"יצאתי מדעתי מרוב כעס, איך יכול להיות שגבר רוצח את אשתו במכות והמדינה לא רועדת?"
מקרה רצח אחד בשנות ה–70 טילטל את עולמה של רות רזניק. הנערה שהצטרפה לאצ"ל וחלמה להיות אחות, עזבה את עבודתה והקדישה את כל זמנה להקמת המקלטים הראשונים בארץ לנפגעות אלימות במשפחה. בראיון מיוחד לציון יום המאבק באלימות נגד נשים היא מספרת על הפנים והשמות שפגשה לאורך השנים ולא עוזבים אותה, היום בו גבר פרץ לתוך אחד המקלטים שלה ורצח את אשתו, ולמה כששליש מהנשים סובלות מאלימות בבית, גם בגיל 90 היא לא יכולה לעזוב את מפעל חייה
חמישה ימים לאחר הבחירות החמישיות הייתה רות רזניק כלת השמחה באירוע מיוחד לציון יום הולדתה ה־90. היא עמדה על הבמה במרכז תאו בהרצליה במלוא הדרה, עם החיוך הרחב והטוב שלה, העיניים שהעזו לראות, והאוזניים שהיו אמיצות דיין לשמוע את הזוועות המחרידות ביותר. שרשרת חרוזים אדומה עם נגיעות כסופות יורדת מצווארה ומקיפה את הלב הענק שלה, זה שלא מפסיק לפעום בשליחות. את נאום התודה שהכינה מראש היא השאירה בבית. פעם אחת ולתמיד היא התכוונה לשתף בסיפור יוצא הדופן ומעורר ההשראה על ראשית דרכה של העמותה שהקימה. על ימים אחרים בסוף שנות ה־70 שבהם אנשים התקשו להאמין שאלימות במשפחה היא מנת חלקם של כל כך הרבה נשים וילדים. אלא שפחות משבוע לפני אירוע ההוקרה לכבודה נרצחה יעל בן אברהם, בת העיר הרצליה, "רק מפני שביקשה להיפרד מבן זוגה". הרצח של יעל בת ה־66, שנבלע בתוך מהומת יום הבחירות, היה זה שגרם לרות לוותר על תוכניתה המקורית, ולספר גם בחגיגת יום ההולדת שלה על שלוש נשים שנרצחו. "רציתי לספר על ההיסטוריה, אבל אמרתי לעצמי שלספר עליהן זה הרבה יותר חשוב", היא אומרת ומחייכת.
רות רזניק הפכה את חייה למפעל להצלת חיים של אחרים, והקדישה כל שאיפה ונשימה שלה לנשים ולילדים שחיים תחת התופת שבבית, תחת עננת הטרור שבתוך המשפחה. היא מייסדת ויו"ר עמותת "ל.א. לאלימות נגד נשים" שמפעילה מקלטי חירום והגנה לנפגעות אלימות במשפחה, וכלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. היא אישה רבת־פעלים, פורצת חומות וסוללת דרך. רוויזיוניסטית שהצטרפה כנערה בת 14 למחתרת האצ"ל, שבבגרותה נמנתה עם מייסדות התנועה הפמיניסטית, וחברת מפלגת רצ. בכל שיחה שקיימתי עימה לאורך השנים, שמעתי בקולה את הדחיפות להציל, לשנות, לתקן את העולם. בקווים העדינים בדיוקנה אני רואה את כל סיפורי החיים, הפנים והשמות והעיניים של הילדים והנשים שפגשה בדרך.
הסיפור הראשון שבו שיתפה רות את הקהל שהגיע לכבד אותה ביום הולדתה היה של ר'. "אישה מן היישוב, שעברה גלגולים של אונס קבוצתי מחריד שיזם בן זוגה. כשהיא אמרה לו שהיא יכולה להחליט עם מי היא רוצה להיות, הוא לקח סיגריות וכיבה על הבטן שלה. היא הראתה לי את סימני הכוויות על הבטן. היא הייתה אז בהיריון. זה סיפור נורא עצוב מפני שאחרי שאנסו אותה ארבעה גברים היא הגישה תלונה למשטרה והסגירה את האבא של התינוק. הוא ישב רק חצי שנה בכלא". גם אחרי שר' ילדה את התינוקת ההתעללות לא נפסקה. "כמה חודשים אחרי אני מקבלת טלפון מהמשטרה, שיש אישה שעברה אונס קבוצתי והם רוצים להביא אותה למקלט. היו לנו אז שניים ורבע חדרים. אמרתי מיד כן, בוודאי", היא נזכרת.
השוטרים הסיעו את ר' אל הבית שבו הותקפה כדי לקחת את התינוקת שלה שנשארה שם כשברחה, בדרך הם אספו גם את רות. "ר' עומדת קפואה. לא אומרת מילה. הבית הפוך. אני רואה את בקבוקי הבירה, הקוניאק, בדלי סיגריות ותינוקת ששוכבת כמו זומבי. היא אספה כמה טיטולים ובאה אלינו למקלט. זה היה ערב חג. היא סיפרה על מקרה אחר, בו בחור נחמד שהכירה כמה חודשים לאחר מכן דפק בדלת ואחריו כנופייה של 11 גברים, ביניהם שלושה קטינים. זה נמשך שבועיים. כל יום היו עולים אליה שניים או שלושה ואונסים אותה. אחד האנסים הכי נוראיים אמר לה שהוא יגיע לבלות איתה בשבת, והיא נבהלה, עזבה את התינוקת שלה וברחה לתחנת המשטרה". רות ביקשה מהחוקרים שייקחו את האישה לאבו־כביר, שהיה אז המקום היחיד שבו ניתן היה לבצע בדיקה רפואית־משפטית. "הבדיקה התארכה כי היו כמה גופות לבדוק לפניה. היא ביקשה שאהיה איתה. ישבתי איתה והחזקתי לה את היד כל הזמן".
רות ליוותה את ר' במהלך המשפט. תשעה מהגברים הודו שהיו איתה, אבל טענו שזה היה מרצונה. שניים הכחישו. אחד מהם קיבל עונש מאסר של שנה, והשני קיבל שנה וחצי "כי הוא אנס עוד בחורה עם תסמונת דאון". במהלך שהותה במקלט היא המשיכה לראות את התוקפים שהגיעו למרפאה סמוכה לקבל תחליף סם. "מצבה הנפשי היה קשה והיא התקשתה לטפל בתינוקת שלה", היא מספרת. חודשים ארוכים חלפו. ר' ניסתה לשקם את חייה ועברה לאילת. "יום אחד מתקשר אליי קצין משטרה שעבד מולי והפך לחבר. 'רותי, תשבי. יש לי בשורה לא טובה'. מצאו את הגופה של ר' בפרדס נטוש. עירומה. לא היה להם מושג איך לחפש את מי שרצח אותה. אף אחד לא בכה על הקבר שלה. את השרשרת האדומה ר' נתנה לי פעם", משתפת רות, "זאת שרשרת שאני עונדת רק כשאני באה לספר את הסיפור שלה".
על אותה במה סיפרה גם על האירוע שגרם לתפנית בחייה ואחריו בחרה לעזוב את העסק שלה, ולהקים את העמותה בספטמבר 1977. "מריו איזדמיר רצח את אשתו דבורה במכות שנתן לה באמצעות מקל מגב של ספונג'ה", היא מספרת. "כשהסגיר את עצמו למשטרה הוא אמר, 'לא חשבתי שהיא תמות מזה. היא הייתה רגילה לקבל מכות'. היא הייתה נשואה לו שלושה חודשים בלבד. אני שמעתי את המשפט הזה ויצאתי מדעתי מרוב כעס. איך יכול להיות שדבר כזה קורה והמדינה לא רועדת? לא יכולתי לקבל את זה שאישה נרצחת בגלל שהגבר חושב שמותר לו".
× × ×
רות נולדה בירושלים לישראל מאיר לסק ולליובה לבית פבזנר. "גדלתי בירושלים בזמן מלחמת העולם השנייה. גרנו בגבול הקיצוני של העיר, לא רחוק משכונת שייח' ג'ראח. זו הייתה שכונה ערבית שאף יהודי לא העז להיכנס אליה. לא פחדנו. בגיל 14 ראיתי כרוזים של האצ"ל והצטרפתי. דיברנו על אידיאולוגיה, ועל דרכים לגרש את האנגלים. בעיקר למדנו על נשק. פירקנו רימונים, היינו צריכים בחושך לזהות סוגים של אקדחים וללמוד להשתמש בהם מבלי לראות דבר. את כל זה עשינו במחתרת, בחדר חשוך בגן ילדים. בשבתות היינו עושים תרגילי סדר. לאבי היה קשר עם המחתרות, אבל בהתחלה הם לא ידעו שהצטרפתי. רק מאוחר יותר סיפרתי להם. יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי את אמא שלי בוכה נורא ואת אבא שלי מרגיע אותה ונותן לה לשתות. לא הבנתי מה קרה. לא ראיתי את אמא שלי בוכה, מלבד כשסבתי נפטרה. אבא לקח אותי הצידה ואמר: 'אני מאד מבקש ממך, תגידי לאמא שאת עוזבת את המחתרת. היא מפחדת. אני יודע שלא תעזבי אבל תגידי לה שאת בתנועת נוער'. באותו יום אמרתי לה שאני עוזבת, אבל את המחתרת אי־אפשר לעזוב. את נשבעת על הדגל והרובה שאת נשארת עד המוות. איך כתב יאיר שטרן? משורה משחרר רק המוות. חלפו שנים, נזכרתי שזה קרה בנובמבר. אמא שלי כבר מזמן לא הייתה בחיים ולא יכולתי לשאול אותה מה קרה. בדקתי ובנובמבר היה מקרה שאנגלים מצאו צריף מוזנח בין הרצליה לרעננה, שם לימדו אנשי לח"י בני נוער איך להשתמש בנשק, נהרגו שם חמש נערות ונער. מי שנשאר בחיים נשלח למאסר. זה היה שבועיים או שלושה לפני כ"ט בנובמבר. רק אז, 50 שנים אחרי, הבנתי שאמא שמעה ברדיו שהרגו חמש בנות ובן והיא נורא נבהלה. היא לא ידעה איפה אני נמצאת".
אחרי קום המדינה, כשהמחתרת התפרקה, המשיכה רות ללמוד, אך בגיל 16 כשאביה חלה היא יצאה לפרנס את המשפחה. "חלמתי להיות אחות. למדתי על פלורנס נייטינגייל, שהקימה את מקצוע הסיעוד באנגליה, ונחשבה לגיבורה לאומית. אבל לא סיימתי את כיתה י', מפני שבאמצע השנה היו יריות ועצרו לנו את הלימודים. ישבתי בבית וקראתי בלי הרף. בעברית ובאנגלית. הייתי קוראת כל יום 'ג'רוזלם פוסט', ומאזינה לחדשות". במקום לשוב ללימודים, הצטרפה רות לגרעין של ניצולי שואה בקיבוץ רוחמה. "כולם היו מבוגרים ממני, אודים מוצלים מהשואה, רובם נשארו ללא משפחות. זאת הייתה האוניברסיטה שלי לחיים", היא מספרת, "בקיבוץ למדתי על ערבות הדדית, על מסגרת קולקטיבית, על סידור עבודה ועל חיים משותפים. זה עיצב את החיים שלי והשפיע עליי גם כשהלכתי להקים את המקלטים. היום רוב המקלטים עובדים לפי הדפוס הקיבוצי".
לאורך כל שנות עבודתה עם נשים במעגל האלימות, רות הקדישה מחשבה ותשומת לב עמוקות לילדים - הנפגעים השקופים של האלימות במשפחה. היא יודעת כמה הילדות מעצבת את החיים הבוגרים. "ילדים שטוב להם בילדות - לוקחים את הטוב איתם לכל מקום", היא אומרת לי באחת השיחות הארוכות שקיימנו. "ילדים שרע להם בילדות לא נפטרים מזה לעולם. זה כמו ספחת. אף תינוק לא נולד עם הפרעה נפשית. הוא הופך למתמודד נפש בגלל אירועים קשים, טראומות, אלימות במשפחה. שוחחתי בחיי עם אלפי נשים, אין ילדה שלא עברה הטרדה. גם בנים. זה קורה כשאת עומדת באוטובוס ומישהו נדחק אלייך או כשאת בבריכה ויד פתאום ממששת אותך. פדופילים תמיד היו וישנם כל הזמן. הטראומה יכולה להתפרץ גם לאחר 30־40 שנה כשהחיים שלך לכאורה על מי מנוחות".
גם את פגשת פדופילים?
"למזלי הטוב, כשזה קרה לי בפעם הראשונה רצתי וסיפרתי לאמא שלי מה האיש רצה לעשות לי. הייתי עם אחי הקטן בן השלוש. הייתי אז בת שש וחצי, זה היה בוקר פורים ויצאנו לרחוב בן יהודה בתל־אביב, כדי להיפגש עם חברים שלו ושלי. ניגש אלינו גבר ושאל אותי אם אני יודעת לקרוא, 'אני מחפש איזו משפחה', הוא אמר. הייתי כבר בכיתה א' ונורא גאה לעזור לו. הוא הרים אותי כדי שאקרא את שמות המשפחה בכניסה לבניין. לא עברו שם אנשים, השעה הייתה תשע ורבע בבוקר. ופתאום הוא אומר לי, 'ילדה, אני רוצה לזיין אותך'. שאלתי, 'מה זה?' זאת מילה שלא הכרתי. והוא ענה: "לשים פיפי אל פיפי". נשמטתי מזרועותיו, לקחתי את אחי ואמרתי לו, 'בוא נרוץ'. רצנו הביתה וסיפרתי לאמא. היא לא כעסה עליי. היא שידרה לי שזה קורה וצריך להישמר". זה לא היה המקרה היחיד. חצי שנה לאחר מכן, בדרך לבית הספר עצר אותה גבר שביקש לראות איך היא עושה שפגט. היא נראתה לו ספורטאית. "נכנסנו לבניין להראות לו, וכמובן שהוא ניסה להתחיל איתי וברחתי משם. עד גיל 12 אני יכולה להצביע לפחות על עשרה מקרים כאלה שאני זוכרת. רק גברים זרים. לשמחתי אף לא אחד מהמשפחה".
ב־1972 הייתה ממייסדות התנועה הפמיניסטית הישראלית בתל־אביב. היא הצטרפה למפלגת רצ של שולמית אלוני ולימים הייתה בין מקימות מפלגת הנשים. את העמותה "ל.א. לאלימות נגד נשים" הקימה עם שתיים מחברותיה לדרך בספטמבר 1977. כעבור כמה חודשים הבינה שהיא חייבת לעזוב את המשרד שלה ולהקדיש את כל זמנה לפעילות במקלט. "ברגע שאת מכירה כמה עשרות נשים ושומעת את אותו סיפור, את מבינה שזו תופעה רבת־ממדים. ארגון הבריאות העולמי קובע שבין 30־35 אחוזים מכלל הנשים בעולם המערבי סבלו או סובלות כיום מאלימות בבית. אני לא מדברת על הטרדות מיניות שכל אישה נחשפת אליהן, אלא על אלימות מתמשכת בתוך הבית שכוללת אונס ברוב המקרים. האלימות יכולה להיות בכל התחומים. אם לא פיזית אז נפשית, שהיא איומה לא פחות מהמכות. זה מתחיל עם קללות וניבולי פה, הקטנת האישיות, 'את זבל, את חושבת שאת מנהלת בכירה, אצלי תלכי נמוך מהשטיח, אני אראה לך מה המקום שלך'. או שהוא מתחמם ומרים ידיים, לפעמים זה עם חפצים ואיומים לרצוח. יש כאלה שאומרים, 'אני לא ארצח אותך אני אהרוג את הילדים שכל החיים תסבלי'. אני יכולה לספר סיפורים מסמרי שיער".
את הסיפורים הקשים על הילדים שנפגעו מינית היא לא יכולה לשכוח. "הייתה אצלנו אמא לזוג תאומים. הם היו בני חמש ולא הלכו לבית הספר. עבד אצלנו פסיכולוג ילדים שראה אותם באופן קבוע. האמא חשדה שהאב פוגע מינית בילדים. לשניהם היה הרפס בפי הטבעת, וכשהיא לקחה אותם לרופא הוא אמר שזה רק מפגיעה מינית, אין דרך אחרת לקבל הרפס. הילדים לא סיפרו דבר ולאם אסור לשאול אותם אחרת היא 'תזהם את העדות'. אם יש ביטוי שאני שונאת זה הביטוי הזה. בינתיים היא הייתה חייבת להביא את הילדים אל האבא", היא מספרת בכעס, "רק כשהילדים עצמם סיפרו, 'אבא עשה לנו משהו עם הבולבול בטוסיק"' והייתה עדות, אפשר היה למנוע ממנו לראות את הילדים. זה אחד הנושאים הכואבים. את יודעת כמה נשים פונות אליי בבכי וכאב עם סיפורים כאלה? יום אחד הייתה אצלנו אישה שהוכתה על ידי בעלה. הוא תמיד התעקש לרחוץ את הילדה בת השמונה, ילדה שיודעת להתקלח לבד. הוא היה נועל את הדלת, מתחיל ללטף את הילדה ומכניס את איבר המין שלו לפה שלה ואומר לה, 'זה כמו סוכרייה. זה הסוד שלנו ואל תדברי על זה עם אף אחד'".
× × ×
כיום מפעילה העמותה של רות שלושה מקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, ושלוש דירות מעבר לנשים יוצאות מקלט. הגאווה הגדולה ביותר שלה היא הפעלת קו חירום ארצי (6724*) שנותן מענה לאלפי פניות בשנה, 24 שעות ביממה, בכל ימות השנה. קו החירום מאויש על ידי 50 מתנדבות שעוברות קורס הכשרה ייעודי, ורק בשנה החולפת הגיעו אליו כ-3,400 פניות. העמותה מעניקה גם ייעוץ משפטי לנשים השוהות במקלטים, מקדמת את תחום מניעת האלימות במשפחה במשטרת ישראל, במשרד הבריאות ובגופים ממשלתיים, ומקדמת חקיקה בכנסת. כיום בעמותה עובדים 50 נשים וגברים ופועלים כמאה מתנדבים ומתנדבות. העמותה פועלת בשותפות מלאה עם משרד הרווחה בנושא ההגנה על נשים החיות באלימות.
רות שמעבירה בעצמה עד היום הרצאות בכל רחבי הארץ וכותבת מאמרים בנושא, היא אוצר בלום של ידע, ולא מפסיקה לקרוא מאמרים ומחקרים מהנעשה בתחום בעולם. "הסתובבתי בהרבה מאוד כנסים בינלאומיים. אני לומדת מהמשתתפות האחרות בפאנלים. כשאת נחשפת למידע את מבינה את גודל הבעיה, ואת העובדה שאצלנו אנחנו באמת רק מתחילים לגרד כמה מילימטרים מהקרחון. שליש מהנשים במדינה היו בעבר או חיות היום תחת אלימות בבית, ואלה נתונים של ארגון הבריאות העולמי, לא שלי. כשאני מעיזה להגיד שמדובר בלמעלה ממיליון נשים לא מאמינים לי, אז אני אומרת 800 אלף. זה כולל יהודיות, ערביות, עולות חדשות, עובדות זרות".
אבל מעגל האלימות לא עוצר בנשים, אלא מתרחב גם לילדים שסופגים אותה בבית. "מכאן תכפילי את מספר הילדים - אם בממוצע לאישה יש שני ילדים, את מוסיפה עוד 1.6 מיליון ילדים שחיים במעגל האלימות, זה בערך אחד מתוך שישה ילדים, נתון מחריד. המדינה לא יודעת איך להתמודד עם התופעה. אני דורשת ותובעת ללמד כבר מגן הילדים שאלימות היא לא שפה. אחד הדברים הבולטים הוא שילדים לומדים את ההתנהגות האלימה מהבית. ילדים שמגיעים מבית רגוע עם יחסים טובים לא יהפכו לגברים אלימים, אלא אם הם ספגו פגיעה בגולגולת, או סובלים מאלצהיימר. אבל זו כמות מזערית מתוך הגברים האלימים. וכשאת מוסיפה למשוואה גם את ההורים של הקורבנות, האחים והאחיות, את מגיעה למעגל של כמעט מחצית האוכלוסייה שיש לה נגיעה לנושא. איפה שאת לא מסתובבת זה משפיע, משליך ומקרין על החברה".
× × ×
עד היום היא לא שוכחת את האישה הראשונה שהגיעה למקלט. היא הייתה נערה בת 14 וחצי, שעלתה מגונדר ואולצה להתחתן. רות הכניסה אותה לביתה, והיא הפכה להיות לה כבת מאומצת. אותה ילדה הקימה ברבות השנים עמותה שמסייעת לנשים אתיופיות בארץ. עד היום היא שומרת איתה על קשר. גם את כרמלה נקש שנרצחה בתוך אחד המקלטים שלה היא נושאת בליבה לכל מקום. מדי שנה היא כותבת לה מכתב. ביום שבו נרצחה, רות הייתה עם בן זוגה בקולנוע. היה זה ב־18 ביולי 1979, בעלה של נקש פרץ את השער הרעוע שהיה אז למקלט ודקר את כרמלה למוות. כשרות יצאה מהקולנוע בהפסקה של הסרט בנה רץ אליה וסיפר "אמא, קרה משהו במקלט". "טסתי לשם וצעקתי, 'זו כרמלה'. ידענו שהיא בסיכון גבוה, תמיד אמרתי לה, 'אם הוא מגיע אל תפתחי לו את השער. תזמיני מיד משטרה'. נכנסתי למקלט, היה שם כתם דם גדול על האדמה, הבית היה מלא בשוטרים ועיתונאים מכל כלי התקשורת. אחד הקצינים לקח אותי הצידה וסיפר לי, 'היא הגיעה לבית החולים ללא רוח חיים'. כינסתי את הנשים, דאגתי שישתו, נשארתי איתן כל הלילה. עד שלוש בבוקר דיברנו. הילדים היו נוכחים וראו את הרצח, השכנים שמעו את הצעקות. זה היה נורא". בשבעה, ביקשו הוריה של כרמלה לקרוא למקלט על שמה וכך היה. "כשעזבנו לבניין אחר אמרתי, 'אני לא אקח איתי את האבל והכאב הזה לבית החדש. נשים לא צריכות לחיות עם הידיעה שאישה נרצחה כאן'. אבל הרצח של כרמלה היה בשבילי הנקודה שבה החלטתי שאני חייבת להקדיש את חיי לעבודה הזאת. לנשים ולילדים".
בתחילת הדרך, עוד בתנועה הפמיניסטית, רות אירגנה במקלטים קבוצות להעלאת מודעות, "היום קוראים לזה העצמה", היא מציינת. "הייתי שואלת אותן איך התייחסו אלייך בבית כילדה ואיך התייחסו אל האחים שלך? מה היו הדרישות ממך ומה מהאח? פתאום ראית שכולן חונכו על פי אותם כללי משחק. בהמשך שוחחנו גם על נושאים עמוקים יותר. היינו יושבות קבוצה של נשים שמדברות בגילוי לב, ותמיד, בכל קבוצה, הייתה פתאום מישהי מספרת, 'הפעם הזאת הוא ממש הרג אותי במכות. לא סתם סטירה פה או שם, הוא ממש כיסח אותי ואיים לרצוח'. בשלב הזה הייתי עוצרת אותן. 'מה זאת אומרת שייתן לך סטירת לחי פה ושם?' והן היו שואלות, 'מה, לא כל הגברים מרביצים?' ואני עונה להן, 'לא. אתן מכירות את בן זוגי? הוא אף פעם לא הרים עלי יד'. הן לא האמינו לי, הן היו משוכנעות שזה גורל האישה לחטוף מכות. היום, לשמחתי זה כבר ברור שזה לא אמור להיות כך".
כשרות משחזרת את תחילת הדרך, אי־אפשר שלא להתפעל מהחתירה קדימה מבלי להסתכל לצדדים, וההתגברות על מכשולים אינסופיים מבלי להישבר. איך הקימה את הבית הראשון, עם שניים ורבע חדרים, כמה מאבקים ניהלה, כמה תרומות גייסה, הכל רק כדי להגשים את משימת חייה. כשורדית דנציגר, מנכ"לית העמותה שאלה לא מזמן את רות מה היא מחשיבה כהישג הכי גדול של העמותה שהקימה, היא חשבה שתדבר על המקלטים או על קו החירום, אבל רות הפתיעה אותה: "לפני 45 שנה אף אחד לא דיבר על הנושא הזה. אנחנו הבאנו את האלימות נגד נשים וילדים לשיח הציבורי". דנצינגר משיבה בעיניים בוהקות כי "הפעילות של רות הכניסה את הטיפול בנושא גם לויצו ולנעמת. היו באותן שנים עוד נשים פעילות שעסקו בתחום, שאני מוקירה ומעריכה אבל רות הובילה את הנושא והכניסה אותו לשיח הציבורי. זה ההישג הכי גדול של העמותה".
במסגרת אירוע ההוקרה שאירגנה מנכ"לית העמותה לכבוד רות, שלח גם נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ברכה מצולמת שהרטיטה לרות ולקהל הרב שהתכנס באולם את הלב. בין החוגגים עם רות הגיעו נשים רבות שהצילה במהלך כל שנות פעילותה. "זכות ראשונות נפלה בחלקך. זכות חשובה וכואבת, כשאת הובלת את הקמתם של מקלטים לנשים נפגעות אלימות. היית חלוצה, פורצת דרך והיטבת לראות את מה שאחרים לא ראו או לא רצו לראות", אמר הרצוג. "במובנים אלה, ולא רק בהם, הצלת עולמות שלמים מחורבן... במו ידייך יחד עם כל כך הרבה פעילים הצלת נפגעים רבים כל כך מציפורני האימה בתוך הבית".
כשאנחנו יוצאות מהמקלט, ורות פוסעת לעבר השער, ניגשות אליה הנשים. היא מכירה את כל מי שנמצאת שם, מוצאת שפה משותפת עם הילדות והילדים. הנשים מחייכות אליה חיוך מיוחד ששמור לסבתא טובה שרק רוצה את הכי טוב בשבילך, מחבקות אותה ומבקשות להישאר עוד רגע אחד בתוך זרועותיה החזקות. בערב היא תרוץ לעוד הרצאה, הפעם בבת־ים, בזמן שהעמותה תקיים משחק כדורגל מיוחד לציון אירועי יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. בזמנה הפנוי היא תשב על הכורסה בסלון ביתה הצנוע ותקרא ביוגרפיות על נשים פורצות דרך. היא יודעת שהמאבק שלה ושלנו רחוק מלהסתיים. הדרך עוד ארוכה ואין לה שום כוונה לנוח, גם כשקשה וכאבי הגיל מכבידים.
אני יושבת מולה וחושבת על כל הנשים והילדים וגם הגברים שהכרתי לאורך שנות ההתמקצעות שלי בתחום האלימות במשפחה, ועל אלה שאני מכירה כיום - שעדיין חיים בתוך התופת. הילדים והילדות שגורלם מדיר שינה. על הדרך שיש לנו לעשות כדי להציל ולתקן. חושבת על המערכות המתרופפות במדינה, שעדיין לא משכילות לשלב כוחות. על הממשלה המתגבשת ועל קודמותיה, שעד היום לא הצליחו לקלוט שאלימות בתוך הבית זה אחד הנושאים הכי קריטיים בחיים של כולנו. אני מסתכלת על רות ויודעת - שהיא אחת הנשים הנדירות שהפכו את העולם למקום מעט יותר בטוח בשנה שבה נולדתי. האישה שהלוואי שאני הייתי מכירה כשהייתי ילדה שנולדה לבית כזה.
לקבלת עזרה וייעוץ ניתן לפנות לקווי החירום:
6724* - עמותת ל.א. לאלימות נגד נשים
118 - מוקד משרד הרווחה
6935* - עמותת אל"י להגנת הילד מפני התעללות פיזית, מינית ורגשית
1202/ 1203 - קו חירום לנפגעות/נפגעי תקיפה מינית
1-800-220-000 - מוקד אלימות במשפחה של משרד הרווחה
055-7000128 - מוקד סיוע בסמס של משרד הרווחה 24/7
9201* - נעמת (בימים א'־ה', 8:00 עד 15:00)
1-800-292-333 - קו סיוע לגברים במעגל האלימות של ויצו
02-6780606 - המועצה לשלום הילד
054-4525286 - יוצאות מאלימות לחירות (רשת קהילתית לתמיכה ביציאה ממערכות יחסים פוגעניות)
כלל ברזל: רגע הפרידה מבן זוג אלים או אובססיבי עלול להיות סכנת חיים! אל תעשי זאת לבד. חשוב לשתף גם גורם מקצועי וגם קרוב/ת משפחה (פורום מיכל סלה)