אזרחים סוג ב'

במשך שנים בחרה המדינה לטפל בבעיית הערבים הישראלים על-ידי מפגשי ניגוב חומוס מול מצלמות התקשורת, במקום טיפול מערכתי של ממש. באוקטובר התפוצצה המורסה ברעש גדול

בהתייחסותה של מדינת ישראל לבעיותיה החברתיות ניתן לאתר את מודל "היוהרה הריקנית". למודל חמישה שלבים:

1. ניסיון להתעלם מהבעיה בתקווה שתיעלם מאליה.

2. טיפול רדוד בבעיה הנובע בעיקרו מהתנשאות (אתה בחרתנו) ומשטחיות בלימוד שורשיה.

3. התפתחות הבעיה מתחת לפני השטח כהתפתח מורסה.

4. התפוצצות המורסה.

5. תגובת המדינה תחת לחץ – בדרך-כלל תוך קבלת החלטות שגויות.

המורסה הגדולה שהתפוצצה בפנינו בחודש אוקטובר האחרון היא זו של הערבים הישראלים. ממש על פי המודל – איפשרנו לה לתפוח לממדים מפחידים, לא ממש חזינו את ההתפוצצות, וכשזה קרה – נבהלנו, ודרך התגובה ראויה למחשבה שנייה.

מאז היווסדה, התייחסה מדינת ישראל על כל ממשלותיה לערבים כאל אזרחים מדרגה שנייה (וכתוצאה מכך, זהו גם יחסו של רוב העם כלפיהם). תרבותם, שפתם, צורכיהם, מאוויהם ותסכוליהם אינם מוכרים לרובנו, והיחס המקובל כלפיהם הוא כאל זרים.

די אם נערוך סקר בקרב 100 בני נוער יהודים ונבדוק כמה מהם לומדים את השפה הערבית, מי מכיר את ראאד צלאח (ראש עיריית אום אל-פחם וממנהיגי התנועה האיסלאמית הישראלית), מי קרא ולו שיר אחד של המשוררים מחמוד דרויש וסמיח אל-קאסם, ומי שמע על עיתון א-סינארה ועורכו לוטפי משעור, כדי להבין עד כמה המיעוט הערבי זר לנו.

התנשאותה של מדינת ישראל על אזרחיה הערבים, הנובעת מבורות ומחוסר עניין אמיתי בם, וטיפולה המוטעה כמעט בכל תחום הקשור אליהם, יצרה מיעוט מתבדל ומתוסכל, שבנה לעצמו כמעט אוטונומיה, והקים לו דור של מנהיגים צעירים, קיצונים, דתיים ולאומנים.

בשנים האחרונות הלכו והתרבו הסימנים להתפתחות המורסה הזו, אך המדינה בחרה לטפל בבעיה על-ידי מפגשי ניגוב חומוס מול מצלמות התקשורת, במקום טיפול מערכתי של ממש.

ובחודש אוקטובר האחרון התפוצצה המורסה ברעש גדול.

כבישים ראשיים נחסמו לימים שלמים, רכוש הושחת, אזרחים הותקפו, שוטרים עמדו בסכנת חיים, ומנהיגי הציבור הערבי לא ממש תרמו להרגעת הרוחות (כפי שציפתה מהם המדינה – בטעות). עם סיום המהומות – נמנו 13 ערבים הרוגים.

כמעט מיד נשמעה דרישת מנהיגי הערבים להקים ועדת חקירה לבדיקת הנסיבות שבהן נהרגו 13 איש, בצירוף דרישה להעביר מתפקידו ואף לפטר את מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, אליק רון.

 

המדינה ממשיכה לטעות

 

בהססנותה ובהתעסקותה המיותרת בסמנטיקה של הגדרת שם הוועדה, יצקה הממשלה עוד דלק על מדורת האבל והכעס, והעניקה הזדמנות פז לארגון עדאללה לחדור אל הוואקום שנוצר ולבצע חקירה עצמאית, שבוודאי אינה תורמת ליעילות ועדת החקירה הממלכתית, שהוקמה באיחור.

חסר בוועדה איש מקצועי שמכיר את עבודת המשטרה, ושיש לו ניסיון של ממש בטיפול באירועי הפרות הסדר. אבל עוד יותר חסר לוועדה המנדט לבדוק את השאלות האמיתיות, הקשות יותר והחשובות יותר מאשר העיסוק בטווחי ירי של כדור גומי, או פעילות שוטר זה או אחר.

השאלות שצריכות להישאל הן מה הסיבות לפרוץ המהומות בעוצמה שכזו, מי היו מלהיטי הרוחות ומדוע התנהגו חברי כנסת ערבים כפי שהתנהגו, מדוע הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים במהלך דיוני הוועדה, וכיצד צריכה המדינה להתייחס לכך.

המדינה ממשיכה לטעות בכך שהיא מאפשרת מצב שבו מאוימים מילולית ומותקפים פיזית שוטריה שמעידים בפני הוועדה. זאת בשל סירוב הנהלת בתי המשפט להפקיד את אבטחת הדיונים בידי מי שיודע לעשות זאת הכי טוב – משטרת ישראל.

השפלת המשטרה ומרמס החוק הם דברים שאסור לשום מדינה להסכים להם – בשום תנאי. בל נשכח כי קיים חשש שעקב מה שקורה בדיוני ועדת החקירה תתערער במשהו מוטיבציית השוטרים לפעול בנחישות באירועים הבאים, שעוד יגיעו.

ב-30 במרץ יתקיימו אירועי יום האדמה, והמתח גדול. אסור למדינת ישראל לעשות טעויות נוספות. אי אפשר להימלט מן הצורך לפעול בתבונה ולמתן את המתח מחד, אך מאידך יש לגלות נחישות בלתי מתפשרת מול כל ניסיון להפר את החוק.

מסובך? נכון, אבל הכרחי. כל שיקול מוטעה עלול להוביל אותנו לאירועים אף קשים מאלה שידענו.