת: בליל הרצח לא ידעתי דבר משמעותי על יהודים שמתכוונים לרצוח את רבין. לא הייתה לי אפילו פיסת מידע אחת. ניתן לומר שאם ניסה גורם כלשהו להטמיע את האפשרות שיהודי עלול לפגוע בראש הממשלה, הנושא לא הוטמע באופן מספק גם בי. לקחתי בעבר חלק במבצעים מורכבים מול יהודים. רצח ראש ממשלה מעולם לא עלה במודיעין.

כראש אגף האבטחה, היו התרעות כלליות ואמירות של "הכתובת על הקיר", כן. אך לא מעבר לזה. מניסיוני במשך שנים, התרעות כלליות ומיוחדות הביאו להערכות מצב, חשיבה מעמיקה, בחינה מחדש של סדרי האבטחה אך בדרך כלל לא הביאו לשינוי מהותי של השיטה. מודיעין מאוד נקודתי, אם היה כזה, בהחלט זכה לתוכנית אחרת ומפורטת.

כדוגמה אביא את חיסולו במלטה של פתחי שקאקי, ראש הג'יהאד האיסלאמי, שבוע לפני רצח רבין. רמת הכוננות עלתה, הייתה ציפייה לאירוע נקמה, קוימו הערכות מצב באגף האבטחה ובגופים אחרים, אך השיטה, כוח האדם והאמצעים לא שונו.

הייתי ראש האגף. יחד עם היחידה לאבטחת אישים, הייתי צריך לייצר את התובנה, שתביא לשינוי. כאן היה כישלוני. חשבנו וחשבתי שרמת האבטחה בכלל הנושאים, וגם בהקשר לאבטחת ראש הממשלה, בהחלט טובה, מקצועית ומספקת. למען האמת, החשיבה הייתה שראש הממשלה מאובטח ברמה הגבוהה ביותר. כל זה היה נכון גם לתקופה שבה התרחש הטבח במערת המכפלה ואחריה, כשנה וחצי קודם ליום הרצח. נראה שחשיבה זו הייתה בכל הרמות, עד לרמת ראש השירות. איש לפחות לא אמר ולא הציע לפעול אחרת.

אחרי שביצעתי הערכת מצב עם ראש היחידה לאבטחת אישים אישרתי את תוכנית האבטחה בשבת 4 לנובמבר בכיכר. אבל אני חייב לומר שוב; לא ידעתי ולא הובא לידיעתי, על ידי האגף הלא־ערבי, או כל גורם אחר בשירות, כי קיימת אותה ידיעת זהב על כוונותיו של "התימני הקטן". אין לי ספק, שהידיעה, אם הייתה מובאת לידי, הייתה משפיעה מהותית על ההיערכות האבטחתית. הפעולות שבוצעו בהנחייתי היו יכולות להיות משמעותיות הרבה יותר.

 

הייתי שם בעצמי באותו ערב. לא תיארתי לעצמי שיהיה זה יומי האחרון במה שהפך לביתי השני: השב"כ. לאחר הרצח, כשאני עדיין בכיכר, הבנתי מהר מאוד את הקלות הבלתי נסבלת של פעולת הרוצח אל מול חבורה של אנשי אבטחה לא מקצועיים, שאני נושא באחריות עליהם, מקצועית ופיקודית.

כל תפישות "המעגל החיצוני", "עם הפנים החוצה", "החיפוש הדינמי והמתמיד של היריב" ואפילו אבטחת אזור "התפר" הרגיש ועוד, התקיימו, אולי, בדיבורים בלבד. אין הסבר למחדל האבטחתי הנורא. חשבתי על כך גם כאשר נכנסתי לחדר הניתוח בבית החולים איכילוב, שבו שכב ללא רוח חיים ראש הממשלה. הייתי הראשון שנכנס לשם, ואולי גם היחיד מבין אנשי השירות. לא אשכח את התמונה הזו כל חיי. מיד לאחר הרצח ועוד לפני ש"נעלם", אמר לי ראש היחידה לאבטחת אישים, בני להב, "תתרחק, תברח מהנושא. זו לא אחריות שלך". לא הבנתי מה כוונתו. אני התפטרתי כמובן. הוא לא עשה כמוני - והודח בהמשך.

 

המילים "סרק סרק" אכן נשמעו במהלך היריות. שמעתי אותן בעצמי. בדיווח שלי לראש הלשכה של ראש השב"כ דיווחתי לו שירו בראש הממשלה, וזה נראה לי רציני מאוד, על אף שיש כאלה שצעקו "סרק סרק" ושזה כמו קפצונים. "סרק" איננה מילה בעגה של אגף האבטחה. אפילו לא באימונים יבשים בצה"ל (בהם נהוג היה לצעוק "יבש, יבש").

בתוך השב"כ הוקמה ועדת חקירה פנימית מיד אחרי הרצח. כל חבריה, שלושה ראשי אגפים לשעבר, היו ידידים וקרובים לראש השירות גילון. נחקרתי בה וכמובן שמיד קיבלתי אחריות ("גם אם הייתי בפריז, הייתי אחראי", עניתי לשאלה). אין לי כל מושג עד היום אם חזי כאלו נחקר שם. עד היום איני מבין מדוע הוקמה הוועדה הפנימית. הרי היה ברור לכל שלאחר רצח ראש ממשלה חייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית.

דיסקין כתב במאמרו כי "להתבססות גרסת הרצח ככישלון אבטחתי בלבד תרמו גרסאותיהם של כמה מבכירי השירות באותה העת, ובראשם גילון. הם שמו את האבטחה על המוקד". ואני מוסיף על דעתי בלבד שהוועדה הפנימית בודאי תרמה לכך גם כן.

מיד לאחר הרצח נקראתי ללשכת ראש השב"כ, שם הופתעתי לפגוש את עורך דינו הפרטי של גילון, אלי זהר ז"ל. הוא ביקש ממני לחתום על מסמך שבו אני מתחייב שלא להוציא דברים מסווגים וגם לא לדבר עליהם. כמובן שסירבתי ועזבתי.

באותן שעות טרם נודע לי דבר בכלל נושאי המודיעין והסיכול. אבל העובדה שראש השב"כ כבר לקח לעצמו עורך דין פרטי ייצרה אצלי תחושה מוזרה. הוא הבין היטב את האחריות שלו ושל כל מערך המודיעין הסיכולי.

מאז ועד היום לא נקראתי לאף שיחזור של הרצח, על ידי המשטרה או השב"כ, לאף דיון להפקת לקחים, לאף סיעור מוחות. ניסיתי במשך שנים להופיע בפורום מטה בשב"כ ובמשטרה ולהיפגש עם ראשי השירות השונים לאחר הרצח. עמי אילון ויובל דיסקין היו קשובים לי, אך לא באמת הרגשתי שהצלחתי להעביר את המסר בהקשר לכשל הסיכול, הכשל המערכתי והבקשה לנסות וליזום הקמת ועדת חקירה ממלכתית נוספת לחקירת רצח ראש הממשלה.

יצחק רבין נרצח כתוצאה מכשל מערכתי. היחידה לאבטחת אישים, שהייתה תחת פיקודי, הייתה רק "קצה החוט" של הכישלון המערכתי המהדהד. האגף הלא־ערבי של כאלו לא סיפק באמת את המודיעין. גילון בעצמו במהלך השנים אמר שלא הכיר את הידיעה על "התימני הקטן". בספר שכתב טען כי הוא, ואפילו אני כראש אגף אבטחה, לא היינו צריכים אפילו לקבל את הידיעה. זה מביך ופשוט לא רציני לדעתי שכך חשב מי שהיה ראש השירות.

 

"ידיעת הזהב" שהביא שלומי הלוי על כוונתו של "התימני הקטן" לא טופלה על ידי האגף הלא־ערבי. זה כשל קולוסאלי. מדוע זה קרה? איש לא חקר זאת באופן אמיתי. להערכתי; אולי מדובר בזלזול בידיעה ובמוסר אותה. אולי פספוס או רשלנות מקצועית. או אולי בכוונה תחילה, מחשש שחקירה עמוקה בנושא, תביא לחשיפת מקורות דוגמת "שמפניה" ולפגיעה במידור המודיעיני. אני קובע במפורש: הרוצח לא היה "מחבל בודד". בסביבתו היו אחיו חגי עמיר, חברו דרור עדני, חברתו מרגלית הר־שפי, הסוכן אבישי רביב ("שמפניה") וכאמור גם סמל המודיעין (במיל') שלומי הלוי ששמע על הכוונות והעביר את ההתרעה.

 

באשר ל"שמפניה": שמעתי עליו לראשונה כמובן רק לאחר הרצח. נכונות האמירות שהפעלת סוכן בלב היעד היא דבר מורכב ומסובך. אבל אין המשמעות שניתן לתת לו לעשות ככל העולה על רוחו. לאמירתו הברורה של השופט שמגר בוועדת החקירה כי "הגולם קם על יוצרו", לא ייחסו יותר מדי משמעות משום מה - ולא הייתה לה כל השפעה על מסקנות הוועדה.

גילון טוען שאפילו לא הכיר את "שמפניה". מוזר, שהרי היום אנו יודעים שהוא היה סוכן בסדר גודל משמעותי והאגף הלא־הערבי שם עליו את כל מבטחו. הוא היה מעין "ביטוח" של ההגנה על ראש הממשלה. גילון גם טוען שגם רבין עצמו לא ידע על קיומו של "שמפניה".

מכנה משותף אחד לפחות יש בין רבין ז"ל לכרמי גילון: שניהם צפו ביומן החדשות בליל שבת, 22 לספטמבר 1995. באותה כתבה מפורסמת ששודרה בערוץ הראשון ראה עם ישראל את טקס ההשבעה של צעירים רעולי פנים בהר הרצל. קבוצה קטנה מהימין הקיצוני, שכינתה את עצמה אי"ל (ארגון יהודי לוחם). באותו טקס נורא הם נשבעו להרוג את ראש הממשלה.

בדוח החסוי של ועדת שמגר נשלחה אצבע מאשימה אל התקשורת בכיסוי פעולותיהם של אבישי רביב וחבריו. כך נכתב בדוח: "הוא (רביב) היה הגורם המרכזי ביצירת גוף דמה מיליטנטי שנתקיים למעשה רק בפרסומיו של אבישי רביב ועל ידי הכיסוי שניתן לו בטלוויזיה". באותו ליל שישי התקשרתי לאלי ברק ראש החטיבה היהודית שהיה בעבר תחת פיקודי. "מה זה היה?", שאלתי אותו. והוא ענה לי, "הכל בסדר. כולם שלנו".

לאחר הרצח ומאז טענו וטוענים באגף הלא־ערבי שהיה זה "שמפניה" שאירגן את הטקס הנוראי ביוזמתו וללא ידיעת השב"כ. כן, שירותי ביטחון בכל העולם יכולים לביים דברים רבים. אבל אם זו הייתה יוזמת "שמפניה", זה לא פחות מאשר פיגוע חבלני בתוך הארגון. רק נושא זה היה מספיק להקמת ועדת חקירה ולפיטורי ראש השירות וראש האגף הלא־ערבי. לא נשמע כדבר הזה.

כבר סופר בעבר כיצד רבין, שצפה גם הוא בחדשות באותו ערב, שאל את יועציו לפשר הדברים. אינני יודע מה השיבו לו. האם גם הוא שמע, כמוני, ש"כולם שלנו?" אם ראש הממשלה רבין לא ידע על "שמפניה", איך קיבל את ההסבר?

 

אז מהם עשרת הנושאים שיש לחקור מחדש?

1. כל עבודת המודיעין והסיכול שלא הביאה למניעת הרצח. יש להבין לעומק את הרקע המודיעיני, המידע, תהליכי העבודה ואישורם, גיוס והפעלה ובחינה של כל המידע ואלפי ההתראות שכביכול היו בידי המודיעין.

2. כל נושא "שמפניה", הפעלתו, הקשר שלו לרוצח ולגורמים קשורים אחרים.

3. הכשלים שכבר פירטתי סביב אותה ידיעת זהב שהביא שלומי הלוי על ה"התימני הקטן" וכוונותיו.

4. טקס ההשבעה בהר הרצל וחקירת כל המשתתפים בו, כולל עובדי האגף הלא־ערבי הרלוונטיים ואנשי התקשורת.

5. ניסיון מחודש להבין מה באמת נאמר לראש הממשלה בתשובה לשאלתו על הטקס, וכיצד הגיב?

6. חקירה של סביבתו הקרובה של הרוצח, והטענה בדבר "מחבל בודד" שאותה ממשיכים להציג גילון וכאלו עד היום.

7. אופן זרימת המודיעין מהאגף הלא־ערבי ליחידה לאבטחת אישים ואליי כראש האגף.

8. כל עבודת האבטחה בכלל והיחידה לאבטחת אישים בפרט; מאירוע הטבח בחברון ועד לרצח ראש הממשלה.

9. מדוע בעצם הוקמה ועדת חקירה פנימית של השרות? מי אישר אותה ומי בחר את החברים בה?

10. איפה היה "שמפניה" בזמן הרצח?

אבקש להדגיש שוב בפניכם, הקוראים: הנושא בוער כבר שנים בעצמותיי, בלילות טרופי שינה שבהם מחשבתי נודדת. אך אין אלה סיבות אישיות שבגינן אני מעלה כאן את דרישתי לחקירה מחודשת. לטעמי, בדיקה שנייה ויסודית בנושא חיונית לכולנו, לכל עם ישראל. אחרת התיאוריות והקונספירציות יימשכו עוד דורות רבים. הגיע הזמן, גם במרחק של 27 שנה, להפיק את הלקחים האמיתיים מהרצח.

הוועדה צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע נקיים מכל רבב ויש לה צורך במנדט רחב. לבדוק הכל, בלא סייגים ומגבלות! היא צריכה לקבל גישה לכל חומר בו תחפוץ, ולפעול באופן סודי במתקן שמור. יש צורך באבטחת מידע קפדנית סביב פעילותה.

לי אין ספק: עדיין לא מאוחר. נהפוך הוא. ככל שיחלפו השנים, הנושא הכאוב והטרגי ביותר שהתרחש מאז הוקמה המדינה יהיה כואב יותר, ועוד ועוד מחשבות רעות ומפלגות ימלאו את הציבור. במקום "לחפור" ולהעלות גירה כל שנה מחדש, לכתוב ספרים או להציג שוב נושאים שמוחזרו במשך שנים ביום הזיכרון לרצח רבין ז"ל, יש לאפשר לוועדת חקירה ממלכתית ב' להתחיל מחדש.

27 שנה חלפו מאז הרצח. אני פונה מכאן לכרמי גילון ולחזי כאלו. היו אמיצי לב וקחו אחריות על חלקכם בתקלה הנוראה הזו. בדיוק כפי שאני ידעתי לקחת אחריות מיד לאחר הרצח. אנא, אימרו את האמת כפי שמחייבת אתכם תורת השירות וערכיו. אימרו באומץ לב: כשלנו. מודיעינית, סיכולית ואבטחתית. זה ערכי, זה מתחייב, זה חיוני. כך גם תיתנו דוגמה לדורות הבאים.