ים אלימות אפס סלחנות

None

בסוף השבוע האחרון חטפתי שצף של קללות מנהג אופנוע שחסמתי לו את הכביש לפחות מחמש שניות כי רציתי להיכנס לחניה. לא אכנס לתוכן הדברים שאמר לי, ובטח לא למהותם, אבל אספר שהם כללו צעקות, קללות למשפחתי ולי ואיחולי מוות, ושהזמן שהוא השקיע בלצרוח עליי היה ארוך יותר מהשניות הספורות שנאלץ להמתין בעודי נכנסת לחניה. קפאתי. לא הגבתי, רק חיכיתי שזה יסתיים, קיוויתי שזה יסתיים.

 

זה קרה ימים ספורים לאחר שיורי וולקוב נרצח באכזריות בחולון אחרי שהעיר לרוכב אופנוע במעבר חציה, והמודעות לאיך שאירועים מסוג זה עלולים להיגמר הידהדה במוחי. דקות ארוכות לאחר מכן עוד ישבתי ברכב וניסיתי להירגע. חשבתי על הילדים שלי שהיו איתי ברכב שתי דקות לפני שזה קרה, והוקל לי שלפחות מהם זה נחסך.

 

בתקופה האחרונה נראה שאלימות הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי, נדבך מפחיד ומסוכן לשגרת היום שלנו שנוכח כמעט בכל מקום ושכמעט בלתי ניתן להימנע ממנו. זה מתחיל במרחב הווירטואלי שתופס חלק עצום מהחיים שלנו, ותרבות השיח בו הופכת להיות אלימה יותר ויותר. בחלק מהמקרים אתה יודע מי יושב מאחורי המקלדת, בחלק לא, אבל אין ספק שעלבונות ואיומים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהשיח ברשת במקרים רבים של אי־הסכמה. זה די אבסורד שדווקא ברשתות החברתיות שקמו על עקרונות של מפגש והיכרות בין אנשים מעולמות שונים, אין יותר מקום לפלורליזם והכלה של דעות שונות.

 

זה נוכח גם על הכבישים, בין נהיגה חסרת סבלנות להתנהגות אלימה של ממש כפי שראינו באירועי הימים האחרונים. ובמקביל גם על המדרכות שהפכו למערב פרוע, שדה קרב של כלי תחבורה חשמליים שמתעלמים מזכותם של הולכי הרגל להתהלך בביטחון. זה קיים גם בשיח מול עובדי ציבור, בין אם מדובר על צוותי רפואה, הוראה או רווחה שנאלצים ללכת בכל יום לעבודה בחשש שמישהו יוציא עליהם את תסכולו וכעסו על אוזלת היד של המערכת. ובשנים האחרונות זה הפך להיות חלק יותר ויותר משמעותי מהחיים הפוליטיים ובעיקר בשיח אל מול נבחרי ציבור שדרכם או דעתם לא תואמת אג'נדה כזו או אחרת. וכן, זה נוכח גם בבתים, ומהווה חלק בלתי נפרד מהמציאות של מאות אלפי משפחות שכלואות במעגל האלימות ומייחלות שמישהו יבוא ויחלץ אותן משם.

 

כל אחד מהאירועים הללו שונה במהותו מהשני, אבל בסופו של יום הם עוד מאותו דבר. בין אם מדובר באלימות פיזית או מילולית, בשטח ציבורי או פרטי, בעולם האמיתי או הווירטואלי - הכל קשור להכל, הכל נותן לגיטימציה להכל - אלימות אחת מתקפת את השנייה. ואין נורא יותר מלהפוך אותה למשהו לגיטימי, מלמצוא דרכים להצדיק אותה.

 

נראה שיותר מהכל אנחנו צריכים לחשוש מהסלחנות שלנו כלפי המציאות הזאת, מכך שבמקרים רבים אנחנו מוכנים להעלים עין. זה בדיוק מה שגורם לתופעה המסוכנת הזו להמשיך ולהתפשט למקומות נוספים, לפגוע באנשים נוספים. בין היעדר הרתעה ומחסור בכלי שיקום – אין ספק שמערכת אכיפת החוק לא עושה מספיק כדי למגר את התופעה הזו, אבל האחריות היא גם שלנו – ובתור התחלה אנחנו חייבים לנהוג בה באפס סובלנות, ואפס סלחנות.